מאגר סיפורי מורשת

שמי גד ברט, נולדתי בשנת 1952 להורים שעלו מגרמניה. אבא יעקב נולד בברלין ואימא, רות למשפחת גרינבאום, גרה בעיר קסל. הם עלו לארץ בעלייה החמישית כך שהם ורוב משפחתם לא עברו את השואה. אימא שלי עלתה לארץ בגיל שבע ועד יום מותה זכרה את העלבון שחשה שהכניסו אותה לכיתה ב', מכיוון שלא ידעה עברית למרות שהייתה תלמידה מעולה. אימא זוכרת שפעם לקחו את אביה יצחק למשטרה, הוא שוחרר רק לאחר שלושה ימים. הוא אף פעם לא סיפר מה קרה שם (כנראה הרביצו לו), אבל כשחזר הוא החליט שאין להם עתיד בגרמניה וצריך לעלות לארץ.

אני ילד שלישי למשפחה בת ארבעה בנים: עודד, אליעזר לצרוץ, אני – גדי ומיכה. נולדתי ארבע שנים לאחר קום המדינה, אבל זה תמיד נראה לי היסטוריה רחוקה.

מימין: ארבעת האחים לבית משפחת ברט, במרכז: אימא רות, אליעזר, גדי ועודד, משמאל: בילדותי

בגיל 6-7 הורי היו מודאגים מהאוזניים הבולטות. לפני שהילדים בכיתה יצחקו עלי, שלחו אותי לניתוח קוסמטי שהצמיד את האוזניים לפנים. לאחר שבוע השתחררתי מבית חולים ובשבת באתי עם אבא לבית כנסת. אחד המתפללים כעס על שאני משתובב בתפילה, משך לי את האוזן וקרע את התפרים. כמעט והאוזן נשארה אצלו ביד. הוא נבהל מנהר הדם, כנראה גם מהצרחות שלי. ניתוח נוסף תיקן את הבעיה מחדש מאז, כשילד דיבר בתפילה, הוא הקפיד לשמור את הידיים בכיס ואת האוזן של הילד במקומה.

סבא וסבתא מצד אבא התחתנו עם אח ואחות, כך שקשרי המשפחה היו הדוקים. לימים, דוד של אבא, דוקטור אהרון ברט היה מנכ"ל בנק ישראל-פלסטין, מה שמקביל לבנק ישראל של היום. מתוקף תפקידו חתימתו הופיעה על שטרי הכסף של המדינה בדרך. הוא גם חיבר ספר בשם "דורנו מול שאלות הנצח", שהיה הראשון שעסק בענייני תורה ומדע, ובנושאי ביקורת המקרא.

בילדותי בתל אביב גרנו ברחוב הירקון מול הים. התחלתי ללמוד בבית הספר היסודי מוריה. בכיתה ב' העבירו את בית הספר לבניין חדש ליד כיכר מלכי ישראל, היום כיכר רבין. בעקבות בית הספר הוריי עברו דירה לסביבת בית הספר. מלבד שנתיים בהם גרתי בפתח תקווה, כל השנים גרתי בתל אביב ברדיוס של 300 מ' מבית הספר מוריה. מילדותי אני זוכר שכמה פעמים בשבוע עבר רוכל עם סוס ועגלה, ומיכל קרח גדול. המקררים היו מכלים שקוררו בעזרת קרח. היה אפשר לקנות גוש אחד או חצי. לפי זכרוני לנו בבית היה מקרר שפעל על חשמל. על המקום שהיום עומד בניין עירית תל אביב, הייתה גבעה ששימשה בריכת השקייה לפרדסים של פעם. כשהייתי צעיר הפכו את הבריכה לבריכת שחיה שבה למדתי לשחות. ליד הבריכה היה גן החיות של תל אביב.

בית הספר היה עם משטר נוקשה, ותנאי הכניסה היו מחמירים. כדי להתקבל היו הילדים צריכים לעבור בחינת כניסה. אבי אהב לספר שמנהל בית הספר שאל את אחד הילדים המועמדים לעלות לכיתה א' על מה מברכים "בורא נפשות רבות". הילד ענה: "כאשר נולדים תאומים".  לא הייתי התלמיד הטוב בכיתה, פעמים רבות נאלצתי לשבת על "הספסל הירוק" מול חדר המנהל. אבא, שהקים את מפעל הממתקים "ברט" (קיים גם היום), אמר שעדיף שהמשרד של המפעל יהיה בבית הספר, כדי שיהיה לו יותר קל להגיע כשהמנהל קרא להורים. בכיתה ו' מלאה סאת הייסורים והרחיקו אותי מבית הספר. את כיתות ז'-ח' למדתי בבית ספר אחר, שבדיעבד הסתבר שהיה הרבה יותר מתאים לי. שם גיליתי שאני אוהב מדעים, במיוחד מתמטיקה, המשכתי ללמוד מתמטיקה מוגברת בישיבה התיכונית בנתניה ובאוניברסיטת בר אילן.

אבא נסע כמה פעמים בשנה לתערוכות ממתקים בחו"ל, הוא היה הראשון שייבא לארץ שוקולד. הוא חזר עם כמה אריזות 'דוגמאות' שלקח מהתערוכה, וזה היה חגיגת מתוקים לכל המשפחה. שוקולד בלגי, מרציפן גרמני, סוכריות מכל המינים. כשאימא נסעה לחו"ל, הוא הכין לנו סנדוויצים לבית ספר – שתי פרוסות לחם דקיקות וביניהם פרוסה עבה של מרציפן. היינו מחליפים את הסנדוויץ עם חברים תמורת חפצי ערך אחרים. החברים בבית הספר קינאו בנו על כך שלאבא יש מפעל ממתקים, חשבו שאני גר בבקתת הממתקים של עמי ותמי.

כבר בכיתה א' גילו שיש לי שמיעה מעולה והתחלתי ללמוד כינור. המשכתי ללמוד עד כיתה י"ב ועד היום אני אוהב מאוד לשמוע מוזיקה קלאסית, במיוחד אופרות ומוזיקה ווקאלית.

פורט על מיתרי לב

הוריי הקפידו לשמור על שלמות המשפחה. שנים רבות, גם לאחר שהתחתנו, חגגנו את ליל הסדר עם כל הילדים והנכדים. בקיבוץ לביא עוד זוכרים שהיינו שוכרים הרבה חדרים לכל המשפחה.

הוריי אהבו מאוד לטייל. כל שנה כחודשיים בכל קצווי עולם. זכור במיוחד הטיול כמה חודשים לפני מלחמת ששת הימים, כשרוסיה פתחה שגרירות בישראל. הם שטו לאודסה עם הרכב שלהם (עוד לא היה נהוג לשכור) ונסעו משם כשבועיים עד צפון רוסיה. בדרכם פגשו במוסקבה יהודים ונתנו להם בסתר טליתות ותפילין. ברוב הטיולים משלבים נסיעה ברכב, שיט באונייה ומקנחים בשבועיים במלון בשוויצריה. צפון ודרום, המזרח הרחוק והמערב הרחוק יותר. לפני מלחמת יום כיפור  שירתי חצי שנה בשארם-א-שייח. ההורים נסעו בטיול מאורגן לסיני, באוטובוס היו הרבה תיירים. ידעתי בערך מתי האוטובוס יעבור בכביש ליד הבסיס, ההורים ביקשו שהנהג יעצור. הם סיפרו על ההתרגשות של שאר התיירים כשנפגשנו. חייל יפה תואר נפגש עם הוריו שלא ראו אותו כמה שבועות. חיבוקים, דמעות, "סוף סוף…", זה היה עבורם שיא אותנטי של הטיול.

אהבנו לחבר פאזלים. ההורים קנו תמונות פאזל עם אלפי חלקים, ובילינו שעות רבות, במיוחד בשבתות, להשלים את המשימה. פעם אבא קנה שני פאזלים זהים, ועשינו תחרות עם חברים מי יסיים ראשון.

אימא לקחה על עצמה הרבה משימות של חסד. תמכנו במשפחה ברוכת ילדים שגרה בשכונת התקווה. אימא נסעה אליהם פעמיים בשבוע לשמוע על המצוקות ולהשאיר סכום כסף נכבד שיספיק עד שבוע הבא. היא תמיד התפלאה עד כמה הם לא עוזרים לעצמם, הילדים כבר גדולים ועדיין חיים על  חשבון ההורים. אבא החליט שעדיף לרכוש להם חכה במקום לתרום דגים, וקנה להם חמור כדי שאבי המשפחה יעבוד בהובלות. לאחר כמה שבועות החמור בעט והרג את האבא, והשאיר את המשפחה אומללה ובוכיה. לימים תכננו את נתיבי איילון, ותוואי הכביש עבר בדיוק על הצריף שלהם. הם קבלו בתמורה דירה חדשדשה בחולון.

היה רב מסוים שההורים הכירו עוד מהתקופה שגרו בקיבוץ סעד. הוא היה גאון בתורה, ואומלל ביומיום. בגלל מחלה פסיכיאטרית הוא דמיין שרודפים אחריו, השכנים רוצים ברעתו, כל כמה חודשים החליף דירה. כל שבת אחר הצהרים היה בא אלינו ולומד עם אבא גמרא. אבא התפעל מכך שכשרצה להראות מראה מקום במסכת אחרת, היה פותח את הספר האחר בדיוק במקום הנכון. הוא הרגיש בן בית, והרשה לעצמו לנזוף בנו – הילדים, על דברים שעשינו ולא מצאו בעיניו חן. אימא לחשה לנו שנתעלם ממנו, מה שגרם לו להתערב בחינוך יותר.

משפחת ברט: הוריי יעקב ורות והילדים

 חייל בצבא ההגנה של מדינת ישראל

לפני שהתגייסתי התלבטתי היכן לשרת. שלא כהיום, היה מקובל שגם יוצאי ישיבה תיכונית ישרתו שלוש שנים מלאות. אני טוב במתמטיקה, החלטתי ללכת לחיל מחשבים. בדיקות, בחינות התאמה (מה המספר הבא בסידרה? מה הצורה החסרה…) הגיעה ראיון הקבלה. נשאלתי: "מה אתה יודע במחשבים"?. "כלום" זו תשובת האמת, אבל המראיין מצפה לשביב ידע. עניתי: "שמעתי שהמחשב של מכון ויצמן עובד על בעיות גאות ושפל". זו הייתה פסגת ידיעותיי במחשבים (עד שלמדתי באוניברסיטה, לא ידעתי שיש שפת מחשב ושהיא מורכבת מפקודות). הידע המוקדם לא הרשים את הבוחן ולא התקבלתי. חבל. לו שירתי במחשבים, לאחר השחרור הייתי מהגר לקליפורניה ומקים את חברת googad, שהייתה מביסה את google.

בלשכת הגיוס ביקשתי להיות צפן  – מפענח צופנים. בדיקות, בחינות התאמה (מה המספר הבא בסדרה? מה הצורה החסרה, מה יוצא דופן…) – התקבלתי בלי ראיון. עברתי כל כך הרבה מבחני התאמה, כמעט ידעתי את המספר הבא עוד לפני שהראו לי את הסדרה.  כמעט ידעתי מה יוצא דופן לפני שראיתי לי את הדופן. לאחר הטירונות הגעתי לבה"ד 7, עוד שבועיים מתחיל הקורס. לאחר כמה ימים קראו לי למשרדים, שם חיכו לי שלושה קצינים. "אנחנו צריכים דחוף-מהר שישה קצינים לחיל הים. מכל מחזור הגיוס בחרנו שישה מועמדים, אתה ביניהם. תהיה קצין פחות משנה לאחר שהתגייסת". כך הגעתי לנבחרת הנבחרים בדרך להיות קצין אפסנאות. תיכננו לי מסלול מזורז, עוקף פקקים. נשלחתי לקורס מעשי בבסיס חיל הים בשארם א-שייח, לעבוד צמוד לקצין האפסנאות. הוא חותם – אני חותם. הוא מבצע ביקורות, אני זנב בעקבותיו. הוא נושם – אני נושם. הוא יוצא סופ"ש למשפחה בצפון, אני נשאר לשמירות. לאחר שישה חודשים נשלחתי לקורס מכי"ם (הכנה לקצונה) ומשם לבה"ד 1. במהלך האימונים והיריות נפגעה השמיעה ועזבתי את הקורס. מאז יש לי טינטון באוזניים ו- 10% נכות ממשרד הביטחון. אני לא שומע תדרים גבוהים כמו צפצוף של שעון, צפצוף כשהמיקרוגל סיים לעבוד, ואת הצרחות של 'מלכת הלילה' באופרה 'חליל הקסם'. בשנתיים הבאות הייתי אפסנאי בבסיס חיל הים בחיפה.

לקראת סיום השירות התקבלתי ללמוד מתמטיקה-מחשבים באוניברסיטת בר-אילן. אפילו סיימתי קורס הכנה מיותר בטכניון, כאילו שכחתי מה זה אסימפטוטה, אינטגרל או מספר דמיוני. שבוע לפני השחרור, אוטוטו כל טבלת הייאוש מלאה סימני X, פרצה מלחמת יום כיפור. חלקי בניצחון על הקמים עלינו, היה בחדר קטן בנמל חיפה. כשאונייה חזרה מהים, פתחתי את ברז הסולר כדי למלא לה מחדש את המכלים. "רק רציתי לחזור מהקרבות הביתה בשלום".

נדלג 47 שנים קדימה, לכנס המחזור שלי בישיבה, 50 שנה לאחר הלימודים. רבים מהם נפגשו פתאום, שלוש שנים לאחר הבגרות, תוך כדי קרבות ברמת הגולן או בסיני. זיכרונות, חוויות, "כמעט לא הכרתי אותך", אז עוד לא ידעו שיש post trauma. רק אני שתקתי מבוייש, איך זה שלא פגשתי במלחמה אף חבר למחזור באותו חדרון בנמל? אני חושב שהייתי בין החיילים ששירתו הכי הרבה זמן בסדיר, שלוש שנים וחצי, עד שהפכתי להיות אזרח סטודנט.

"גם תפקיד פחות ערך, עשה כפי יכולתך" (גדי ברט, 2024)

לשייטת 13 היו מספר צוותי מילואים שבזמן חירום צריכים לנסוע ולגייס את הלוחמים ואנשי צוות אחורי חיוניים. לשם כך צריך פעמיים בשנה לנסוע לבתי המגורים, להכיר איך מגיעים, מי עבר דירה ולא הודיע, מי סטודנט שגר במעונות. הסתבר שהרבה מהצוותים ישבו בבית קפה כל הלילה, בבוקר דיווחו שהמשימה בוצעה בהצלחה. לאחר שגילו את הרמאות, פיזרו את כל הצוותים וגייסו חדשים. פעם נוספת, משום מה, חשבו שאני אמין ולא ארמה, וסיפחו אותי לשייטת. היינו נוסעים בלילה לחפש בתים של לוחמים במושבים חשוכים בדרום הארץ, אין שלטים עם שמות רחובות. אני מתקרב לבית שאולי שם הוא גר, כלבים נובחים עלי בטירוף, זאבים מייללים, התרנגולות בלולים התעוררו וקרקרו לכלבים: "השתגעת? כבר אחרי חצות". הרבה פעמים הערתי אנשים שהתפלאו לשמוע שהם לוחמים בשייטת ונקראים לבסיס – "אתה מחפש את שלמה גולדברג? ברחוב השני ימינה, מיד שמאלה ושם הבית החמישי או הששי, אולי השביעי מימין".

לאחר כשנתיים שהייתי במילואים באפסנאות, קראו לי להיות אפסנאי ואיש צוות בגיבושים לשייטת. אחרי פעם אחת, רס"ר בגיבוש אמר לשלישות שהוא רוצה שאשרת איתו בכל הגיבושים. גיבוש לשייטת זה שבוע קורס צלילה, ואחריו שבוע גיבוש. פעמיים במהלך החופש הגדול, ופעם אחת בחופשת פסח, סה"כ כמעט חודשיים בשנה כשהילדים בחופש עם האישה. היו מגיעים כ- 400 בני נוער בין השביעית לשמינית, רובם לאחר אימוני כושר וריצה, כולם עם החלום להיות לוחמי שייטת. הם קבלו מדים, נשק-דמי, מימיה ותרמיל עם שק חול 10 ק"ג. לאחר 24 שעות נשרו כשליש מהם, ביומיים הבאים עוד הרבה, רק כמה עשרות הגיעו לשלב דיוני המפקדים והריאיון הפסיכולוגי, מתוכם התקבלו 10-15 נערים. הרבה פעמים "הדמעות יצאו בעצמן" מאלו שנכשלו, היו שביקשו לחזור לגיבוש הבא.

שירתי במילואים בגיבושים כ- 25 שנה, הרבה שנים כמתנדב לאחר גיל פטור ממילואים. באחת השנים הודיעו לי בשלישות שנבחרתי "מילואימניק מצטיין" לטקס ביום העצמאות. מכל הלוחמים גיבורי המלחמה ולמודי הקרבות בחרו אפסנאי. (אני לא צוחק. בלילות באוהל, קפה רותח, שמעתי מהמדריכים, כולם לוחמים בסדיר ובמילואים, סיפורי גבורה שלא יאומנו). זאת אני מלמד לילדיי ונכדיי. פחות חשוב מה אתה עושה, יותר חשוב כיצד. התגלגלתי בצבא להיות אפסנאי פשוט, בבירור under qualifications. אבל גוייסתי כחודשיים מילואים בשנה, לא החסרתי יום מילואים אחד, הייתי אפסנאי טוב.

השכלה ותעסוקה

למדתי באוניברסיטה מתמטיקה ומדעי המחשב. לקראת סיום הלימודים התקבלתי לעבודה בקבוצת מחקר במכון ויצמן, שעסקה בניסויים של התנגשות בין חלקיקים אלמנטריים ב"תא אופל'. התמחינו בצילום תוצאות ההתנגשות, והסקנו את המסלול של החלקיקים והחלקיקים החדשים שנוצרו בעקבות ההתנגשות. כדי לממן את המחקר, קיבלנו פרויקט ממשרד הביטחון: שיגורים של טיל צבאי, צילום הטיל משבע מצלמות, מתוך הצילומים היסקנו מה הפונקציה של מסלול הטיל ומדוע אינו טס כפי שתוכנן.

לאחר שנתיים עברתי לעבוד בבנק לאומי. פגשתי שם מספר עובדים ותיקים שהכירו את ד"ר אהרון ברט כשהיה מנכ"ל הבנק וחתום על שטרות הכסף של המדינה. בשנה הראשונה עבדתי על תוכניות שעסקו בקבלת הפיצויים מגרמניה. לאחר כשנה רציתי לעבור למדור מערכות הפעלה. המנהל אישר לי לעבור בתנאי שאמצא לי עובד מחליף. למחרת, לפני שהתחיל השיעור באוניברסיטה, קמתי ושאלתי מי רוצה לעבוד בבנק לאומי. אחת הסטודנטיות שכמעט לא הכרתי, הביעה רצון. סיפרתי את זה למנהל שלי בבנק, לא הכרתי אותה, אבל כמובן שהפלגתי בשבחה – חרוצה, אינטליגנטית, גאונית מתמטית, כמעט טעיתי ואמרתי שהיא גם בלונדינית. לאחר תקופת חפיפה קצרה עברתי למדור סיסטם – מערכות הפעלה. עבדתי שם, והייתי גם ראש המדור במשך כעשרים שנה. לאחר מכן הקמתי בבנק את מדור תוכניתן ראשי, והייתי ראש המדור משך שנים רבות עד הפרישה. היינו אחראיים על הסטנדרטים של התוכניתנים, כלי העבודה שלהם ופתרון בעיות. גם היום אני מכיר היטב את מערכת ההפעלה MF. משך השנים העברתי מאות קורסים בכל נושאי תיכנות, הדרכת תוכניתנים ותוכנות עבודה בכל המתקנים בארץ. בנקים, חברות ביטוח ובצבא.

המשפחה שהקמנו

לא נפגשתי במקרה עם אשתי, אסתר מלכה לבית רוט. אחיה, שמואל, למד בכיתה בישיבה התיכונית עם אחי, וגם עם גיסו השני – שלמה  סירקיס. מכאן שהאח של אסתי חיתן את שתי אחיותיו עם חברים מהישיבה. אימא שלי, רות, ואימא של אסתי היו חברות טובות. יחד הלכו לקונצרטים, אימא שלי הביאה את הכיבוד להפסקה בקונצרט, ואימא של אסתי הזמינה קפה לשתיהן. לאחר שמיצו את כל נושאי השיחה האחרים (וההפסקה עדיין בעיצומה) עלתה ההצעה שאפגש עם אסתי. יצאנו כמה חודשים, והתחתנו בבית הכנסת "איחוד שיבת ציון" שאבא שלי היה אחד ממייסדיו. לאחר שגרנו שנתיים בפתח תקווה, עברנו לגור בתל אביב, עשר דקות הליכה מביתנו כיום. מלבד אותם שנתיים בפתח תקווה, מגיל 7 עד היום גרתי ברדיוס של 500 מ' מביתי היום.

שנים רבות הייתי גבאי בבית הכנסת של הרב גורן. כשהציע לי את התפקיד סירבתי, אמרתי שאין זו המסורת במשפחה. לאחר שהפציר בי חזור והפצר נכנעתי. אמרתי  "בסדר", הוא עלה לדוכן, הפסיק את התפילה, מינה אותי קבל עם המתפללים, בירך אותי על ההחלטה, ואיחל לי הצלחה בתפקיד "עד זיקנה ושיבה". היום הגבאים צעירים ונמרצים, בית הכנסת התחדש, רק לעיתים רחוקות מבקשים ממני לדעת "מה היה פעם". הילדים של היום לומדים על הרב גורן בשיעורי היסטוריה, חושבים שהיה בן דורם של התנאים, ר' עקיבא, אולי אפילו היה כהן גדול במקדש. הם מתפלאים לשמוע שהייתי הגבאי שלו, בן דורו, מופלג בשנים.

נולדו לנו חמישה ילדים ומלוא הכפיים נכדים, כן ירבו. יצחק ואשתו פנינה, כיום עורך דין שמייצג את הכנסת בדיוני בג"ץ. פנינה עובדת סוציאלית, התמחתה בניהול קבוצות הרזייה ואכילה נכונה, מנהלת הרבה קבוצות של מאותגרות משקל. גרים בנוה דניאל ויש להם ארבעה בנים ובת צעירה מכולם. יהונתן ואשתו אושרית, ר"מ בישיבה תיכונית, מנהל פרויקטים ללימוד תנך ותלמוד. לפני כשש שנים תרם לי כלייה שבעזרת השם מתפקדת היטב עד היום. אושרית רופאת נשים מומחית, עובדת בבית חולים, קופת חולים ופרקטיקה פרטית. גרים בצור הדסה עם שישה בנים ובת צעירה מכולם. שאול ואשתו תמר, ד"ר בביולוגיה, עובד במעבדה במחקר תרופות. תמר עובדת סוציאלית מומחית. יש להם שלושה בנים ואחריהם שתי בנות. יעל ובעלה אריאל זיסקין, קלינאית תקשורת, עובדת עם ילדים מאותגרי תקשורת. אריאל כלכלן, עובד במשרד המתמחה בדיני מקרקעין. גרים בירושלים ויש להם שתי בנות, אחריהן שלושה בנים, בת ובן נוספים. תמר ובעלה ליבי, עובדת סוציאלית, מומחית לטיפול זוגי ומשפחתי. ליבי מהנדס בניין. הם גרים בפתח תקווה ויש להם ארבעה בנים ובת צעירה.

המשפחה חוגגת לי 70

סיפורו של געגוע

אני מתגעגע לתקופת הילדות. לימים שרציתי שיעברו. לזמנים שרציתי כבר להיות גדול. לשנים שהיה נדמה לי מלאות מטלות שלא רציתי לעשות – לקום בבוקר לבית הספר, להיות כבול לחוקים נוקשים, לחובות שיעורי הבית, לחוגים שלאחר הלימודים, ללכת בזמן לישון. היום אני יודע שאלו היו ימים של חוסר אחריות ודאגות, חוסר מודעות לבעיות האמיתיות. לדוגמא, בגיל 15 פרצה מלחמת ששת הימים, ובעקבותיה המחלוקת שמפלגת את העם עד היום. אני מתגעגע לזמנים שהסתפקנו בארץ ישראל קטנה ולא לטשנו עיניים לשטחים שחשבנו ששלנו רק בתיאוריה. ימים שהיינו יכולים להפוך לתקופה של שלום.

אני מתגעגע לימים שכל המשפחה בילתה יחד, טיולים, ערבי שבתות, קהילת איחוד שיבת ציון – קהילה של יוצאי גרמניה, שאבא היה אחד מעמודי התווך בה. חגים, ימי זיכרון ומסיבות של הקהילה אצלנו בבית, כשאחת מהאטרקציות הייתי אני, ניגנתי בכינור. כשאני מתגעגע אני עוצם עיניים, לאחר כמה שניות אני שוב שם, ממש באירוע עצמו. אני טועם את הכיבוד, שומע את המוזיקה, נעלב מכך ששוב פעם חושבים שאני אשם, רב עם האחים – אני כבר לא זוכר על מה.

האהבה שלי

על מנת להכיר תרבויות אחרות צריך לראות ולחוש מקרוב

אני אוהב ואהבתי לטייל בחו"ל. היום פחות מעניינים אותי נופים – הרים מושלגים מול אגם כחול יש בהרבה מקומות. מה שמעניין יותר הן צורות מחשבה, דתות, צורות התנהגות של מי שטרם למד מהתרבות המערבית. חשבתי שעל מנת להכיר איך חיים אנשים חשוב לראות את הבית שלהם ואת הילדים. באחד הפעמים ביקשתי מנהג מונית לראות בית בכפר כדי לראות כיצד הם חיים. הוא לקח אותי לבית שלו, צריף שנמצא בתוך חורשה, יער, בפרברי בנגקוק. נכנסתי הרבה פעמים לבתי ספר במזרח, ביקשתי רשות לראות כיצד מנהלים שיעור ולהעביר שיעורים בכיתה (כמובן בשפה  האנגלית). נכנסתי להרבה מנזרים ופעם גם דיברתי עם אב מנזר בווייטנאם. הוא סיפר כיצד הנשמות נולדות, מה קורה להם כשאדם נפטר והן עוברות לאחר תקופה לגוף אחר. הייתי בכמה טקסים של שריפת נפטרים בהודו, הצטרפתי לתהלוכה עליזה של קרובי הנפטר, הם שרו תוך כדי התהלוכה. למדתי מבן הדוד של הנפטר, מדוע אצלם מוות אינו סופי ולא עצוב. באחד הביקורים, נזיר בטיבט בירך אותי וקשר סרט אדום סביב הזרוע שלי בתמורה לתרומה שנתתי לו. הבאתי מנחה לאב מנזר ביפן, קיבלתי פתק ביפנית שניבא מה יקרה לי בעתיד, בעיקר הצלחות ובשורות טובות שאינן ספציפיות ומתאימות לכל אדם. מי שאני שאכפור בנבואות שבאות ישר מהפה של הפסל היפני.

מטייל בעולם ומכיר מקרוב תרבויות אחרות

נכנסתי לכנסיה בלפלנד ופגשתי בחורה נחמדה שדיברה עברית שוטפת, היא נולדה בארץ, התנדבה לשרת שם בכנסיה והתנצרה. בדרום אפריקה שוחחתי הרבה זמן עם משהו שגילה שאני יהודי, והאשים אותי ברצח המשיח. המדריך שם היה כומר שלא התלהב מהלהט הדתי שלו. בהודו למדתי למה הפרות הן חיה קדושה, למה יש ריבוי אלים. מדוע ישנם נזירים שהולכים יחפים וערומים כדי לא לקחת מבעלי חיים, וכדי להראות שהם משתמשים במועט ככל האפשר, גם בגדים הם לא דבר שצריכים לקיום. הם אוכלים מעט מאוד מתרומות של אחרים, אין להם שום רכוש עלי אדמות. הבנת צורת חשיבה ואמונות של אחרים נותנת פרופורציות לאמיתות שלנו, מעמתות אותן מול האמונות שרכשתי בילדות.

"והגדת לבנך"- בשרשרת הדורות ברצוני להעביר הלאה את הערכים והאמונות שמנחים אותי בחיי

אהוב עלי ביותר פסוק מפורסם מספר מיכה: "הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ". פסוק שמקפל בתוכו ערכים, מוסר אהבת הזולת. הנביא מיכה לא מציין שיש לקיים מצוות. שמירת שבת, תפילות, איסורי אכילה, כל אלו הן מצוות שבין אדם למקום, אבל מעליהן יש את המצוות שבין אדם לחברו – "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך".

עשות משפט – להתהלך בצדק עם עצמך ועם הזולת. אהבת חסד – לעשות מעבר לנדרש. הצנע לכת – ענווה, לא להתגאות, לחתור להיות טוב יותר, תמיד להתעלות בלי להתפאר. עם אלוקיך – אם תעשה כל אלו, תהיה עם אלוקיך. עם מי ש"וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְו‍ֹתָי".

כמו הקב"ה שעושה חסד גם לאוהביו שאינם שומרי מצוותיו. לא להטיף לאחרים (לומר שאתה מעליהם), לא להפגין את מעלותיך, שאולי אחרים חושבים לחסרונות. לדעת שאמונה היא בחירה סובייקטיבית ולא הכרח הנובע מהשכל. לכן יש הרבה דרכים להיות "עם אלוקיך", ומכאן הבחירה החופשית. ולוואי שהדורות הבאים יקיימו דברים אלו, מהם נובעים כל שאר הנהגות הטובות.

נכדי חגי זיסקין ביחד אתי, סבא גדי במפגש הקשר הרב דורי – "מצמיחים במילים ועציץ"

יש לי חלום

בחלומי מדינת ישראל חיה בשלום עם שכנותיה, מדינה משגשגת, מכילה בתוכה את המיעוטים, כולם נושאים יחד בעול (שירות בצבא) ולוקחים חלק בבניין המדינה. אני מתפלל שכל בני משפחתי ימשיכו את המסורת שינקו מהמשפחה שלי, הוריי והדורות הקודמים. בחלומי אני זוכה לראות את נכדיי מקימים משפחה, ילדיהם ונכדיהם מכירים את הדורות הקודמים וממשיכים בדרכם.

לקריאת שירו של גד ברט "כתום" – לחצו על הקישור 

לקריאת שירו של גד ברט "לא נתן צ'אנס" – לחצו על הקישור

לקריאת שירו של גד ברט "תום חיי" – לחצו על הקישור

הזוית האישית

סבא גדי ברט: כל מפגש בתכנית התייחס לזווית אחרת וזה איפשר קבלת תמונה מלאה של הסיפור שיישאר לדורות. מסייע לתיעוד ההיסטוריה המשפחתית כשמעלים את הסיפור על הכתב. הקשר שלי עם נכדי חגי התחזק. חגי ילד נבון, סקרן, אינטליגנט ואוהב לשאול אותי מה שאינו יודע. הסבא שלי היה מאד רחוק ממני ואני בקשר אחר לגמרי עם הנכדים. סבתי חייתה ארבעים שנה בארץ ולא ידעה מילה בעברית. כשבאתי לבקר אותה, לא הצלחתי לדבר אתה בכלל לא היו לי קשרים אמיתיים איתה, זה אחרת ממה שיש לי היום עם נכדי. ראויה להערצה המסירות שלכם לתוכנית וזה שאתם עוברים שוב ושוב על הסיפורים. כל הכבוד על ההשקעה בקריאת החומר ועריכתו.

הנכד חגי זיסקין: היה ממש טוב בתכנית. היה מבאס שסבא לא יכול היה להגיע לחלק מהמפגשים. היה לי טוב בזה שהידקו לי את הקשר עם סבא וגיליתי כל מיני סיפורים עליו כמו הסיפורים שלו בחו"ל. אני זוכר במיוחד את הסיפור שמישהו תלש לסבא את האוזן. נהניתי במיוחד מהמפגש של הטיול, כי הוא היה יותר קליל ונחמד, אבל ההליכה הייתה קצת קשה וזה היה שונה משאר השיעורים. אני מאד מעריך את זה שסבא הצליח להגיע כל שבוע מתל אביב וזה בכלל לא מובן שהוא עשה זאת. תודה למורה המובילה רויטל על כך שהיא תמכה בנו בתכנית והקדישה הרבה מזמנה כדי שיהיה לנו זמן חיבור עם סבא.

המורה מובילת התוכנית, רויטל כהן קלפוס: סבא גדי היקר, הכנסת למפגשים הרבה חוש הומור וחיוך, כשקראתי את סיפורך חייכתי לעצמי חיוך רחב. סגנון כתיבתך הוא אתה – אדם משכיל, סקרן, בעל חוש הומור ושמחה. נעים לראות את חגי נכדך היקר יושב לידך שואל ומתעניין. הקשר ביניכם כל כך משמעותי עבורו. ניכר שהוא צמא לשמוע מניסיון חייך הרב ומחכמתך. אני מאחלת לך בריאות איתנה ונחת. חגי, אני מעריכה את ההתמודדות הבוגרת שלך עם היעדרו של סבא בעקבות הנפילה ואת השיתוף עמו מרחוק.