מאגר סיפורי מורשת

אני רבקה אפרת, בת 71, נולדתי בטבריה בשנת 1952, הורי ברוך ז"ל וקטלינה או בשמה העברי חנה ז"ל. לצערי, שני הורים שלי נפטרו.

אני שמחה שלפחות הצלחת להכיר את סבתא חנה (נולדת לפני שהיא נפטרה), סבא ברוך נפטר מאוד צעיר ולכן אף אחד מהחתנים הנכדים והכלות  לא הכיר אותו. הוא נפטר בגיל 42, אני כן הכרתי אותו הייתי בת 18 אחי אריה היה בן 19 ואחותי אביטל (טלי) בת 11 כשהוא נפטר.

סבא ברוך נולד בשנת 1929 ברומניה, להוריו ציפורה ומשה, הייתה לו אחות אחת פאני, הם עלו לארץ בשנת 1950. אחרי שהם הגיעו לארץ עם אונייה לנמל חיפה, שלחו אותם ל"שער עלייה" שהיה מחנה מעבר לעולים חדשים בחיפה. אחרי כמה חודשים עברו משם למעברת אוהלים בטבריה.

בשנת 1951 אחרי שאחי אריה  נולד עברו למעברת צריפים ובשנת 1952 כשאני נולדתי עברו לשיכון בטבריה.

סבתא חנה נולדה בשנת 1931 באזור שנקרא טרנסילבניה שזה בגבול בין רומנייה להונגריה, היא נולדה שם להוריה לסבא יוסף שאני הכרתי אותו ואת סבתא רוזה גם אותה הכרתי אותה כמובן. הם עלו לארץ בשנת 1957.

מה שמעניין בסיפור של סבא ברוך וסבתא חנה, כשסבתא חנה הלכה למשרדי הסוכנות היהודית בטרנסילבניה ובקשה כרטיס עלייה לארץ ישראל  לה ולהוריה בלבד, לא נתנו לה את האישור לעלות לישראל. ואז שם בסוכנות היהודית, היא פגשה את סבא ברוך והוא הציע לה להתלוות אליהם  במסע לארץ ישראל. היא הסכימה ועלתה לארץ ישראל לבד בלי ההורים שלה, אבל יחד עם סבא ברוך והוריו ציפורה ומשה. כשהגיעו ארצה התיישבו ביחד בטבריה.

סיפור נוסף מאוד מעניין, שהאחות הצעירה של אימא שלי, עידית עלתה לארץ עוד הרבה לפני אימא שלי. עידית עלתה ארצה בתור ילדה צעירה בת 14 עם עליית הנוער. הנציגים של עליית הנוער עברו בערים שונות באירופה ואספו ילדים יהודים בכל אירופה. זה היה בערך שנתיים אחרי מלחמת העולם השנייה והיא עברה לגור בקיבוץ כנרת.

אימא שלי הגיעה עם סבא ברוך לטבריה שממש קרובה לקיבוץ כנרת, אז אימא שלי ואחותה נפגשו וגם ככה אנחנו הכרנו את עידית אחותה הקטנה של אימא שלי.

סבא ברוך וסבתא חנה עלו לארץ בשנת 1950 והתאהבו אחד בשני והתחתנו, יש סיפור סודי במשפחה שלסבתא חנה היה חבר מטרנסילבניה שעלה לארץ לפניה והוא היה בטוח שהיא תעלה לארץ ותתחתן אתו, אבל בינתיים, היא פגשה את סבא ברוך והם התאהבו והיא החליטה שהיא לא מתחתנת עם החבר, והתחתנה עם סבא ברוך. במשפחה נורא כעסו עליה איך היא עשתה כזה דבר כי החבר היה מאוד מחובר למשפחה ועזר לאחותה הקטנה בקיבוץ כנרת כשהיא הייתה פה לבד בלי הורים בלי כלום, הוא עזר לה וטיפל בה ותמך בה ופתאום סבתא חנה אמרה שהיא לא רוצה להתחתן איתו.

אז סבתא חנה וסבא ברוך התחתנו ובשנת 1951 נולד אחי הגדול אריה בשנת 1952 אני נולדתי ובשנת 1959 נולדה אחותי הקטנה טלי.

לאחר העלייה ארצה, אבא שלי התגייס למשטרת ישראל ועבד בטבריה בתור שוטר. ואחר כך עברנו לקריית אתא כי הוא עבר לעבוד במשטרת חיפה, טבריה הייתה רחוקה מדי, עברנו מטבריה לקריית אתא ולא תאמיני אבל אחרי כמה שנים עברנו מקריית אתא, לקרית חיים, שם גדלנו. הייתי אז בת 12.

עד 1967 למדתי בבית ספר יסודי נתיבים. ואחר כך בבית ספר תיכון קריית חיים וסיימתי את התיכון בשנת 1970. שסיימתי את התיכון מאוד רציתי ללכת לצבא, בסוף 1970 גמרתי את התיכון ורציתי להתגייס לצבא. החלום שלי זה היה להיות קצינה אבל אבא שלי החליט שבמקום ללכת לצבא עדיף שאני אתגייס למשטרת ישראל. אני לא באמת רציתי, אבל הייתי מסתבר ילדה מאוד טובה. ולא אמרתי לו אף פעם שבעצם אני לא רוצה משטרה אלא מעדיפה צבא, אבל הוא החליט. הוא לא התייעץ איתי, הוא החליט שאני מתגייסת למשטרה ואני קיבלתי את ההחלטה שלו.

אז התגייסתי בנובמבר 1970 לטירונות של חצי שנה במחנה שוטרים בשפרעם. ביום שסיימתי את הטירונות, בשבת בבוקר הוא נפטר. אמרתי איזה מזל שהלכתי למשטרה כי זה איפשר לי להיות בבית ולתמוך באימא שלי באחי ובאחותי הקטנה והרווחתי כסף במשטרה הייתה לי משכורת מאוד יפה אז יכולתי לעזור. הצטערתי כל הזמן שלא הלכתי לצבא, אבל אחרי שקרה לנו האסון הזה שאבא שלי נפטר באופן פתאומי, אמרתי לעצמי, יכול להיות שזה מה שהייתי צריכה לעשות להתגייס למשטרה. הייתי כל יום בבית והרווחתי כסף, עבדתי במשטרת קריית חיים תחנת זבולון. בגלל שלא התגייסתי לצבא הייתי צריכה לעשות 3 שנים ולא 20 חודש כמו כל חיילת.

אימא שלי הייתה במצב מאוד מבולבל אחרי מה שקרה לאבי. אחי היה בצבא הוא לא היה בבית, ואחותי הייתה קטנה הייתה בת 11.5.

אחרי שנתיים יום אחד אני עומדת בכניסה לתחנת זבולון ואני רואה איזה בחור חתיך ויפה מגיע והוא נעצר לידי והתחלנו לדבר. מסתבר, מסתבר שהוא היה סטודנט בטכניון, הוא למד הנדסה, בלילות היה בא לעבוד בתחנת משטרה בתור נהג. דיברנו המון זמן  ואני מודה שהתאהבתי בו מהרגע הראשון ובלב ידעתי שאנחנו מתחתנים. היה בו משהו מיוחד בחיוך שלו, בדיבור שלו הוא היה כזה צנוע מאוד, אפילו קצת ביישן. ככה התחיל הקשר שלנו עד שהתחתנו בשנת 1976.

בשנת 1975 עזבתי את המשטרה התחלתי ללמוד באוניברסיטת חיפה. סבא שמיל בדיוק סיים את הטכניון. אני הייתי בשנה ראשונה באוניברסיטה.

בשנת 1977 נולד הבן הבכור שלנו, הוא היה תינוק מדהים, כל מי שראה אותו היה בהלם הוא היה תינוק יפה תואר צבע שער צהוב של אפרוח 58 ס"מ וגדול  עד גיל 3 גרנו בקריית חיים וסבא שמיל התחיל לעבוד במשרד מהנדסים בטבריה.

השליחות לניגריה

סבא שמיל היה מהנדס כבישים וקיבל הצעה לעבוד בניגריה, אמרתי מה פתאום ניגריה, אני צריכה להתחיל לעבוד בבית ספר. מנהל בית הספר מאוד כעס עליי כשהודעתי לו שלא אתחיל לעבוד אצלו. ובשנת 1980 טסנו לעבוד בניגריה. היינו שם שנתיים עד 1982. זו הייתה תקופה מאוד מעניינת, מאוד חווייתית. הדבר הכי מעניין שאני יכולה לספר לך שאבא שלך, שהיה אז בלונדיני ולבן כמוך, והילדים הניגרים שהם צבע העור שלהם שחור, כל זמן רדפו אחריו ורצו לגעת בו. כאילו עד אז לא ראו אדם לבן כזה, הם פגשו אנשים לבנים בעבר, אבל אף פעם לא כזה בלונדיני. הם כל הזמן רצו לגעת בו והוא כל הזמן היה מתעצבן ובורח. דרך אגב, בשפה של הניגרים הם קוראים לנו ללבנים אויבו, פרוש המילה מקולף. הניגרים המקומיים חושבים שהצבע של כל האנשים בעולם זה שחור, צבע הגוף כמו שלהם. פתאום הם רואים את זה אנשים לבנים אז הם אומרים אנשים מקולפים, התקלף להם העור וזה היה נורא מצחיק.

זאת הייתה תקופה מעניינת כי זה לחיות שנתיים במדינה באפריקה, רחוק מההורים, רחוק מהבית. לא ביקרנו כל השנתיים בארץ. אימא שלי מאוד התגעגעה אלינו וכל הזמן התלוננה שאנחנו רחוקים מאוד מישראל. לא היו טיסות ישירות, זה ארבע שעות טיסה לאירופה ואחר כך עוד שבע שעות טיסה לניגריה. הייתה בניגריה קהילה ישראלית מאוד גדולה, בית ספר ישראלי ו – 200 תלמידים מגן ילדים ועד כיתה ט'. הקהילה  של הישראלים שכולם באו לעבוד בניגריה  בחברת סולל בונה. הייתה שכונה שכל הישראלים גרו בה. היה לנו שם מגרש טניס, מגרש כדורסל, בריכת שחייה. היו הרבה אירועים של הקהילה, גם את החגים חגגנו ביחד. אלה היו חיים מעניינים אבל היו חיים לא קלים.

סבא שמיל עבד מחוץ לעיר שגרנו בה, הוא לא היה מגיע כל יום אלא רק בסופי שבוע. אני הייתי הולכת בערב לשחק כדורסל במגרש, היה חוג כדור סל נשים עם מאמן, המאמן עבד כל הבוקר אז האימונים היו רק בערבים. אני הייתי ספורטאית מצטיינת בתיכון. גם כשהייתי בקרית חיים הייתי בהפועל קריית חיים מסלול אתלטיקה. סיפור מצחיק שקרה: ערב אחד הלכתי למגרש לשחק כדורסל השארתי את אבא שלך בבית ישן, לא סיפרתי לו שאני הולכת. בבית שגרנו היה שומר לילה לכל בית, אז אמרתי לשומר שאני הולכת למגרש, ואם תהייה איזה בעיה תבוא לקרוא לי. שיחקתי כדורסל, היה כבר 9 בערב,  פתאום אני רואה את אייל מגיע עם פיג'מה יחף ביחד עם השומר לילה. ילד לבן בלונדיני עם שומר חום שחור וואי זה היה באמת מראה מדהים עכשיו צריך להבין שלא היו כבישים, לא היו מדרכות הכל היה אדמה, אבנים וחול. די מסוכן היה ללכת שם, מה עושים? אני רואה את הילד שלי בן הארבע מגיע למגרש כדורסל. אני הייתי בשוק כל כך נבהלתי שיותר, לא הלכתי ולא השארתי אותו לבד.

היינו בניגריה עד שנת 1982 ואז עזבנו עשינו טיול מאוד גדול עם אייל, נסענו קודם כל לברזיל. בברזיל בקרנו קרובי משפחה של שמיל. מברזיל טסנו ל La לארה"ב וטיילנו בארצות הברית מצפון לסן פרנסיסקו ועד דרומה לסן דייגו ולאס ווגאס. משם טסנו לניו יורק וטיילנו בניו יורק. משם טסתי לקנדה עם אייל לבקר חברה שלי וסבא שמיל חזר לי ניגריה לעוד חודש. ואחר כך נפגשנו בארץ.

חזרנו לארץ לקריית ביאליק ושם נולד הבן השני שלנו עומר. בשנת 1983 בדצמבר עברנו לכפר סבא ומאז ועד היום אנחנו חיים בכפר סבא.

בשנת ב-2017 נפרדנו ונשארנו ביחסים טובים. תמיד הזמנתי אותו לארוחות, לחגים, לימי הולדת. ולא היה רוגז. זה היה בהסכמה בחברות טובה.

בינתיים הילדים גדלו, שרתו בצבא, למדו, התחתנו ונולדו לי שתי נכדות מדהימות לאייל. אחר כך עומר התחתן ונולדו לו שני ילדים מקסימים.

את היית תינוקת בלונדינית כזאת נסיכה מהממת, כולם התלהבו ממך. ואחרי ארבע שנים נולדה נכדתי השנייה תומר וכמובן גם היא נסיכה קטנה ומתוקה.

חשוב להגיד שאחד התחביבים שלי זה לטייל. ואני מטיילת בכל העולם הייתי בהמון ארצות ומקומות מעניינים ויש לי תמונות בלי סוף. ואני מקווה שאני אמשיך לטייל.

זיכרונות ילדות

אני נולדתי בטבריה בשנת 1952 בבית החולים הסקוטי.

בכיתה א' למדתי ואני חייבת להגיד שאני לא זוכרת שום דבר מהשנה הזאת. כאילו לא הייתי מעולם בכיתה א'. בעקבות העבודה של אבא המשפחה שלי עברה לגור בקריית אתא רשמו אותי ואת אריה אחי לבית ספר גורדון שהיה מאוד מרוחק מאיפה שגרנו, כי בשכונה שגרנו עוד לא בנו בית ספר. שעליתי לכיתה ג', בנו בית ספר יסודי בשכונה.

למדתי בבית ספר יסודי שבדרך כלל ילדים לומדים מכיתה א עד כיתה ח, אני למדתי בארבעה בתי ספר. עברנו כל המשפחה בגלל שאבא שלי החליף מקום עבודה הוא הפסיק לעבוד בטבריה והתחיל לעבוד בחיפה אז קנינו בית בקריית אתא.

בתקופה הזאת לא היה לנו מכונית ולא לקחו אותנו לבית ספר במכונית לא היה נשק חבק וסע וגם לא היו אופניים וגם עוד יותר מעניין לא היו אוטובוסים בכלל לבית הספר, אז הלכנו ברגל כל יום איזה חצי שעה לבית ספר ובצהרים בחזרה אני ואחי. ובבית ספר הזה למדתי בכיתה ג'-ה' וכאן כבר יש לי קצת זיכרונות מבית ספר. למדתי בבית ספר עם ילדים שגרו בשכונה. כן, אז כבר הכרתי את הילדים ולמדנו יחד ובית ספר שהיה מאוד קרוב. ממש היינו צריכים ללכת 5 דקות והגענו לבית ספר שהיה מבנה מאלומיניום ולא בלוקים בתוך שדה  ומלא צמחייה. בחורף לא היו כבישים ולא היו מדרכות. בחורף היינו הולכים שם בבוץ, הלכנו  במגפיים, לא עם נעלי ספורט כאלה יפים בגלל הבוץ והמים. עברו 3 שנים בבית ספר הזה. וההורים שלי החליטו. ואין לי מושג למה אני לא יודעת. אף פעם לא שאלתי. שאנחנו עוברים שוב דירה למרות שאבא שלי המשיך לעבוד בחיפה. קנינו בית בקריית חיים. ואז למדתי בקריית חיים וכאן בעצם השלוש שנים האלה, עם השנים הכי משמעותיות מבחינתי בבית ספר היסודי נתיבים מכיתה ו'-ח'.

פתאום היו לי חברים. התחלתי ללכת לתנועת נוער, היינו נפגשים אחר הצהריים. הייתה לי חוויה של בית ספר וחברים והפסקות והנוער העובד. לצערי לפני כמה שנים ראיתי בפייסבוק שהרסו את בית הספר. הדרך לבית הספר הייתה ארוכה, אבל הלכנו בדרך קיצור בשדרה. או שהיו הולכים ברגל או שהיו רוכבים על אופניים. עכשיו לי בגלל שאני הייתי קטנה ואריה גדול ממני בשנה והוא היה בן אז קנו לו אופניים ולי אף פעם לא קנו אופניים אז תמיד הלכתי. הוא היה רוכב על אופניים ואני הייתי נגררת אחריו. הוא אפילו לא הסכים להרכיב אותי על האופניים. למדתי שם שלוש שנים. והייתי בתנועת נוער העובד והלומד. הייתה לי מורה שקראו לה שוש, שהיא מאוד עודדה אותי על מי שאני והיא תמיד נתנה לי מחמאות ויש לי עדיין ספר זיכרונות עם הזיכרון שהיא כתבה לי, שמור. אני שומרת את זה עד היום. זה משהו שהיה לפני 60 שנה. היום אני בת 71. זה זיכרון מאוד יפה. אשמח מאוד להראות לך את ספר הזיכרונות האלה שגם כתבו לי חברים בסוף כיתה ח'.

עכשיו בהקשר לזה אני רוצה לספר שהייתה לי מורה להתעמלות שקראו לה דבורה. הערצתי אותה בצורה בלתי רגילה. קודם כל מאוד אהבתי שיעורי התעמלות לא קראו לזה ספורט. מאוד אהבתי שיעורי התעמלות ותמיד הגעתי בזמן. מעולם לא איחרתי, מעולם לא קרה שבאתי לשיעור בלי תלבושת. למדנו: התעמלות, קרקע, אתלטיקה וכל מיני כאלה מכשירים. הייתי מאוד טובה על מכשיר שנקרא חמור. את מכירה את המכשיר הזה זה כזה מבנה שעומד על 4. מקומות והייתה מקפצע לפניו והיינו רצים, קופצים ועוברים את זה כמו קפיצה לרוחק, אבל זה הגבוה. הייתי מאוד טובה בקפיצה לגובה וממש הייתי ספורטאית מצטיינת ובאמת.

דרך אגב, בתיכון כבר הייתי בהפועל קריית חיים. באתלטיקה לא היה מכבי רק היה הפועל. אבל קריית חיים הייתה שכונה של חיפה וחיפה הייתה עיר אדומה. רק אחר כך, אחרי כמה שנים פתאום התחילה להיות קבוצה של מכבי והיום קבוצת מכבי חיפה היא הרבה יותר טובה מהפועל חיפה, אבל אז היה רק הפועל ואני גרתי בקרית חיים והתאמנתי. קריית חיים והשתתפה בתחרויות של ריצות ארוכות. רצתי 800. היא הייתה אז אלופת ישראל. כמובן שלא הגעתי למקום. אבל מבחינתי זה היה כבוד מאוד גדול להתחרות בה בחנה שזיפי.

תמיד אמרתי שחייבים להיות בתנועת נוער. היו תנועה מאוד חזקה וכל הילדים שהיו מצופים הם היו הילדים הכי. מוכשרים וטובים בבית ספר גם מבחינה לימודית, גם מבחינה חברתית גם מכל הבחינות היו ילדים ערכיים. מקום של מנהיגות חברתית. אני הייתי מחנכת שלהם, אבל מאוד עודדתי אותם ללכת לצופים וגם בבית ספר הם היו מאוד מנהיגים בבית ספר אם יעזבו פעולות חברתיות, הם יעזבו מסיבות וטיולים. הם תמיד היו להם תפקידים, הייתי נותנת אחריות לחברה מהצופים לארגן את הכיתה. לחלק חדרים בטיול שנתי, להכין ארוחות בוקר אז לחלק את התורנויות ומה כל אחד מביא ממש הם היו חלק מאוד חשוב בחיים של בית ספר וככה גם אני הייתי בנוער העובד מאוד מאוד אהבתי ללכת לנוער העובד.

היה לי חבר ראשון בסוף כיתה ח'. קראו לו דני. היו כאלה שהלכו לחברה סלונית, זה אלה שלא רצו להיות בתנועה והם התחילו ללכת למסיבות של ריקודים, אבל אני העדפתי להישאר בתנועה עד סוף כיתה יב'. הייתי גם מדריכה והיה לנו מדריך שהוא היה קומונר, הם היו כאלה שבאו מקיבוצים, המדריך שלנו בא מקיבוץ מסדה. הוא היה המדריך שלנו, הערצנו אותו בצורה בלתי רגילה.

זהו, זה היה בערך התקופה של הילדות שלי בבית ספר. בנובמבר 15 בנובמבר מלאו לי 18 ובתאריך 29 בנובמבר. התגייסתי למשטרה במקום לצבא הם היו בקיבוץ אלומות והם הקימו את היאחזות נח"ל מצפה שלם, שזה מעל ים המלח. שם הם היו בצבא והקימו שם קיבוץ ועד היום הקיבוץ הזה ישנו.

הגיוס למשטרה

כולם היו משוחררים כבר מהצבא אחרי צבא, חלק היו נשואים, חלק היו עם משפחות. הבנתי את הרעיון ובשבילי זה היה שירות סדיר, שום חוויות, שום הרפתקאות, שום כלום. לא היה לי כיף ממש, לא אהבתי את זה. יצאנו משם פעם בשבועיים. גרתי אז בקריית חיים והקורס היה בשפרעם. נכון שהיו עוד בנות בקורס הזה, אבל לא מצאתי שם את עצמי. היו עוד שתיים בגילי, מכל מיני מקומות, אבל הרוב היו גם כן כאלה שהשתחררו מהצבא ורצוי להתגייס למשטרת ישראל כמקום עבודה. עוד יתרון שהיה לי לעומת החברים שלי שמהיום הראשון שהתגייסתי קיבלתי משכורת, אחר כך הסתבר שזה הציל אותנו, את המשפחה.

ברוב הפעמים הקורס עיוני נמשך חצי שנה עד מאי. כלומר, במסגרת הלימודים בקורס הזה למדנו הרבה. התנועה בעיות עבורה למדנו. משפטים, חוקים. את יודעת, כי שוטרים צריכים לדעת את החוקים של המדינה, את החוקים של התנועה. אם מישהו עובר על חוקי התנועה, איך רושמים דוחות. זה היה המון לימודים. לא היו שום חוויות והרפתקאות, עשינו מטווחים. גמרתי את הקורס ביום שישי בחודש מאי. הבית היה מלא. מתנות והפתעות. כל המשפחה חגגנו את זה שחזרתי הביתה.

למחרת עשינו ארוחה משפחתית, אבא שלי עשה "בשר על האש" ואימא שלי הכינה קבבים, רומנים תוצרת בית. אכלנו חומוס וירקות וסלט. הייתה ממש חגיגה. ואז בצהריים ההורים שלי, אחרי שגמרנו לאכול  ההורים הלכו לישון ואני ואריה נסענו לים. תמיד הזמנתי את החברות שלי לטייל איתנו, היינו נוסעים לפארקים.  כל פעם הזמנתי חברה אחרת. מה שעצוב בכל הסיפור הזה שבאותו יום כשחזרנו מהים, הבנו פתאום שאבא שלי לא הרגיש טוב. בגיל הזה הוא היה בן 42. צעיר והוא נפטר. לכן  סידרו לי פרוטקציה. אימא שלי פנתה למפקד תחנת קריית חיים שהיה חבר טוב מאוד של אבא שלי ואמרה שאני לא רוצה לעבוד בסיור ברחוב. אז הוא אמר אין בעיה והוא יעביר אותי לקריית חיים – לתחנת זבולון. כדי שאעבוד אצלו בתחנה. בעצם אחרי כל הכאב והצער והאבל הפכתי להיות שוטרת בתחנת קריית חיים. כל בוקר בשבע הייתי נוסעת לתחנה. הייתי נוסעת לתחנה ואחר כך. חוזרת הביתה ומשעה 4 עד 7 חזרתי לעבודה. עשיתי כל מיני תפקידים מאוד מעניינים. שאני. כבר השלמתי עם זה שאני לא בצבא. היה לי הרבה יותר זמן פנוי בכל החברות שלי. הייתי היחידה מכל החברות שלי, שהיה לי בגיל הזה כבר רישיון נהיגה לאף אחד עוד לא היה.

החיים בניגריה

בדצמבר 1980 נסענו לעבוד במדינה במערב אפריקה לניגריה. וחזרנו לארץ באוקטובר 1982. עיר הבירה היא אבוג'ה ומדברים שם אנגלית.

החיים בניגריה היו מאוד קשים, קשה היה להשיג מזון, ירקות, פירות, בשר, דיברי חלב. נאלצנו להכין הכל לבד. התנאים היו מצד אחד מאוד מפנקים היה לנו נהג ורכב פרטי מהחברה, וכן "נני" שזה אמר עובדת 12 שעות ביום שבעה ימים בשבוע.

אני באופן אישי לא אהבתי את הרעיון והיא עבדה אצלי רק חצי יום לא הסכמתי שהיא תבשל או שהיא תטפל בבן שלי. רוב החברות שלי צחקו עלי שאני לא מנצלת אותה. היא הייתה רק בת 17 באותה תקופה ומאוד ריחמתי עליה.

החיים בסך הכל ביום יום היו מאוד קשים בגלל, מזג האוויר, לא היו סופרים וחנויות, יהי אפשר יהיה  היה אפשר לצאת לבלות,אין טלוויזיה ולא תקשורת. טלפונית עם הארץ.

 מהאלבום המשפחתי שלי

הזוית האישית

ירדן: היה לי כיף ללמוד על סבתא שלי יותר דברים לעומק ולעשות איתה את העבודה. העבודה הביאה לי ידע וסיפורים שלא ידעתי עד כה. למדתי יותר על המשפחה המורחבת שלי והיה כיף להשתתף בתוכנית "הקשר הרב דורי".

סבתא ריקי: בזכות ירדן נכדתי הבכורה, והתוכנית, הייתה לי הזדמנות נהדרת לבלות איתה ולספר לה סיפורים תולדות המשפחה ובעיקר עליי ועל ילדותי. התרגשתי מאוד מכך שירדן גילתה התעניינות רבה בסיפורים וכן בחיפושים אחרי תמונות רלוונטיות. תודה לך ירדן היקרה ואהובה.