מאגר סיפורי מורשת

היי קוראים לי אלה נמצוב, לבית משפחת קובנקו.

נולדתי בשנת 1946 בעיר נפרופיטרובסקי שבאוקראינה, אבל פעם קראנו לזה בסאיוז שזה אומר בברית המואצות.

כשאני הייתי קטנה אבא שלי היה קצין בכיר בצבא, אז את כל חופשת הקיץ היינו מבלים בבסיס הצבאי, תמיד היו חיילים צעירים ששמרו עלינו ולארוחת צהריים היינו הולכים ליער שליד הבסיס, ושם היו מלא סרטנים ואנחנו היינו תופסים אותם ואוכלים אותם.

חוץ מזה, הייתי כמו ילדה רגילה בברית המועצות, היו לי חברות, הייתי משחקת איתן ביערות שליד הבית. בגיל שבע הלכתי לבית הספר, סיימתי ללמוד בגיל 17 בשנה 1963.

אהבת חיי – ולדימיר

באותה שנה גם פגשתי את אהבת חיי, את ולדימיר נמצוב, סבא רבא של עמי, נכדי.

הכרתי אותו בגלל שבת דודה שלו הכירה את אבא שלי. כשהתחתנו הוא סיפר לי שבשנת 1941, הנאצים פלשו לעיירה שלו וכל המשפחה שלו נרצחה בשואה חוץ ממנו וסבתא שלו שהצליחה לברוח איתו – הם היחידים שניצלו.

ביום נישואי

בשנת 1963 נולד לי בן וקראנו לו אלכסנדר, שהוא גם סבא של עמי,

העלייה לישראל

בשנת 1990 עלינו לארץ. לנו העלייה הייתה מאוד קשה, מכיוון שבאוקראינה היינו עשירים מאוד ובישראל לא היה לנו כלום, אבל במקום לחזור אנחנו התחלנו לנסות לקבל עבודה והצלחנו, אני עבדתי בבית חרושת ובעלי וולדימיר עבד בתור מורה לפיזיקה ומתמטיקה.

כיום אנחנו חיים בכפר סבא אני בת 78 ובעלי בן 84.

הזוית האישית

עמי: אני מאחל לאלה לחיות עוד הרבה שנים ולהיות שמחה ועליזה בדיוק כמו שהיא עכשי

אלה: אני מאחלת לעמי, שילך לו טוב בלימודים ובאמריקה…. שיגשים את חלומותיו.