מאגר סיפורי מורשת

שמי פרידה ברנר לבית פורמן. נקראתי פרידה על שם סבתי שמעולם לא הכרתי. בילדותי לא אהבתי את השם אז שכנעתי את כל הילדים בכיתה לקרוא לי "וואנה", אבל כעבור 65 שנה חזרתי להיות פרידה.

נולדתי בשוודיה, בעיר החמישית בגודלה בשם וסטרוס, לשני הורים ניצולי שואה ולכן לא הייתה לי משפחה מורחבת. הוריי, שאינם ילידי שוודיה, התקשו בדיבור שוודית תחילה, ואני תיווכתי בינם לבין הסביבה הזרה להם. הוריי דיברו יידיש ואני עניתי בשוודית. בגיל שבע – שבו מתחילים בית ספר בשוודיה אמי התעקשה שנעבור לעיר הבירה ששם היה בית ספר יהודי.

למדתי בבית ספר יהודי בשם "בית ספר הילל" בבירת שוודיה, סטוקהולם. מאוחר יותר הצטרפתי לתנועת נוער ציונית בשם "הבונים". ב"הבונים" למדתי שירים ישראלים והכרתי עוד ילדים יהודים כמוני. מדי קיץ התארגנה קבוצה לטוס לקיבוץ בישראל ולעבוד שם בחופש הגדול. הקיבוץ הראשון שהגענו אליו היה קיבוץ "צרעה" ליד בית שמש. מהיום הראשון בשהותי בישראל התאהבתי בארץ השמשית הזאת, מה שהיה חסר בשוודיה. אחרי חודשיים כשחזרנו לשוודיה לא הפסקתי לחלום על ישראל. והתגבשה החלטה בליבי שיום יבוא ואני אחיה בישראל.

החלום מתגשם

בהיותי בת 16 וחצי נסענו לעבוד בקיבוץ "יקום" ליד נתניה. הקבוצה חזרה לשוודיה ואני נשארתי בארץ. היה לי דוד שעבד בסוכנות היהודית, ולקח אותי למשרדים של "עליית הנוער" וכך הגעתי לפנימייה חקלאית בשם "כנות" ליד גדרה.

הורי כמובן חששו, אבל שמחו על הדוד שיתפקד כאפוטרופוס ובנוסף לזה, הייתי נערה עצמאית מאוד. בתיכון ב"כנות" פגשתי נערות ונערים מכל רחבי העולם. למדנו חצי יום ועבדנו חצי יום. היה קשה לכולם אבל אני נהנתי מעצם היותי בארץ.

החלום שלי התגשם.

חיילת לא בודדה

מידי קיץ נסעתי לשוודיה לבקר את הורי. בשנת 73 סיימתי את התיכון ונסעתי כרגיל לשוודיה. בחודש אוקטובר כשעמדתי לחזור לישראל הוריי הודיעו לי שפרצה בארץ מלחמה ושאשאר בשוודיה עד לסיומה, אך בניגוד לרצונם של הורי המודאגים החלטתי לחזור לארץ ולהתגייס לצבא. אחר תחינות ושכנועים רבים הם הסכימו בלית ברירה.

בחזרתי ארצה התייצבתי בלשכת הגיוס ביפו, למרות שבהיותי אזרחית שוודית לא חלה עליי חובת הגיוס. הייתי מה שנקרא "חיילת בודדה". כאן המקום לציין שהכינוי "חיילת בודדה" לא שיקף את המציאות עבורי – רוב הזמן לא הרגשתי "בודדה" ואפילו התגאיתי בהיותי חיילת במדי צה"ל. בהתרגשות רבה ניגשתי לבחינות של להקה צבאית, מכיוון שאהבתי לשיר ולנגן, ולשמחתי התקבלתי. בזמנים ההם לא היו את כל "האמצעים הטכנולוגים" על מנת להעביר הודעות וכו'. לאחר שלושה שבועות הגיע מכתב ממחלקת "הווי ובידור" ובו נכתב ששמחים להודיע לי שהתקבלתי ללהקת "חיל האוויר", אך עד הזמן שהגיע המכתב המיוחל כבר הספקתי לעבור חצי קורס מטאורולוגיה ב"חיל האוויר". ניגשתי למפקד הבסיס על מנת שיחתום על טופס המשחרר אותי מהקורס. להפתעתי או יותר נכון לאכזבתי, הוא לא נתן את האישור. בטענה שעברתי חצי קורס ובשלב זה אין מי שימלא את מקומי. אין מילים לתאר כמה התאכזבתי, ובלית ברירה נאלצתי להישאר בקורס.

זוגיות

לאותו קורס מטאורולוגיה, הגיע בחור נאה למדי בשם אבי, שהגיע אלינו "מחיל השריון" שבו שירת כמפקד טנק ברמת הגולן. במלחמת יום הכיפורים הוא נפצע והועבר "לחיל האוויר" נהיינו חברים טובים, ולאחר השירות הצבאי התחתנו. ומאז עברו כמעט חמישים שנה.

סבתא פרידה עם סבא אבי

איחוד משפחתי

הוריי, שעדיין היו בשוודיה, הבטיחו לי שיעלו גם הם ארצה לאחר שאבי יצא לגמלאות. בשנת 1984 שכבר הייתי נשואה ואימא לשני ילדים, הם קיימו את ההבטחה. אנו גרנו באלפי מנשה והם עברו להתגורר בכפר סבא, על מנת להיות קרובים אלינו. אמי דיברה עברית ואבי הסתדר יפה מאוד עם יידיש ורוסית מכיוון שבשנים אלו הגיעה עליה גדולה מרוסיה. בשנת 1986, נולד ילדי השלישי והוריי רבו נחת ממנו ומכל שאר המשפחה.

תעסוקה

בשנת 1975 התחלתי לעבוד ב – swedish kibbutz friends – ארגון "ידידי הקיבוץ" שבשוודיה. הייתי אחראית על כ – 2,000 צעירים וצעירות שבאו מידי שנה להתנדב בקיבוצים. שמרנו על קשר עם 120 קיבוצים שאיתם עבדנו. תפקידי כלל מיון והשמה לקיבוצים שונים לפי בקשתם הנרשמה בטופס שהגישו ביחד עם אישור רפואי. ארגנו גם סמינרים וטיולים למעוניינים ושימשנו כבסיס אם למקרה שיהיו בעיות. אהבתי את העבודה מאוד כי יכולתי להשתמש בשפות המוכרות לי: שוודית, אנגלית ועברית.

כשנולדה בתי הבכורה בחרתי להישאר בבית. בזמן שנשארתי בבית, לאחר שנולדו לי עוד שני בנים, החלטתי להשלים את הבגרות וסיימתי תואר ראשון באוניברסיטה הפתוחה. גרנו אז באלפי מנשה, ושם הצטרפתי למקהלה המקומית. בנוסף התחביב האהוב עלי הוא "טניס שולחן" שאני משחקת בו עד היום.

המשפחה מתרחבת

שמחתי כשנולדה נכדתי הראשונה אלה והיום היא בת 11.5 ואחריה נולדו עוד ארבעה נכדים ואני מרבה לראות אותם כמה שיותר. אני מודעת למזלי הגדול שכולנו מתגוררים בארץ.

אני זוכרת שניסיתי לשכנע את חברותיי בשוודיה לבוא ביחד איתי ארצה והן חששו מידי ולכן נשארו בשוודיה אך אני מעולם לא התחרטתי שבאתי לפה.

הזוית האישית

אלה: היה לי מאוד כיף לכתוב איתך את הסיפור ואני מקווה שנמשיך לעשות דברים יחד.

סבתא פרידה: הפסנתר נקי מאבק, רק תבואי… אני מאחלת לך שתהיי מאושרת ושמחה והעיקר שתהיי בריאה!