מאגר סיפורי מורשת

סיפורו של רן חרמוני (בומבינגר)

היי, קוראים לי אלון, ואני פה כדי לספר את סיפור חייו של סבא שלי רן חרמוני ז"ל, אבא של אימא שלי.

סבא נולד בתאריך 23/6/1934 בבית חולים בתל אביב, ונפטר בתאריך 6/1/2021.

לסבי, קראו רן על שם סבא שלו ראובן רוטברט, שנפטר כשנה לפני שסבא שלי נולד. קראו לו כך כי לקחו את האות הראשונה והאחרונה משם סבו. סבא שלי סיפר שהוא הילד הראשון בישראל שקראו לו רן.

שם המשפחה של סבא שלי היה בומבינגר, עד קום המדינה. אחרי מלחמת השחרור חילקו תעודות זהות חדשות של מדינת ישראל, במקום תעודות זהות של המנדט הבריטי. הרבה משפחות ניצלו את האפשרות הזאת לעברת את שם המשפחה. אבא של סבא שלי בחר להחליף את שם המשפחה לחרמוני, כי הם גרו אז ליד החרמון. בתקופה שבה שינו את שם המשפחה של סבא שלי, הוא למד וגר בפנימייה החקלאית בנהלל. כדי לבשר לו על שינוי השם אבא שלו שלח לו מכתב לפנימייה.

אבא של סבא שלי נולד ברומניה בעיר פיאטרה ניאמץ קראו לו שמעון בומבינגר. לאימא של סבא שלי קראו רחל רוטברט, ועל שמה קרויה אימא שלי. רחל רוטברט נולדה בעיירה היהודית קרינקי בבלארוס.

לפני שסבא שלי נולד, ההורים שלו היו חלק מהגרעין שהקים את קיבוץ משמר השרון. סבא שלי היה התינוק הראשון שנולד בקיבוץ משמר השרון.

בקיבוץ, בהתחלה, בנו חדר משותף לכל הילדים בקיבוץ ששם הם התגוררו בנפרד מההורים. להורים של סבא שלי לא היה חדר והם ישנו באוהל ובהמשך הם עברו לגור בצריף בנוי. אימא של סבא שלי דאגה לשתול מסביב לצריף פרחים ולטפל בהם. הילדים היו באים לצריף רק בשעות אחר הצהריים.

סבא שלי היה מספר שאימא שלו מאוד אהבה לקרוא ספרים ולספר סיפורים כל יום בארבע אחרי שהיא סיימה לעבוד, היא הייתה מתקלחת, לובשת חולצה לבנה וסרפן שחור זרוע בפרפרים כתומים, ורצה לספרייה להחליף ספרים בשבילה ובשביל סבא שלי והאחים שלו. כשהיא הייתה חוזרת מהספרייה סבא ידע שזוהי שעת סיפור. אימא של סבא שלי כל כך אהבה לקרוא שגם בלילות היא הייתה קוראת לאורה של עששית נפט. היא הייתה דוברת עברית, רוסית וגרמנית ותמיד העדיפה לקרוא בשפת המקור. סבא תמיד אמר שאת אהבת הקריאה שלו הוא קיבל מאמו.

כשסבא שלי היה בן שבע ההורים שלו עברו להתגורר בבית הילל שהיה אז מושב שיתופי והפך בהמשך למושב עובדים רגיל. סבא שלי זוכר את הנסיעה הראשונה שלו ממשמר השרון לבית הילל אליו עברו. הוא ראה בדרך פעם ראשונה את הכנרת, וגם את הפסל ההרי הענק שמוצב על קברו של טרומפלדור. באותו ערב כשהוא הלך לישון פעם ראשונה בבית הילל, הוא הביט מהחלון וראה את פסל האריה, והרגיש שהאריה הזה שומר עליו מכל משמר. כשהוא הביט מהחלון לצד השני, הוא ראה את החרמון. הוא תיאר שהחרמון נראה לו ענקי, הייתה לו כיפת שלג נצחית לבנה, שקראו לה כתר החרמון, וראו אותה גם בקיץ וגם בחורף. הוא זוכר שהוא כל כך התפעל מהנוף, והרגיש שאף פעם לא ירצה לעזוב את המקום הזה.

הוא סיפר שהחיים בבית הלל היו קשים. מים זרמו בתעלות והיו מקור למי שתייה, רחצה וגם למחלות. לא היה חשמל, וגם כסף היה רק מעט וההוצאות עלו על ההכנסות, אבל סבא סיפר שלילדים היה כיף. הוא למד לשחות בנחל החצבני שהיה ליד המושב. זיכרון נוסף שלו מהתקופה הזו זה שבימים גשומים הם היו מוציאים קופסת קרטון שבה תמונות משפחתיות מבית הוריו ומהתקופה בה גרו במשמר השרון.

כשהוא היה בבית הספר היסודי במושב שלו היו בסך הכל-18 משפחות, ולא היו הרבה ילדים. בכל בית הספר היו-12 ילדים מכתה א' עד כיתה ח', ולכן כולם למדו באותו חדר עם מורה אחד. סבא שלי הרבה לספר על המורה שלו אז, שמאוד אהב טבע היה מוציא אותם לטיולים באזור ומגדיר את הפרחים שהילדים קטפו. סבא שלי אמר שמזה רכש את האהבה לטבע, וגם כשהתבגר אהב לשמוע מדריכי טיולים מגדירים פרחים.

כשסבא שלי היה בכיתה ח', פרצה מלחמת השחרור, ובגלל שהם התגוררו קרוב לגבול, בגלל הסכנה פינו בלילה את כל הנשים והילדים, למושב בלפוריה ליד עפולה. אחרי חצי שנה ניצחנו במלחמה, כל הערבים ברחו ואז סבא שלי חזר להתגורר בבית הלל.

קצת אחרי מלחמת השחרור משפחתו של סבא שלי עברה למושב משמר השלושה שהיה חלק מיבניאל, בתקופה זו סבא שלי חמד בבית החקלאי בנהלל. כשסבא שלי היה בן-16 הוא הפסיק ללמוד בבית הספר, ועבר לעזור במשק החקלאי של הוריו. בתקופה ההיא זה היה מקובל שילדים בגיל הזה הפסיקו ללמוד ועברו לעזור למשפחתם בעבודה. במשק המשפחתי שלהם התפרנסו בעיקר מגידול מלפפונים, זה היה אז המקום היחיד בארץ שגידלו בו מלפפונים. להורים של סבא שלי היה קשה להתפרנס מהמשק החקלאי, אז סבא שלי נשאר לנהל את המשק, ואימא שלו החלה לעבוד כמזכירה של ראש סניף אמהות עובדות בבקעת יבניאל, ואבא של סבא שלי ניהל את לשכת העבודה, אליה הגיעו עולים חדשים ושם נתנו להם עבודה כפועלים.

כשסבא שלי היה בן-20 אבא שלו החליט שהוא לא רוצה לעבוד יותר בלשכת העבודה, וחזר לנהל את המשק המשפחתי. סבא שלי כעס שהוא לקח ממנו את עבודת ניהול המשק והתלבט במה לעסוק במקום.

לא גייסו את סבא שלי לצבא בגלל בעיות בלב ובלחץ דם, הוא היה מאוד עצוב ומבויש בגלל זה כי כל החברים שלו הלכו ליחידות קרביות. בגלל שכולם תמיד החמיאו לו על יכולות הציור הוא החליט ללכת ללמוד ציור במכון אבני בתל-אביב, הוא היה תלמיד מצטיין. ובשביל להתפרנס במקביל ללימודים הוא עבד בהתחלה כפקיד. בהמשך היה לו מזל והוא זכה באלף לירות ממפעל הפיס שהיו אז הרבה כסף, הוא התפטר מהעבודה ורק צייר כל היום. כשנגמר לו הכסף הוא התחיל לעבוד בעיתון כמישהו שגובה כספים מאלה שמפרסמים בעיתון.

כשהוא היה בן-28 אחרי שכולם החמיאו לו על זה שהוא צייר כל כך מוכשר, ועודדו אותו ללכת ללמוד ציור בחול, הוא עבר לגור בפריז כדי ללמוד שם ציור בבית ספר לאומנות נחשב מאוד "הביזאר". כשהוא הגיע לשם הוא לא ידע צרפתית בכלל ולמד בבית ספר מיוחד שמלמד צרפתית. כדי להרוויח כסף הוא עבד בשגרירות, בהתחלה כמנקה חדרים, ובהמשך כשומר לילה. כשפרצה מלחמת ששת הימים, הוא רצה מאוד לחזור לארץ ולהיות עם כולם, אבל לא היו טיסות לארץ, ובכל מקרה המלחמה נגמרה מהר בניצחון, אבל עדיין הייתה אצל סבא שלי התחושה שהוא צריך לחזור לארץ, וחצי שנה אחרי המלחמה הוא אכן חזר.

הוא החל לעבוד כגרפיקאי, בין השאר במשרד התחבורה, בהתחלה הוא עבד שם כפרילנס, היו ימים שהוא עבד שתיים-עשרה שעות רצוף, והיו ימים שהוא רק ישב בבית וצייר. באיזה שהוא שלב אמרו לו שהוא חייב להחליט אם הוא רוצה להיות עובד קבוע או לעזוב, והוא החליט להישאר בעבודה כעובד קבוע. הוא המשיך לעבוד במשרד התחבורה עד שהוא יצא לפנסיה.

אחד האירועים שסבא שלי מציין כאחד המשמעותיים ביותר בחיים שלו היה מותה של אמו, היא נפטרה לאחר ניתוח שעברה בגלל מחלת הסרטן. סבא שלי היה ממש קשור אליה, ובגלל שהוא היה האח היחיד אז שלא היה נשוי, הוא היה זה שסעד אותה עד מותה. הוא היה מאוד עצוב אחרי שהיא נפטרה והתקשה להתאושש. בעצת חבריו הוא פנה לפסיכולוג שצירף אותו לקבוצת תמיכה שהוא היה המנחה שלה, בקבוצה הוא הכיר את סבתא שלי, הם התאהבו, והתחתנו. סבא סיפר שאחד הדברים שגרמו לו להתאהב בסבתא היה שהיא ידעה שירים בעל פה, הוא זוכר איך הם היו הולכים ברחוב והיא הייתה מדקלמת לו שירים. בהתחלה סבא וסבתא שלי גרו בפתח-תקווה שם נולדו אימא שלי ואחותה. ובהמשך הם עברו לגור בחולון והתגוררו באותו בית עד ליום מותו.

תמונה של סבי מהחתונה של הוריי

הזוית האישית

אלון: היה לי מעניין מאוד ללמוד על החיים של סבי כי בקושי הספקתי להכיר אותו.

רוחה בתו של רן: התרגשתי לשתף את אלון בסיפורו של סבא שלו (אבא שלי). נהניתי לצלול איתו יחד לתוך הזיכרונות שלי כילדה מהסיפורים ששמעתי מאבא, וכן לקרוא יחד עימו בספרי זיכרונות משפחתיים בהם היו כתובים הסיפורים.