מאגר סיפורי מורשת

ילדות

נולדתי ב- 12.9.1940 בקיבוץ המנוף – יישוב ליד כפר סבא צמוד למושב צופית, שם התהווה הגרעין שהקים את קיבוץ גת.

הוריי עלו מפולין בשנת 1935. הם היו בקבוצת העולים הראשונה שהקימה את גת. הגיעו לקיבוץ מרחביה והשתלמו בענפים השונים שמאוחר יותר עבדו בהם בגת. הסוכנות קנתה את אדמות גת מהשייח של בית ג'וברין שהיה בעל הרבה אדמות באזור. לאזור קראו אפנה (מצפון לשדה משה). שלושת החברים הראשונים היו עסוקים בחריש. החריש הראשון היה בשנת 1942. באותה שנה התחילו להקים את הבתים הראשונים במקום שנקרא גת (על שם תל עירני שקראו לו בטעות תל גת). הבתים הראשונים – בית תינוקות, גן ילדים ושני בתים לחברים (4 חדרים, לכל משפחה היה חדר 12 מטר רבוע עם מיטה וארון שגרו בו הזוגות הנשואים הראשונים) הוקמו ע"י קבוצת בנייה של חברי הקיבוץ. עד שנבנתה הנגרייה בקיבוץ, המשיכו לייצר את תיבות הברוס, בהן ייצאו את התפוזים לאירופה לפני שהיו קופסאות קרטון, בכפר סבא. אבא שלי נשאר בכפר סבא בשביל לעבוד במפעל העץ, כשנבנתה הנגרייה בקיבוץ, היא המשיכה לייצר את תיבות הברוס.

עם הקמת גן הילדים בגת (המבנה לשימור המגודר ליד חברת הילדים "אגוז") הילדים עברו לגן ואחר כך לכיתה א'. התחילו הלימודים ואני לא כל כך אהבתי ללמוד. אך אהבתי בעיקר את טיולי יום א' לוואדי זיתע. עד כיתה ה' למדנו בגת עם המורה אשר אדמתי.

בכיתה ו' עברנו ל"מוסד" האזורי בנגבה, בו השתתפו חמישה קיבוצים. הילדים הבוגרים עברו לכיתה ז' והצעירים למדו כיתה ו' בנגבה. בגלל זה הייתי שבע שנים ב"מוסד".

בזמני הביקור, בסוף השבוע, פעם בשישה שבועות, היינו נוסעים לבקר את ההורים בקיבוץ. מי שהתגעגע להורים היה יכול ללכת ברגל מנגבה לגת מרחק 16 ק"מ. בתקופה הזו, בתחילת שנות החמישים, לא היו המושבים וקריית גת בדרך, היה רק כביש צר.

מלחמת השחרור

בשנת 1948 פרצה מלחמת השחרור. גת הייתה במצור מכיס פלוג'ה. במשך שבועיים גת הייתה במצור מוחלט ולא הגיעה אספקה, מדי יומיים – שלושה היה מטוס פייפר מטעם הסוכנות זורק אספקה. אותנו הילדים ואת מי שלא לחם פינו מגת המופגזת על ידי המצרים, בתחילת המלחמה במבצע "תינוק". המבצע התנהל בשעות הלילה. לקחו אותנו במשוריינים והתינוקות והאימהות באוטובוס משוריין, תחנות מבצע תינוק היו כאלה:

• תחנה ראשונה: קיבוץ נגבה – בדרך היו הרבה בעיות, המשוריינים שקעו בבוץ ואנחנו הילדים הבוגרים השתתפנו בדחיפת המשוריינים.
• תחנה שניה: רחובות, שכונת מילר – בדרך באזור שפיר, בגשר הקשתות, שכבו חברי מושב באר טוביה ביניהם סבא של יולי (הנכדה שלי) שמואל גבע ז"ל. ברחובות התארחנו ב"שכונת מילר", היינו שם שבועיים, התרחצנו בבתי התושבים וכמובן גם אכלנו.
• התחנה השלישית: תל אביב, בית ספר "אחד העם" – תלמידי בית הספר בדיוק יצאו  לחופשה, תקופת החופש הגדול. בתחנה הזו היינו כשלושה חודשים. סיפור תל אביב, מיוחד לילדי הקיבוץ שלא הכירו את העיר. טיילנו בשכונות ובים כמובן, שתינו גזוז בקיוסקים, וביקרנו את המשפחה.
• תחנה רביעית: ליד נס ציונה, בכפר ערבי שנקרא סראפנד – אלחראב -בתחנה זו היינו עד סוף המלחמה. במקום הזה, חברי הקיבוץ הקימו מעין קיבוץ קטן עם חדר אוכל, כיתת לימוד, בית תינוקות. ואנחנו הילדים הבוגרים, היינו חופשיים לטיולים באזור שכולו היה מוקף פרדסים. בתור הבוגרים, טיילנו בכל האזור באופן עצמאי.

שיקום הקיבוץ

בזמן זה, הקיבוץ עבר שיפוץ ראשוני, וכל הבתים שנפגעו, תוקנו. כולל בית הכיתה שלנו. כשהכול היה מוכן, החזירו את כל הילדים ביום אחד באוטובוסים. הייתה שמחה גדולה, כל ההורים חיכו ליד מגדל המים, וכל ילד הלך עם ההורים לבית שלו.

אנו הילדים הבוגרים השתתפנו בכל הפעילויות שהיו בקיבוץ בהם: שתילת עצים ודשאים והריסת ביצורים. בינתיים גדלנו וסיימנו לגדול בנגבה.

התגייסנו, ארבעה חברים: איתן, יורם, עוזי ואני לשריון. עברנו את כל שלבי הגיוס והיינו מוכנים לצאת להגנת הארץ. השתתפתי במלחמות ישראל: ששת הימים, יום הכיפורים ולבנון הראשונה.

התחתנתי עם טל וברבות השנים נולדו לנו שלוש בנות רינת, עדי ושי.

למדתי חשמלאות והתמקצעתי בנושא קירור ומיזוג אוויר. יצאתי לעבוד במחלקת הבנייה. 8 שנים עבדתי בתל אביב במשרד הראשי של מחלקת הבנייה של הקיבוץ הארצי ובשנות ה-90 הקמתי את מפעל הבטון של גת והתמסרתי לעבודה בחשמלייה. לקראת יציאתי לפנסיה יצאתי מהחשמלייה והקמתי עסק פרטי שנקרא ח.ג.י.

היום אני מתנדב במועדון הקשישים. יש לי 3 בנות ו-5 נכדים (3 בבאר טוביה ו-2 בגת.)

הזוית האישית

ניר: במפגשי הקשר הרב דורי נהניתי מאוד בעיקר מהסיפורים, הזכרונות והעבודה המשותפת והלמידה על העבר של סבא. חגי: נהניתי מהעברת המידע לנכד שלי והזכרון בסיפורים מהעבר.