מאגר סיפורי מורשת

שמי יהודית שחר, סבתא ל אביגיל, עמה  השתתפתי השנה בתוכנית הקשר הרב דורי. סיפרתי לאביגיל את קורותיי, את כל  האתגרים והחוויות שקרו לי בחיים גם עם זה טוב וגם אם זה לא לא תמיד "קטעים מצחיקים", היו פרקים מותחים, מוזרים ועוד כל מיני אירועים שקרו לי בחיים אז אני מציעה לכם לקרוא את הסיפור שתעדנו יחד.

עלייה לישראל במבצע עזרא ונחמיה הקליטה וההתישבות

אני רוצה לספר לך על העלייה הגדולה של משפחתי שעלתה מעיראק שהייתה בסוף שנת 1950, הם  עלו בעלייה הגדולה של יהודי עיראק שנקראה מבצע עזרא ונחמיה, או מבצע עולי בבל. זה היה מבצע של העלאת יהודי עיראק לישראל בשנות ה-50.

כשהם הגיעו לישראל שלחו אותם למחנה העולים, לעתלית. אימא סעידה ואבא אפרים ושלושה ילדים קטנים. גרו באוהל מאוד קטן, זה היה בתקופת החורף הקשה, שכל יום היה עף להם האוהל שלהם, והם היו חשופים בלי הגנה מהמזג האוויר, וזאת הייתה חוויה מאוד קשה לאימא שלי.

באותה תקופה הועלו לישראל אלפי עולים מכל רחבי העולם, המצב בארץ היה קשה, לא היה מספיק מזון ולא מקומות עבודה. זו הייתה תקופת הצנע, האוכל שהיו מספקים להם היה על ידי תלושים. מידי יום הם היו נאלצים לעמוד בטור, כדי לקבל את מנות האוכל שהיו צריכים לקבל, כל משפחה קיבלה הקצבה לפי גודל המשפחה ומספר הילדים.

לאחר כחצי שנה שגרו באוהל העבירו אותם לצריפים קטנים, חדר גדול מטבח קטן. המקלחת והשירותים היו חיצונים, בחוץ, בלי מים חמים להתקלח. כדי להתרחץ, היו מחממים מים בדוד על גבי פרימוס. גם את הבישולים עשו על גבי פתליות, האור בבית היה על מנורות קטנות עם נפט שהיו שמדליקים בגפרור.

בחצר של הצריף היו להם תרנגולות הודו שאבא שלי טיפל הבם והיינו אוכלים מהביצים הטריות שהתרנגולות הטילו. היה מקרה שהיה לנו תרנגול שאכל גזר ונחנק בגרון, אמי, שהייתה תופרת מקצועית, חתכה חלק מהגרון והוציאה את חתיכת הגזר שחנקה אותו, היא פיזרה אבקה צהובה כמו משחה אנטיביוטית והתרנגול ניצל והתחיל לרוץ.

אני והאחים והאחיות שלי מצולמים לפי הגודל 

ראש הממשלה הראשון, דוד בן גוריון, עודד ילודה בישראל, על ידי שהבטיח שכל מי שמביא הרבה ילדים יקבל כסף, (כמו שמקבלים היום קצבת ילדים), הורי שהאמינו בהבטחה זו הביאו תשעה ילדים בצריף הקטן ובכל התנאים שתיארתי למעלה. אימא שלי אף לא פעם לא שכחה את ההבטחה הזו של דוד בן גוריון.

אבא שלי התחיל לעבוד בשנת 1951 בנמל חיפה בתור פועל. אימא שלי היתה תופרת מקצועית והיא היתה תופרת לנו את הבגדים, את המצעים ואת כל מה שכרוך בתפירה בבד, מחט ומכונת תפירה.

בשנת 1960 הורי סוף סוף עברו לדירה, הדירה הייתה בגודל של 60 מ"ר לאחד עשר נפשות – כולנו הצטופפנו בדירה זו, אבל לפחות היה כבר חשמל ומים חמים ואוכל לא היה חסר והייתה הרבה שמחת חיים.

הורי בתמונה מהאלבום המשפחתי

הילדות שלי

למדתי מכיתה א' – ח' בבית הספר ממלכתי דתי רמב"ם. בית הספר התמקדו יותר בלימודי תורה תנ"ך גמרא, רש"י, דינים. לא היתה הדגשה רבה על לימודי חשבון, עברית ואנגלית, למדנו אך לא הקדישו לכך מספיק שעות. כל בוקר היינו מתפללים משעה 7.30 עד שעה 08.00 בבוקר. היו מסדרים בבוקר אחרי התפילה רק בחגים. המשכתי את הלימודים, אבל בכיתה ד' התחלנו ללמוד תפירה וכלכלת בית.

בנוסף, היינו התלמידים, לפי סדר, משמשים כתורנים בחדר האוכל שהיה בבית הספר. היו שני מחזור אוכל כל יום, אחד בשעה 12.00 והשני בשעה 13.00. התורנים היו מגיעים לפי סדר שמות של התלמידים שהמורה לכלכלת בית היתה קובעת ,הינו עוזרים בחדר האוכל מהבוקר עד השעה 15.00 עזרה לטבחים שהיו במטבח והיו מלמדים אותנו לבשל ולהיות גם  מלצרים שהתלמידים היו מגיעים לאוכל בחדר האוכל. לי היה הכי כיף להיות ולעזור במטבח. ובכלל נהניתי גם מלימודי התפירה, שהייתי מאוד טובה בזה, גם מאוד אהבתי זאת בגלל שאימא שלי היתה תופרת מקצועית וממנה לקחתי השראה. למדנו גם כלכלת בית, אהבתי מאוד עבודה קבוצתית ומהנה.

הייתי ספורטאית מאוד טובה בריצה של 60 מטר רצתי מאוד מהר. השתתפתי גם בקפיצה על חמור – מכשיר גבוהה, וגם בריצת משלוחים וקפיצה למרחק על חול. המשחקים שהיינו משחקים בבית הספר בחצר ובשכונה הם: הקפות, גומי, קלאס, קפיצה בחבל, 5 אבנים, מחבואים.

עלי לציין בגלל שהלימודים התמקדו בעיקר בלימודי התורה, אימא שלי שינתה את דעתה לגבי שאר האחים היותר צעירים ממני, שהם ארבעת האחים והאחיות שלי, אותם היא כבר רשמה לבית הספר החילוני. לימים כשעברתי ללימודי התיכון שלי, למדתי בבית ספר חילוני.

הייתי ילדה מאוד טובה ממושמעת מחונכת טוב, צניעות ועם הרבה נתינה.

 אני (יהודית) תמונה משנות נעוריי 

ההיכרות עם סבא בניית משפחה 

למדתי בבית הספר הדתי ממלכתי עד גיל 14 (כיתה ח'). בגיל 14 למדתי בבית הספר בית הפקיד כארבע שנים בתיכון. בגיל 17.5 התחלתי לעבוד בתפקיד מזכירה בשירות למקררים, שם עבדתי כשלוש שנים.

בגיל 17.5 הכרתי את בעלי, אבא של ילדיי, אבי שחר ז"ל. הכרנו באקראי, התאהבנו ויצאנו שנה ושבעה חודשים והתחתנו. ׁ(ולא התגייסתי לצבאׂ). לאחר כחודשים  מיום שהתחתנתי התחלתי לעבוד בעיריית חיפה בתפקיד מזכירה בעירייה.

לאחר כשלוש שנים ילדתי את בתי אליס אימא של אביגושה שלי (נכדתי). השמחה הייתה מאוד עצומה. ילדתי אותה לאחר כשלוש וחצי שנים. כשאליס היתה בת 1.7 חודשים ילדתי את בני השני אליהו, השמחה היתה עוד יותר נהדרת ושמחה, אבל השמחה לא ארכה הרבה זמן היא הייתה מהולה בהרבה עצב. כבני, אליהו היה בן שלושה חודשים ובתי הייתה כבת שנתיים, בעלי, אבי שחר, נהרג בתאונת עבודה ונותרתי אלמנה עם שני תינוקות.

המשכתי את עבודתי בעירייה וגידלתי את ילדיי הכי בעולם נתתי את כול כולי. הן בבית הספר, הם למדו בראלי, בית הספר הכי גבוה בחיפה. הם המשיכו ועשו חיל גם בתפקידים משמעותיים בצבא ואחר כך המשיכו בלימודים האקדמאים שלמדו ולאחר מכן התחילו לעבוד במקצועות המשמעותיים בהם הם עובדים היום. תוך כדי עבודתי וגידול ילדיי הצלחתי גם לעבור דירה מאזור לאזור, כדי שיהיה להם כמה שיותר נוח וילמדו ברמה הכי גבוהה.

היום בתי אליס, אימא של אביגושה נכדתי, היא ד"ר לפסיכולוגיה, ובני אליהו מהנדס מכונות עם תואר שני – אני כל כך גאה בהם.

יש לי נכדים משני ילדיי.

העבודה בעיריית חיפה

עבדתי בעיריית חיפה כ- 46 שנה בערך. התחלתי לעבודה בעיריית חיפה כשהייתי מאוד צעירה, בתפקיד מזכירה במחלקת שירות משפטי, שם עבדתי קרוב ל- 24 שנים תוך כדי שגידלתי את ילדיי לבד. העבודה הייתה מאוד קשה, לא קלה, היה עומס רב בתיקים של בית המשפט, וזו הייתה עבודה מאוד תובענית, אבל מצד שני, זה היה מאוד מעניין, להיפגש עם שופטים, עורכי דין למיניהם, לקרוא ולהבין החלטות של דיונים ומשפטים. עבדתי, השקעתי ותרמתי וגם הכרתי הרבה אנשים.

לאחר שנים אלו עברתי לאגף הרווחה, עבודה עם עובדים סוציאליים. זו הייתה עבודה עם הרבה נתינה והיה לי יותר קל לתת מאשר לקחת מהעבודה הקודמת. העבודה היתה עם אוכלוסייה מאוד חלשה וקשה. עזרתי ועבדתי מכל הלב ונהניתי כל יום לעזור לאנשים. היה לי הכיף ללכת לעבודה. הרגשתי שהעבודה מאוד מתאימה לאופי שלי בעזרה ונתינה לזולת – לתת ולתרום מכל הלב.

בנובמבר שנת 2022 פרשתי מהעבודה.

היום אני לומדת בחוגים; ערבית מדוברת ובהמשך עם כתיבה וקריאה. אנגלית למתקדמים, חשיבה חיובית, ותפירה שאני תופרת. ורוקדת ריקודי עם. אני מטפלת בנכדיי, הכי קטנה בת שנתיים. כל יום, אני עושה הליכות חלק בים וגם בשכונה. אני מבשלת אופה, מנקה, בקיצור פעלתנית, נפגשת עם חברות ובני משפחה.

הזוית האישית

סבתא יהודית: תמונה זו שלי עם נכדתי (אביגיל) במגרש, בריאלי בית בירם בחיפה. היא צולמה בתום טקס יום הזיכרון. (נכדתי, אחות של אביגיל הופיעה בטקס יום הזיכרון.) לבושות בלבן. היה טקס מרגש, עצוב ויפה, נהננו מאוד, מאוד.

 אני ונכדתי