מאגר סיפורי מורשת

שמי אנה רימר. נולדתי בעשירי למרץ, 1953, בעיר צ'רנוביץ שברוסיה. להוריי קראו שלימה וצבי גרגורי פישבוך.

אבא שלי – צבי גרגורי פישבוך

אבא שלי, צבי גרגורי פישבוך, נולד למשפחה עם עשרה ילדים. כשהתחילה מלחמת העולם השנייה, התחילו להגיע לעיירה השמועות על הגרמנים, האלימות שלהם והאכזריות שלהם. אבל סבא שלי לא האמין שהגרמנים יכולים להיות מרושעים. ואז, הגרמנים הגיעו, אספו את היהודים ושרפו את כולם כולל את המשפחה של אבא שלי. אבי, שרצה ללכת לצבא הרוסי הצליח לברוח, אך משפחתו לא רצו לברוח איתו וגורלם היה מר מאוד. לאחר המלחמה אבא שלי למד הנדסת טקסטיל. ההתמחות שלו הייתה בכותנה. הוא מאוד אהב ללמוד והיה תמיד סקרן. המשיך ללמוד באוניברסיטה במוסקבה ונסע לשם באופן קבוע. זו נסיעה של כמה שעות. אחרי שסיים את הלימודים התחיל לעבוד במעבדה בתחום הטקסטיל, ובערבים היה מלמד.

אימא שלי – שלימה פישבוך

אימא שלי, שלימה פישבוך, גדלה בבסרביה, הם גרו בבית גדול והוריה עסקו בחקלאות. כשהתחילה ללמוד בגימנסיה פרצה מלחמת העולם השנייה, והיא ומשפחתה ברחו מהגרמנים עד שהמשטר הרוסי העביר אותם לאוזבקיסטן. שם הם בנו ועבדו במפעלים שסיפקו את צורכי המלחמה, כגון בגדי מלחמה ונשק. הם נשארו באוזבקיסטן שלוש שנים והיה להם שם קשה. היה חם, היה רעב והיה קשה לשרוד. לאחר המלחמה אמי ומשפחתה חזרו לעיר שבה היא נולדה, ושם היא חיפשה עבודה כדי למצוא לעצמה מקום מגורים. אבל לא הייתה שם עבודה, אז היא ומשפחתה עברו לעיר שהייתה הכי קרובה – העיר צ'רונביץ. בצ'רנוביץ היא הכירה את בעלה, אבא שלי, ושם הם התחתנו. לאחר מכן אמא שלי למדה להיות בוחנת כפפות במפעל כפפות, שם היא למדה על צורת התפירה וההכנה שלהן, והייתה בודקת את איכותן. במפעל זה היא עבדה עד שעלינו לישראל.

הילדות

גדלתי בעיר צ'רנוביץ שהייתה עיר מאוד תרבותית ויפה שדומה קצת לוינה, כי בנו אותה אותם אמנים של המאה הקודמת. האוכלוסייה בעיר הייתה מחולקת לגרמנים, לרומנים ולהמון יהודים. העיר הייתה מאוד יהודית וכל חבריי היו יהודים. חברים אלה נשארו חבריי עד היום. זו חברות חזקה של 50 שנה. אני זוכרת ששיחקנו משחקים שעכשיו נקראים "משחקים של פעם" כמו קלאס, גוגואים וחבלים. אני תמיד רציתי ללמוד לשחות, אבל אבא שלי לא הרשה לי. לכן אמרתי לעצמי שהדבר הראשון שאני מגיעה לארץ יהיה ללמוד לשחות. ובכללי הילדות שלי הייתה יהודית ומאושרת מאוד.

העלייה לארץ

ב-1972 החלטנו לעלות. לעלות לארץ זה קשה מאוד. לעזוב הכול, לעזוב את המשפחה, את השפה, את החברים ואת הבית. אנחנו לא ידענו כלום על הארץ, לא ידענו שיש יהודים אשכנזים וספרדים, לא ידענו על מזג אוויר כל כך קשה, ממש לא ידענו כלום. אנחנו היינו רגילים ללכת לתיאטרון ובסוף שבוע לסרט, ופתאום פגשנו שפה אחרת, אנשים אחרים, תרבות אחרת. ההתחלה הייתה קשה אבל אבי היה ציוני מאוד. בזכותו עלינו לארץ כי הוא כל הזמן דיבר על ישראל ולמען ישראל הוא היה מוכן לעזוב הכול ולעלות לארץ.

כשירדנו מהמטוס עם המעילים ועם הכובעים ונישקנו את האדמה, זה היה מאוד מאוד מרגש. כשהגענו נשלחנו לאולפן בנתניה. כשהיינו באולפן לא היינו צריכים לטפל בכלום, היו לנו מגורים ואוכל. האולפן שלנו היה ממוקם על הים, ממש כמו בית מלון על הים. אני זוכרת שאני פתחתי את הדלת והים מולי, זה היה מדהים. אני זוכרת שמאוד נהנינו בים, ולמדנו עברית והיה לי מאוד כיף. אני זוכרת שביום כיפור נסענו אני וחברים שלי לקיבוץ, ופתאום אנחנו רואים מכוניות, בכיפור! וראינו חיילים ולא ידענו מה קורה. ואז אומרים לנו התחילה מלחמה. אנחנו הרי עלינו ב-1972, ומלחמת יום כיפור הייתה ב-1973, העברית שלנו עדיין לא משהו ולקח לנו זמן להבין מה קורה. הצלחנו בטרמפים להגיע חזרה לנתניה. ההורים כבר סגרו את החלונות, ובדיוק כשאני הגעתי שמעתי את גולדה מאיר מדברת ברדיו. אמי התחילה לבכות, להיות רק שנה בארץ, וכבר להתחיל לשמוע על מלחמה ועל הרוגים. היה נורא קשה. אחרי המלחמה הלכתי ללמוד במכללת הדסה ובתקופה זו פגשתי את דוד, בעלי, והקמנו משפחה חדשה בישראל.

מקצוע ועיסוק

הלימודים במכללת הדסה

אני התחלתי ללמוד במכללת הדסה שבירושלים, שם הוכשרתי כלבורנטית (עובדת מעבדה). בהתחלה היה לי קשה כי עדיין הייתי עולה חדשה, וכל הזמן הרמתי את היד לשאול שאלות. אני זוכרת שהפרופסור שלנו לגנטיקה, שאותו פגשתי כעבור כמה שנים, מיד זיהה אותי ואמר לי: "אניקה!, אניקה! (זה היה כינוי החיבה שלי) אני זוכר שאת כל הזמן הרמת יד". בכל פעם אני הייתי לומדת מילה חדשה והיו צוחקים עליי, בגלל המבטא, אבל בסופו של דבר חבריי ללימודים אימצו אותי, וכשלא הבנתי משהו הסבירו לי. באותה התקופה הכרתי את דוד, בעלי, הוא למד בטכניון ואני למדתי בירושלים, זו דרך ארוכה אבל כשיש אהבה גדולה למרחק אין משמעות.

עבודה בתחום הבריאות

לאחר מכן, הציעו לי עבודה בהדסה בחקר סרטן. זו הייתה עבודה מאוד מעניינת, עם הרבה אנשי מדע, ובשבילי זה היה ממש גן עדן, מבחינת אנשי המקצוע והאנשים המיוחדים והחכמים שעובדים בתחום. בהמשך, כשהחלטנו להתחתן, עזבתי את העבודה. ומכיוון שאני הייתי בת יחידה היה לי ברור שאני אגור ליד ההורים. אז חיפשתי עבודה תוך כדי שהייתי בהריון עם בתי הבכורה, ומצאתי עבודה בבנק הדם שבבית החולים הלל יפה שבחדרה, שם עשיתי הרבה משמרות לילה, ודוד לפעמים היה מבקר אותי, כשהיה יוצא לחופשות מהצבא. העבודה שלי שם הייתה לספק דם לאנשים שאיבדו דם או מפציעה, או ממחלה, או מדימום. הייתי צריכה להכין דם שמתאים לבן אדם לפי סוג. זה היה חשוב מאוד כיוון שאם יש טעות בסוג הדם, לאדם יש סיכוי למות. עבדתי שם שנה עד שעברתי לבית חולים לניאדו שבנתניה, שהיה קרוב מאוד לבית של ההורים שלי.

עבודה בבית חולים לניאדו

בלניאדו אני עובדת מאז ועד היום, ולאורך השנים שם עברתי כל מיני התמחויות בתחומים שונים. למשל, למדתי לעשות הפריית מבחנה חוץ גופית עבור נשים שלא מצליחות להיכנס להריון, ובשנים האחרונות אני בעיקר עושה בדיקות למחלות שונות, כולל סרטן. זה מאוד משמעותי בשבילי. נכון שאני לא רופאה אבל זה נותן לי משמעות לקחת חלק בטיפול באנשים שזקוקים לעזרה, לצרף את היכולות שלי עם המדע והטכנולוגיה ולעזור לאנשים להחלים. עכשיו אני נמצאת בפנסיה, ועובדת רק פעמיים בשבוע.

חפץ מיוחד

כשאני הייתי בכיתה ג' התחלתי ללמוד מוזיקה. בשלב מסוים קראו לאמא שלי לבית ספר ואמרו שיש לי שמיעה נהדרת ואני מאוד מוכשרת ושצריכים לקנות לי פסנתר. אבל להורים שלי לא היה מספיק כסף לפסנתר אז הם קנו לי כינור. ואני לא רציתי כינור כי זה היה כלי קשה. רק כשילדתי את בתי הבכורה, דנה, אז אמא שלי באה לבקר אותי ואמרה לי: "קניתי פסנתר". לא יכולתי לקנות לך כשהיית צעירה, אז קניתי אותו לדנה". אז הפסנתר הפך לחלק מהבית, ושלושת הבנות שלי כולן למדו שיעורי פסנתר שאמא שלי שילמה עליהם. היא אמרה שהיא תשלם כמה שצריך, אבל אף אחת מהן לא המשיכה את זה. אני לא רציתי למכור את הפסנתר כי זה הזיכרון שלי מאמא שלי, אז חיכיתי שהבת שלי תקנה דירה, ומיד כשזה קרה, למחרת הפסנתר היה כבר בבית שלה. אז אני מקווה שהפסנתר ימשיך הלאה מדור לדור.

הזוית האישית

ננכד עמית: נהניתי מאוד לשמוע מסבתא את כל הסיפורים שלה, ואיך היא הגיעה לארץ. למדתי הרבה מאוד דברים עליה ואני מאחל לה שתמשיך לספר את סיפורה לעוד שנים ארוכות. הבילוי המשותף נכד וסבתא כאשר סיפרת לי את הסיפור היה רגע מיוחד ומשמעותי מאוד עבורי ואני מקווה שבהמשך אשמע עוד הרבה סיפורים מעניינים ויפים כאלה שיוסיפו לידע הכללי שלי.

סבתא אנה: הסיפורים שסיפרתי החזירו אותי לרגעים ומקומות מאושרים. היה לי מאוד נעים להיזכר בכל אחד מהרגעים האלה והלוואי ויהיו לי עוד הזדמנויות להיזכר בהם ולחזור לזמנים המאושרים האלה. שמחתי מאוד לעשות את העבודה עם נכדי עמית, שיש לו יכולת מיוחדת להקשיב. אני אוהבת אותו מאוד!