מאגר סיפורי מורשת

סיפור לידתי

קוראים לי מרים נאור, אני סבתא של יערה.

אני רוצה לספר לכם על שנותיי הראשונות בישראל. נתחיל בזה שנולדתי ב 28.10.1951 בעיר ורשה בפולין. זה היה 6 שנים אחרי תום מלחמת העולם השניה, להורים שורדי שואה שעברו את המלחמה ברוסיה, בתנאים קשים מנשוא, בקור מקפיא וברעב תמידי. תוך כדי המלחמה, בשנת 1942 נולד אחי הבכור. לאחר המלחמה, שבו הורי לפולין, בה נולד אחי השני. בשובם לפולין גילו הורי כי איש מבני משפחותיהם והוריהם, לא שרד.

רקע לעלייה לארץ

פולין הקומוניסטית שלאחר מלחמת העולם השנייה, לא התירה עליית יהודים לישראל, מה שהשתנה בשנת 1956, עם עלייתו של גומולקה לשלטון. אז התאפשרה יציאת יהודים מפולין ועלייתם ארצה, העלייה נקראה ״עליית גומולקה״. אבי שהיה קצין בצבא הפולני, עלה מספר חודשים לפנינו, לאחר ״שנרמז״ לו שאם לא יעשה זאת עכשו ומיד, ייעצר. בעקבותיו עלינו אמי, אחיי ואני, זה היה במרץ 1957.

בהגיענו לישראל, אחי הבכור היה בן 15, האמצעי בן 10 ואני בת 5.

מי שטיפל ועסק בקליטת העולים בארץ היתה ״הסוכנות היהודית״ שהיא ארגון יהודי כלל עולמי שעוסק בהעלאה וקליטה של יהודים בישראל, לצורך קליטת העליות הגדולות, הוקמו מעברות שנועדו להחליף את מחנות העולים.

סיפור המעברה

הבתים במעברות היו למעשה צריפים, שתוכננו כפתרון דיור זמני, הצריף בו גרתי היה בשכונת מפדה אזרחי בחולון, סמוך לאזור התעשיה של היום והיה בנוי מאזבסט. כמעט כל הגרים במעברה היו מפולין, אליהם צורפו מספר משפחות שעלו ממצרים. הצריפים היו דו משפחתיים, הוקמו בחפזון ובשלב שהגענו לא היתה בהם רצפה, אלא חול!

הצריף הכיל 2 חדרים, מטבחון, חדר רחצה פצפון, השרותים היו מחוץ לצריף, תארו לעצמכם הליכה לילית לשרותים (קצת כמו במחנה של הצופים) היו מים זורמים אך לא היה חשמל. כל משפחה קבלה ״סל קליטה״ שכלל מיטות סוכנות, מזרני קש, עששיות נפט ששימשו למאור, שולחן עץ קטן ושרפרפים, לבישול השתמשו בפתיליות נפט.

תארו לעצמכם את ההלם התרבותי שחוו העולים, שהגיעו מערים גדולות ומודרניות לזמנן, למדינה צעירה, שהיתה בשלבי הקמה, לתנאי מחיה קשים, למזג אוויר הפוך לזה שממנו באו ולתרבות זרה.

איש מבני משפחתי לא ידע עברית בהגיענו.

אבי ואימי נאלצו שניהם לעבוד בעבודות פיזיות כדי לדאוג לפרנסת המשפחה.

אני כילדה בת קרוב לשש נשלחתי לגן חובה, בלי להבין מילה מהנאמר בגן, מה שגרם לכך שאת רוב ימי בגן העברתי לצד הסייעת, אך כדרכם של הילדים למדתי די מהר את השפה, ושלטתי בה לחלוטין כשעליתי לכיתה א׳ בבית ספר גאולים בחולון. מאחר ובבית הספר שבו למדתי עד כיתה ד׳, היה רוב לילדי עולים, שהגיעו מבתים בהם המצב הכלכלי היה קשה למדי, קבלנו ארוחת צהריים בחדר אוכל משותף לכולם, וגם דאגו להביא לנו מידי בוקר בקבוקי חלב קטנים.

ישראל בימיה הראשונים היתה מדינת רווחה.

תקופת הצנע

חשוב לציין שבעת הגיענו לארץ, היתה תקופת הצנע. תקופת הצנע נודעה בעיקר בגלל קיצוב המזון, מה שנוהל באמצעות פנקסי מזון שניתנו לכל אחד מבני המשפחה ובהם צויינו ספקי המזון שמהם ניתן לרכוש את המזון וכן כמויות מוצרי המזון שהוקצבו לכל אחד מבני המשפחה.

מטרת מדיניות הצנע והקיצוב היתה לצורך חסכון במטבע זר, ששימש למימון קליטת העליות ההמוניות לארץ בשנות החמישים, השר האחראי על מדיניות הצנע היה דב יוסף, הצנע היה נהוג בארץ עד שנת 1959.

הילדות והימים שלי במעברה זכורים לי לטובה ומלאי חוויות,זכורות לי ההליכות ברגל לבית הספר, משחקים על גבעות החול הרבות שהיו בעת ההיא בחולון, ריצה אחרי מוכר הקרח, שעשה זאת באמצעות עגלה רתומה לחמור, הכריז על מרכולתו באמצעות צלצול בפעמון וצעקות קרח, קרח, בתקווה שייפלו לידינו שבבי קרח, שנותרו מחיתוך בלוקי הקרח, זה היה הקראנצ׳ פיסטוק שלנו.

המעברה היתה מוקפת שיחי צבר, אותם, המומחים שביננו קטפו באמצעות מקל אליו חוברה פחית שימורים ריקה,השרו במים לסילוק הקוצים ואכלו בהנאה רבה.

החיים במעברה התאפיינו קצת כישוב קהילתי,יחסי שכנות מעולים, משפחתיות ועזרה הדדית. החיים היו פשוטים יותר, במיוחד לי כילדה, זאת בניגוד להורי שהיה עליהם להתפרנס בכל דרך אפשרית, מה שלא היה פשוט בכלל, אך זאת היתה מנת חלקם של כל הסובבים אותנו, חיינו במחסור, אך לא הרגשנו מקופחים ולא הסתובבנו עם הרגשה שמגיע לנו.

המעבר מהמעברה לבית קבע

גרנו במעברה עד שנת 1962, ומשם עברנו לדירת שיכון בשטח של 37 מ״ר (5 נפשות) בקומה רביעית ללא מעלית, בשכונת ג׳סי כהן בחולון והרגשנו כאילו זכינו בלוטו.

מבית ספר גאולים בו למדתי עד כיתה ד׳ עברתי לבית ספר גורדון.

סוף דבר

היום אני גמלאית, אחרי 40 שנות עבודה בבנק לאומי. אני נשואה לאריה נאור 49 שנים, אמא לשתי בנות גלי בת 45 ודנה בת 41,  חמות לדני בעלה של גלי וליהוידע בעלה של דנה.

סבתא גאה ל 4 נכדים, איתמר בן 14 הללי בת 12 יערה בת 11 ואחינועם בת 8.

אני חיה כל חיי בחולון, ועד היום למרות הקשיים והמחסור שנותיי הראשונות בארץ וימי המעברה זכורים לי לטובה.

הזוית האישית

מרים: נהניתי מאד להשתתף בתוכנית, זה תרם רבות לקשר עם נכדתי.