מאגר סיפורי מורשת

היי קורים לי טובי (גיטה), נולדתי בפולין לבית משפחת ברתמן, בשנת 1947, בעיר פיקציה שבפולין.

העלייה לישראל מפולין – 1957

ההורים שלי רצו תמיד להגיע לארץ ישראל ולהיות במדינת היהודים. וכך כשהייתי בגיל עשר, בשנת 1957 עלינו לישראל.

הגענו עם אונייה שקוראים לה "מספיה", זו הייתה אוניית נוסעים איטלקית, שבדרך כלל הפליגה בים התיכון בהפלגות לתיירים. היה לה קו הפלגה קבוע בחופי הים התיכון ואחת התחנות הייתה גם נמל חיפה.

כשהגענו לנמל חיפה, העבירו אותנו למושב שנקרא נחל ראובן, זה היה כפר מול כפר שנקרא כפר הרואה.

אימא של סבתא שלי הייתה הולכת עם מזוודה מלאה בבגדים יפים ומוכרת לאנשים וככה היה לנו כסף לקנות לנו אוכל, את מה שצריך שיהיה לנו בבית. הייתה לנו בבית, בחצר, פרה שקראו לה שושנה. סבתא חנה הייתה חולבת אותה וכך היה לנו חלב וגבינות. כשסבא חיים היה חוזר הביתה, אז הפרה הייתה מודיעה לנו שהוא בדרך. לסבא חיים היה אופנוע, הוא היה נוסע ומביא לנו אוכל וכל מני דברים שיהיה לנו בבית.

בהמשך התבגרתי ולא היה לי איפה ללמוד, אז העבירו אותי למוסד שנקרא הדסה נעורים ושם למדתי את שפת העברית. הדסה נעורים הוא כפר נוער חינוכי, שנוסד בשנת 1948. הכפר היו כל מיני מסגרות לילדים. אני למדתי שם בתנאי פנימייה. סבא חיים היה מגיע עם האופנוע לבקר אותי. הוא היה מביא אוכל מהבית והיה יושב איתי ומאכיל אותי, כי הוא רצה להיות בטוח שאני לא אשאר רעבה. הוא מאוד ריחם עליי ובכה שלא הייתי בבית.

כשסיימתי את לימודיי בבית הספר הלכתי ללמוד בבית הספר לאחיות. בסיום הקורס הלכתי לעבוד בבית חולים איכילוב, במחלקת פגים. בין הפגים שהגיעו למחלקה הגיע בן משפחה של בעלי. הוא התפתח יפה, שיחררו אותו הביתה. נכון לעכשיו הוא המשיך לגדול, והיום הוא עורך דין – דבר שמאוד משמח אותי.

ההיכרות עם בעלי גבי

הכרתי את גבי, בעלי בשפת הים במכמורת, הוא ראה אותי כשאני הולכת עם מטפחת על מהראש וצעק לעברי: "היי העגילים לא מתאימים למטפחת!". ניגשתי אליו ונתתי לו נשיקה על הלחי ואמרתי לו: "למה אתה חושב שהעגילים לא מתאימים?" – כך התחילה ההיכרות שלנו. המשכנו בקשר בכך שהתכתבנו במכתבים. נפגשנו מידי פעם. פעם נפגשנו בירושלים, ופעם במקום אחר….

אחריי הרבה זמן יצאו יחד לנופש בנהריה, אני זוכרת שבערב יצאנו לרקוד במועדון שנקרא פרדי, ושם יצרנו קשר יותר עמוק. כשחזרנו הוא הציעה לי לבוא אליו לביקור בירושלים.

סבא מוסיף ומספר: "לאחר כמה מפגשים, הצעתי לה נישואין ואחרי זה התחתנו באולם ביפו בשנת 1967. במשך השנים נולדו לנו ילדים ובהם שי. הוא  גדל התבגר והכיר את שירן. שי ושירן התחתנו ונולדו להם התאומות, נכדותינו".

הזוית האישית

ב