מאגר סיפורי מורשת

שמי מיקה, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי. בחרתי במטלת תיעוד זו לספר על סבתא שלי, ג'ינט סילברמן.

ג'ינט סילברמן נולדה בתאריך 24.06.1948 בלונדון הנמצאת באנגליה. למשמעות השם ג'ינט ישנו משמעות מיוחדת ורבה, למעשה ג'ינט זה מתנה מאלוהים. סבתי מספרת שהוריה קראו לה כך מכיוון שהיא המתנה שלהם מאלוהים והם חיכו לבואה שנים רבות.

הוריה של סבתי היו מרים, אשר נולדה ב- 1914, וברני סילברמן שנולד ב- 1908. שניהם נולדו והכירו בלונדון, אנגליה. בזמן מלחמת העולם השנייה ברני סילברמן (אביה של סבתי) נלחם בגדוד העברי (לפני שהייתה ישראל) ובתום המלחמה חזר חזרה למשפחתו באנגליה.

תקופת ילדותה של סבתי

סבתי נולדה בלונדון וגדלה שם עד גיל 12. כאשר נולדה, הייתה תינוקת חולה מאוד והיו צריכים להחליף לה את הדם, היא הייתה מאושפזת בבית החולים שישה חודשים, ולמעשה הרופאים הצילו את חייה. אחד הזיכרונות הזכורים עבור סבתי זה כאשר סבתא שלי הייתה בת 4, הוריה רצו להכניס אותה לגן ילדים שנמצא באיזורה. כאשר היא נכנסה לגן בפעם הראשונה, הגננת התעקשה לא לקבל אותה לגן מעצם היותה יהודיה, ובסופו של דבר היא הלכה לגן יהודי. בגיל 5 סבתי החלה ללמוד בבית ספר יסודי שבו למדה עד גיל 11, לפני הגיעה אל בית הספר היא לימדה את עצמה קרוא וכתוב בעצמה ולא נעזרה בהוריה או מבוגר אחר.

הוריה לא נכחו רוב היום בבית והיו עובדים כל היום וחוזרים בערב, סבתא שלי מתארת שלא קיבלה יחס חם ואוהב והכרחי עבור גילה מהוריה, ולכן הייתה ילדה מאוד עצמאית אשר נעזרת בכוחות עצמה בנוסף לכך הרגישה בודדה בילדותה. האחים של סבתי לא היו נוכחים בבית מכיוון שהם היו גדולים יותר ממנה והיו צריכים לעבוד שעות רבות מחוץ לבית. בתקופת היסודי בבית הספר היא הייתה נוהגת לעזור לילדים לקרוא ולכתוב, מכך שהיא הייתה מלמדת את עצמה. בימי שבת סבתי נהגה ללכת עם אביה לבית הכנסת כמסורת ביתית שהייתה להם. בנוסף, היו עושים קידוש בימי שישי וחוגגים את כל החגים המסורתיים. תחביביה היו לקרוא הרבה ספרים ובעיקר לטייל בעיר שגדלה בה. בילדותה לא היו לה הרבה חברים מכיוון שהייתה גרה בסביבה לא יהודית, ונחשבה לילדה שמנמה עם דימוי וביטחון עצמי נמוך כלפי עצמה.

בגיל 11 סבתי התחילה ללמוד בתיכון "Latyner", שם היא פגשה חברה ששמה הלן שהייתה גם היא יהודיה והן בקשר עד היום. בתיכון היא הרחיבה צרפתית בנוסף לכל מקצועות החובה ואהבה מאוד לדבר צרפתית ביום יום שלה. היה נהוג להתחיל את יום הלימודים בשעה 8:00 ולסיים אותו בשעה 16:00 אחר הצהרים. בגיל 15 סבתי החלה לעשות בגרויות, ציוניה היו לא כל כך גבוהים כיוון שבית הספר היה ברמה מאוד גבוה והיווה אתגר עבורה, אך תמיד הייתה משקיעה ומנסה להשיג הישגים גבוהים.

אביה (ברני) היה חולה לב ובזמן הבגרויות, כשהייתה בת 15, הוא נפטר. סבתי קיבלה את מות אביה באופן מאוד קשה והייתה בהפסקה לזמן קצר מבית הספר, היא הייתה מאוד קשורה אליו ותמיד הייתה גאה במי שהוא – אביה היה רואה חשבון ואז בתקופה הזאת רואה חשבון נחשב לעבודה מכובדת שמקבלים בה שכר גבוה. בגיל 16 היא סיימה את התיכון והחלה את לימודיה בקולג'.

סיפור העלייה לישראל

בגיל 16 סבתי ואמה החליטו לעלות לארץ. מסע העלייה לארץ ישראל היה מסע מאתגר ולא פשוט כלל: תחילה לקחו רכבת מלונדון לצרפת, וממרסיי אשר נמצאת בצרפת לקחו אונייה לישראל והפליגו במשך חמישה ימים. סבתי נהנתה מאוד בזמן שהותה באונייה מכיוון שהרגישה בחופשה. כאשר הגיעו לנמל חיפה, אחותה של אימא של סבתי (הדודה) פגשה אותן והן נסעו ברכבת ללוד, שם הדודה התגוררה. בלוד היה מעון עולים – מרכז קליטה לעולים חדשים, במעון זה סבתי ואמה היו צריכות לשהות. לסבתי היה קשה מאוד במהלך ההסתגלות בארץ ישראל, בעיקר משום שלא ידעה לקרוא ולכתוב בעברית ולא ידעה איך לדבר בעברית. במעון העולים, אשר שם היא ואמה התגוררו, לא היה מקרר – היה ארגז קרח ששם היה ניתן לאחסן את כל המוצרים שצריכים להיות במקרר. לאחר תקופה ארוכה שהתגוררו שם, אמה עברה לפתח תקווה וסבתי הגיעה לקיבוץ רמת יוחנן אשר נמצא בצפון הארץ, שם למדה באולפן העברית ועבדה בעבודות קיבוץ אשר היו נפוצות בקיבוץ: קטיף, כביסה, בישולים בחדר האוכל, עבודת חקלאות ועוד.

בסיום הלימודים עברה לתל אביב ולמדה קלדנות, בנוסף עבדה בחברת ביטוח. לאחר שעזבה את חברת הביטוח החליטה לעבוד בדיוטי פרי. באחד מהימים בצעירותה היא הלכה למפגש עם אחותה וחבריה, והכירה את בן זוגה – סעדיה כהן, אשר נולד במרוקו. כאשר גירשו את היהודים ממרוקו סעדיה עלה לארץ ישראל, לזכרון יעקב ומשם לכפר טרומן. לאחר שנה של זוגיות החליטו להינשא זה לזה והתחתנו בתאריך 7.6.1966 בפתח תקווה ברבנות. זו הייתה חתונה מצומצמת כמו שסבתי אוהבת. כשבועיים לאחר שהביאה את בועז לעולם, אמה חזרה ללונדון עם בן זוגה, סבתא שלי הביאה לעולם את בן דודי – בועז כהן, שנולד בתאריך 9.9.1967. לאחר שנה וחצי הביאה את שרי, במקור שרה, אחותה הגדולה של אמי, ואחרי שלוש שנים סבתי וסבי הביאו את אמי לעולם – ענת.

נישואים ובניית משפחה

סבתי הכירה את בן זוגה בעיר לוד, חבר של אחותה (רוזטה ז"ל) של סבתא היה ידיד טוב של סבא והם עבדו יחדיו בתעשייה אווירית. רפי (הידיד) ז"ל הכיר ביניהם, הם יצאו כשנה והתחתנו בשנת 1966 בפתח תקווה ברבנות. הם עשו חתונה מצומצמת מפני שאחותו של סבי (ג'ולייט) נפטרה מסרטן כשנה לפני חתונתם. לאחר שהם התחתנו, עברו לגור בכפר טרומן ושם גידלו את שלושת ילדיהם: בועז, שרה (שרי) וענת. לאחר שש שנים עזבו עם כל המשפחה את כפר טרומן וחזרו לשכונת פרברים הצמודה ללונדון.

אירועים משמעותיים שהם חגגו כמשפחה היו חגים יהודיים, ארוחות שישי-שבת, קידוש, הדלקת נרות, בימי הולדת של אחד מבני המשפחה היו עושים מסיבה עם המשפחה המורחבת, מבלים הרבה במסעדות ואהבו להכין פיצות. בכל יום ראשון אחיה של סבתי (מייקל) היה מגיע יחד עם בייגלים שהיה מכין ועם סנדוויצ'ים לכל המשפחה, הם אהבו מאוד מסורת זו. הם חזרו בחזרה לישראל ובשנת 1974 חזרו בשנית ללונדון, בלונדון שלושת ילדיהם למדו בבתי ספר ועסקו באנגלית. סבי וסבתי קנו בית קפה ועבדו בו, בשנת 1981 החליטו סופית לחזור לישראל וחזרו ליהוד. בזמן בו בועז סיים צבא, הוא חזר בחזרה ללונדון והתחתן עם קולין, שהיא מזמביה. נולדה להם בת בכורה ששמה הוא גבריאלה (נכדתה של סבתי) שכיום היא בת 30. אחרי שנתיים וחצי נולדה בת שנייה ששמה דניאלה וכיום היא בת 27. כאשר דניאלה הייתה בת 6 חודשים, החליטו לחזור בחזרה לזמביה.

בתה של סבתי, שרי, שרי סיימה צבא והחליטה להישאר בישראל. היא הכירה את אורן והם החליטו להתחתן, בשנת 1998 הם הביאו את זואי (שחף) בתם הבכורה, ב-2001 הביאו את בנם האמצעי, ובשנת 2008 הביאו לעולם את תומר, בנם הצעיר. ענת, בתה הנוספת של סבתי – כאשר היא סיימה את הצבא, היא עבדה ולמדה והכירה באמסטרדם את בעלה – שי, שהיה למעשה אבא של אליה מנישואים קודמים. ברגע שהם נפגשו הם החליטו להתחתן, הם הביאו את מיקה (הבת הבכורה של אמי) ואופירה הבת הצעירה.

אלו כל נכדתם של סבי וסבתי, בסך הכל יש שמונה נכדים.

יציאה לגמלאות

עיסוקיה של סבתי ביום יום הם הליכות בוקר על שפת הים עם סבי, היא נפגשת עם חברות כל שבוע, אוכלת במסעדות, רואה סרטים, הולכת להופעות, מבשלת אוכל ובעיקר מנקה את הבית. פעם בשנה חשוב לסבתי לבוא לבקר את משפחתה שבישראל, והיא שוהה כחודש בערך.

סבתי חולמת לשלום, אחדות ואחווה בעולם, בנוסף ללהיות מאושרת בחלקה בכל יום ויום שעובר, והכי חשוב עבורה – לחיות את החיים. סבתי תמיד אומרת לנו (לנכדיה) את המשפט המפורסם שלה: להיות אופטימי ולחייך, כי חיים פעם אחת.

הזוית האישית

מיקה הנכדה המתעדת: לעבודת תיעוד זו בחרתי את סבתי (מצד אימא) אשר מתגוררת ברוב חייה בלונדון, אנגליה. בחרתי לתעד את סבתא שלי מהסיבה הפשוטה: להכיר אותה יותר לעומק ולהכיר את סודות חייה. את סבתא שלי אני רואה אולי פעם בשנה או שנתיים, זה המון זמן ואף פעם לא באמת ידעתי את כל סיפור חייה לעומקו. רציתי מאוד להכיר אותה יותר וללמוד עליה כדי שאוכל להעביר הלאה את סיפורה ואת מה ומי שהייתה.

סבתא שלי הגיעה לארץ לבקר במשך חודש ובזמן הזה נפגשנו ותיעדתי אותה, הייתה לי חוויה מדהימה. למדתי רבות על סבתי, נהניתי מהתהליך איתה: היה מצחיק, מרגש, מפתיע, ובעיקר פשוט כיף, היה ממש שיתוף פעולה ועבודת צוות בינינו והיה פשוט מעניין. התעניינתי מאוד לשמוע את סודות חייה ועל מה שהיא עברה עד היום.

תיעוד סבתי מילא אותי בתחושה כל כך מספקת, הרגשתי שלולא ההשתתפות שלנו יחד בתכנית, לא באמת הייתי יודעת על סבתא שלי את כל הסיפור. אני כל כך שמחה שבחרתי במעורבות החברתית הזו, המעורבות הזו תרמה לי רבות, בנוסף לסבתא שלי. סבתא שלי מאוד נהנתה ומאוד ריגשה אותה תכנית המעורבות החברתית הזו, מכיוון שזה נתן לה תחושה שיש מישהו שעוד מקדם את עניין המבוגרים, ועדיין – למרות שכל העידן והעולם מתקדם, בתכנית הקשר הרב דורי לא שוכחים את המבוגרים ואת הסיפורים הכל כך מעניינים שיש מאחוריהם, וממש נותנים להם ״במה״. התיעוד סיפור עוסק באירועים מרכזיים שחוותה סבתי בחייה, והיא בחרה לעסוק בילדותה, עלייה לארץ, נישואים ובניית המשפחה והיציאה לגמלאות (פנסיה).

סבתא ג'ינט: נהניתי מאוד לקחת חלק בפרויקט זה, מעבר לכך שביליתי זמן איכות עם נכדתי, עוררתי זכרונות מעברי ומחיי המופלאים.