מאגר סיפורי מורשת

שמי תמר אמויאל, נולדתי בשנת 1958 במושב מחסיה, הקרוב לעיר בית שמש.

הורי, רבקה וסעיד מדינה, עלו ממרוקו בשנת 1954. כשהגיעו לארץ נישקו את האדמה ובכו כשראו אנשים נוסעים בשבת, לא הבינו איך זה שכלב הולך על אדמת הקודש כי הוא חיה טמאה, הם היו מאוד תמימים. הורי תמיד רצו לעלות לארץ, ברגע שהייתה אפשרות הם עלו. הציעו להם לעלות לארץ והם ישר הסכימו. הם מכרו את כל הצאן שהיה להם במרוקו ועלו לאונייה. החיים בארץ היו מאוד קשים.

במשפחה אנחנו שבעה אחים ואחיות חיים. משה, מרים, ציפי ויוסי  נולדו במרוקו (היה אח נוסף, הבכור, שמת מהתייבשות) ושלושה מאתנו נולדנו בארץ אני ניסים ונתן. בארץ, אמי ילדה שני ילדים נוספים ביננו האחים. אך יום לאחר הלידה הודיעו לה שהם נפטרו, על אף שהיו נראים מאוד בריאים ואף ינקו יפה. עד יום מותה, אמי הייתה בטוחה שלקחו לה אותם כיוון שלא קיבלה תעודת פטירה ולא ראתה את התינוקות לאחר פטירתן.

יישבו אותם במושב מחסיה ישר כשהגיעו לארץ. הם קיבלו בית עם שני חדרי שינה ומטבחון קטן. ההורים ישנו בחדר אחד והילדים בשני. הורי שלי חיו בצמצום גדול. אוכל, הם היו מקבלים בעזרת תלושים מהמדינה. בהתחלה המושב היה כפר ולא מושב, מי שהגיע לשם פשוט נשאר. כילדים גם היה לנו קשה. בקושי היה כסף לקנות אוכל, תפרנו מבדים בובות, שיחקנו בחוץ וכיבסנו את הבגדים ביד. היינו המון בחוץ ושיחקנו חבל ומחבואים עם ילדי המושב.

ב 5 ביוני 1967 פרצה "מלחמת ששת הימים" הייתי בת תשע. כילדה המלחמה זכורה לי כחוויה ולא כדבר מפחיד. חגו מעלינו מלא מטוסים ולא היינו פוחדים, היינו הולכים ואומרים להם שלום. על אף, קולות המטוסים והאזעקות הרבות, סמכנו על בורא עולם שישמור עלינו, וכך היה.

המקלט

במהלך המלחמה, אני זוכרת שאימא שלי הייתה מכינה לנו לחם פרנה וכשהיינו שומעים את האזעקות היינו רצים למקלט שהיה 3 דקות מהבית שלנו. למקלט היינו לוקחים שמיכות וכריות. לחם עם חמאה/ מרגרינה וסוכר, זה היה מעדן, ובשבילנו זאת הייתה חגיגה לשבת במקלט ולאכול יחד עם כל החברים והשכנים. כשהייתה נגמרת האזעקה, היינו ממשיכים לשבת ולשמוע סיפורים בע"פ (לא היו לנו ספרים), ממי שהיה שם. למרות שזה היה מקלט מאוד ישן ומתחת לאדמה. בתור ילדים לא הרגשנו את הפחד. אהבנו לא ללכת לבית הספר ולשמוע סיפורים מהסבתות.

כשהמלחמה נגמרה המשכנו בשגרה ושמחנו שכבשנו את הכותל. ההורים שלי לקחו אותנו באוטובוס לעיר העתיקה, לירושלים ולכותל המערבי.

לימים, התחתנתי עם יוסף אמויאל, בן המושב. לא הכרתי אותו לפני כיוון שהיה גדול ממני בארבע שנים ואני הסתובבתי רק עם בנות גילי. אחותי מרים התחתנה עם אחיו שלמה ורק אז הכרתי אותו. נולדו לנו שבעה ילדים: יניב הבכור, יאיר, ריקי, דרור, איילה טלי ויעקב.

הזוית האישית

אפרת: היה מאוד כיף לבוא עם סבתא לפעילות ולמדתי כמה דברים חדשים על חייה.