מאגר סיפורי מורשת

בדרך משוודיה לישראל בגיל 11

שמי תמי, נולדתי בשנת 1951 בתל אביב. נולדתי לגדעון ומיכל, ואח קטן ושמו גדי.הייתי בת תשע, כשההורים שלי התגרשו. אבא שלי נסע לשוודיה לעבוד שם. הוא ביקש שאבוא איתו לארח לו חברה. סירבתי באופן מלא, הרי כל חברי וכל משפחתי היו בישראל.

יום אחד אבי הגיע לבית ספרי (בית הספר ניצנים ברמת אביב ) והוציא אותי מהכיתה. ברגע זה אבי – גדעון הוביל אותי לחצר האחורית. הוא התחנן אליי שאבוא איתו לשוודיה לשבוע, כך שהוא לא ישאר לבד. אמרתי לעצמי, בסדר אני אתמודד עם כל אתגר. הוא שלח לאמי כרטיס טיסה לשוודיה.

אמי ליוותה אותי אל עבר המטוס. הטיסה ארכה 12 שעות, וכשהגעתי אבי מאוד שמח והציג בפני את ביתו החדש.

למחרת לקח אותי גדעון לחנות גדולה. בישראל לא היו אז קניונים וחנויות כאלה ובשוודיה היה שפע חנויות וקניונים. והוא נה לי שני מעילים, מגפי חורף גדולים ורחבים וסוודרים. אמרתי לו: "אבא אני לא צריכה את כל הבגדים החמים הללו, לא כל כך קר בישראל, זה לא שוודיה." גדעון ענה לי: "אבל את באת להישאר איתי אז אני קונה לך בגדים." אני אמרתי "מה פתאום, אני לא נשארת איתך". גדעון ענה: "לא, לא רציתי לספר לך ואת באת להיות איתי. הרגשתי רע, היה לי מאוד מאוד קשה."

הוא ניסה לשכנע אותי, יהיה לך כיף, ובבית הספר תלמדי דברים חדשים. הוא לימד אותי להחליק – החלקה על הקרח, (בשוודיה בכל שכונה היה מגרש החלקה על הקרח זה דבר טבעי מהטבע כי בשוודיה יורד שלג).

כמה ימים אחרי, אבי רשם אותי לבית הספר בשוודיה. הגעתי ליום הראשון בבית הספר השוודי, לא הבנתי את השפה, הילדים לא הבינו אותי והיה לי קושי ותסכול רב. כל הזמן חשבתי על ישראל ורציתי רק לחזור. אמרתי לאבי שאני רוצה לחזור לישראל. אחרי כל משפט כזה אבי היה אומר לי: "לא, תתרגלי יהיה לך כיף". הוא חשב שאני ילדה קטנה ואני לא מבינה ואני אתרגל לשוודיה.

סבתא תמי בשוודיה עם אבא שלה גדעון

יום אחד הוא לקח אותי העירה למרכזה של שוודיה, במקום של כל המשרדים והחנויות. ראיתי בגדול באמצע העיר כתוב EL-AL משרדי התעופה. אמרתי אבא תראה הנה המשרדים של EL-AL. הוא החזיר לי תשובה: "אז מה אנחנו פה, בשוודיה". כשהגיע הלילה מחשבות רבות התרוצצו לי בראש איך אני הולכת למשרדי EL-AL ומשיגה כרטיס.

לא היה טלפונים בשביל לדבר עם אמי מישראל. הייתי צריכה שלושה ימים ממרכזיות. לא ברו,ר לא הייתה אפשרות להרים להרים טלפון או לכתוב בווצאפ כמו היום. לא ידעתי בכלל איך להתקשר לאימא שלי ואבא שלי לא רצה שאני אדבר איתה מכך שהוא לא רצה שהיא תשכנע אותי לחזור לישראל.

ביום שני בבוקר לקחתי ילקוט כאילו אני הולכת לבית ספר, והיה לי כסף כיס וקופת חיסכון חזיר ורודה, ניפצתי אותה על הריצפה. נסעתי ברכבת התחתית למרכז שוודיה היכן שראיתי את משרדי EL-AL. הגעתי לשם לאחר כמה שעות. ישבתי על המדרגות בחוץ וחיכיתי שבעל המשרד יבוא ויפתח את המקום. כי כשהגעתי המקום היה סגור.

פתחו את המקום לאחר כמה שעות שחיכיתי בהן כמו ילדה טובה, ואמרתי שאני רוצה כרטיס לישראל. בנוסף אמרתי אימא שלי גרה בישראל וברגע שנגיע לישראל נשלח לכם את הכסף. שאלו אותי עם מי אני גרה אמרתי עם אבא שלי. שאלו איפה אבא שלי עובד, והם אמרו לי תשבי פה בחדר תיכף נטפל בך.

ישבתי בחדר ואחרי כמה דקות ראיתי את אבי עולה במדרגות המשרד, כי הם לא יכולים לתת כרטיס לילדה קטנה. אבא שלי היה מבוהל כולו – "מה לא הלכת לבית ספר?" עניתי לא, אני רוצה לחזור לישראל!

בסוף אבי גדעון קנה לי כרטיס טיסה, כיוון שהבין שאני רוצה לחזור הביתה. הוא קנה לי כרטיס הלוך ושוב. אמרתי לו אבא אל תקנה לי שני כרטיסים אני צריכה רק אחד, אני לא אחזור לפה יותר חבל על הכסף שלך. הוא ענה לי שיהיה לך אם תרצי לחזור ותתחרטי.

התארגנתי והגיע היום בו טיסתי חזרה לישראל. גדעון הביא אותי למטוס. באותו היום היה ערב ל"ג בעומר של ישראל, הטייס אמר שהוא יעשה לנו סיבוב בכל המדינה אקסטרה, כדי שנראה את כל המדורות דולקות. הדרך חזרה עוררה בי שמחה ורצון רב להגיע הביתה. אמי, מיכל חיכתה לי מחוץ למטוס. (אבי הודיע לה שאני עומדת לחזור).

מאז אני לא רוצה לעזוב את ישראל ולא לטוס אפילו ליום.

הזוית האישית

יעל: מאוד נהניתי בעבודה למדתי להכיר את סבתא שלי וללמוד ממנה המון ובנוסף ללמוד סיפור מרגש מלא באומץ ורצון ישראלי.