מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

סבתא חווי מספרת על המשפחה

סבתא יושבת על עדן החלון
סבתא כשהייתה קטנה
סבתא חווי וולמוט מספרת לנכדותיה

סבתא חווי וולמוט מספרת את הסיפור המשפחתי לנכדותיה: עומר שקד ויולי שטרנפלד 

סבתא חווי מספרת:

המשפחה שלנו שלי מתחילה עם סבא עדי ואתי, וממני סבתא חווי. כשהכרנו אני הייתי ילדה בת 14 וחצי וסבא עדי היה בן 17 וחצי. אחרי כארבע וחצי שנים של חברות, התחתנו. התחתנתי בגיל 19 אחרי ששירתי שנה בצבא. בצבא שרתי בתפקיד צפתית זה היה תפקיד בחיל הקשר פותרת צופנים. במהלך השנים הבאנו לעולם שלוש בנות: לי – שנולדה בשנת 1981, דניאל שנולדה בשנת 1984 ומור שנולדה בשנת 1989 ולכל אחת משלושת הבנות שלנו נולדו ילדים.

ללי, הגדולה מבין הבנות נולדו ארבעה ילדים שיהיו בריאים: בר, עומר, יונתן ואריאל הקטנה. לדניאל, נולדו שלושה ילדים: יולי, רפאל ומיה הקטנה. למור הבת הקטנה נולדו שלושה בנים: רוי, אורי וריף – לכולם אני יכולה להגיד שיהיו עד 120,  – אלה היהולומים שלנו!!!

שורשי המשפחה שלי

אבי נולד ברומניה להבדיל סבתא משה נולדה בפולין. אבא שלי חי, שיהיה בריא עד 120 ואימא שלי, סבתא רבתא שלכן נפטרה לפני כשלוש שנים. לסבתא וסבתא היו שלושה ילדים: דורון, זכרונו לברכה שנפטר, אחריו נולדתי אני, חווי ובסוף בת הזקונים הילה. לדורון ז"ל, אחי שנפטר, יש שני ילדים: רותי שגרה בארצות הברית בעיר מיאמי ואור שגר בכפר סבא. גם לאחותי הילה יש שני ילדים: רום ותומר.

יש לי דוד, אח של אבא שלי, שקוראים לו בני . בני נשוי לרחלי ויש להם ארבע ילדים שהם בני דודים שלי. היו עוד שני דודים שנפטרו כבר ששמם היה אליעזר ויהודה, ולהם לכל אחד מהם יש שלוש בנות. בסך הכול – כל בני הדודים  הם עשרה במספר. לסבא וסבתא שלי מצד אבא שלי, קראו להם אלי ומינה הם גרו רוב שנות חייהם בחיפה, מדי חודש באופן קבוע, במשך כל השנים, עד שבעצם התגייסתי, היינו מגעים לסבא וסבתא לסופי שבוע אנחנו וכל הדודים ובני הדודים. מאוד מאוד נהנתי, כי אז הייתי פוגשת את הדודים שלי ואת בני הדודים והיינו מבלים סוף שבוע מאוד מאוד מהנה.

סבא וסבתא שלי מצד אימא קראו לסבא מולא ולסבתא נחמה. רוב שנות חייהם הם גרו בהרצליה. סבא חיים וסבתא משה הם היו אנשים עובדים. סבתא משה הייתה בבית וגידלה את הילדים, בתחילת הנישואים היא עבדה במשרד עורכי דין ואחרי שאנחנו הילדים נולדנו היא בעצם נשארה בבית. לימים אחרי שגדלנו והיינו יותר עצמאיים היא הלכה ועבדה בכל מיני עבודות מזדמנות כמו פקידות, כמו להיות עוזרת באיזה חנות. סבא חיים כל השנים  עבד כקבלן צבע, ולימים הוא הפך להיות קבלן בניין ובנה בניינם, כמה בניינים מאוד יפים בהרצליה העיר. הוא הפך להיות קבלן עצמאי.

סבא וסבתא שלי גרו תחילה ברמת גן, לפני שעברו להרצליה. הייתה להם חנות מכולת שכונתית, שכל השכונה הייתה באה לקנות שם. סבתא משה בתור ילדה עזרה להם בעבודה בחנות מכולת, בתקופות החופשות, כי ההורים עבדו מאוד מאוד קשה וכסף לא כל כך היה בבית. היו תקופות שלמות סבתא, בלאית ברירה הייתה צריכה לבוא אחרי בית הספר ולעבוד במכולת. ואחרי העבודהבכולת עוד להכין שעורי בית.

לסבא מולא היה בית קולנוע, ראיתי הרבה מאוד סרטים, אבל בעיקר בחופשות ובסופי שבוע כשהינו מגעים לנוף ים לסבא וסבתא. לפעמים היו מגיעים הצגות וגם הצגות הספקתי לראות. לימים סבא מכר את בית הקולנוע ובמקום זאת קנה דירה בהרצליה העיר, קרוב לבית הכנסת, כי זה מה שהיה לו מאוד חשוב.

את סבא וסבתא לא הייתי רואה יום יום, אבל כשכן נפגשנו, זה לא כמו היום, שיש המון המון אפשריות לבילוי. האפשריות אז היו מאוד מאוד מועטות, למשל:  ללכת לגן שעשועים, ללכת לים, אצל סבא מולא, היינו רואים סרטים. עם סבא היו לי יחסים מאוד מאוד קרובים עד כדי כך שביום החתונה שלי כשהתחתנתי עם סבא עדי הוא בא אליי, לקח אותי נסענו לחוף הים. טילנו בחוף הים נכנסנו למים, חזרנו הביתה, התקלחתי ורק אחרי שהוא החזיר אותי והיה בטוח שאני בבית ושהכול בסדר, הוא הלך להתארגן לקראת החתונה והיגיע באותו ערב כמובן לחתונה שלי ושל סבא עדי.

הבילוים המשפחתייםהיו בעיקר כשהיינו נוסעים לבני דודים, איתם בילינו יחד. אהבנו לראות את בני הדודים, את הילדים של יהודה וסורה ועם הילדים של בני ורחלי מאוד מאוד אהבנו לבלות. היינו נוסעים לטיולים ולכל מיני פארקים, היינו יורדים לחוף הים. עם המשפחה של אבא ואימא שלי, האחים שלי פחות טיילנו פחות. הילה אחותי הקטנה הרבה פעמים, יצאה איתם לנופש שפעם זה היה נקרא בית הבראה, הם תמיד לקחו את הילה, כי הילה הייתה הקטנה. כשהילה נולדה אני הייתי ילדה בת שבע, והיא בילתה הרבה עם ההורים. בית הבראה שהיום זה סוג של בית מלון, שבעצם משפחות היו מקבלות מהמדינה במחיר מסובסד והיו מבלות שם בבית המלון. הייתה שם בריכה וחדר אוכל. היו בתי הבראה בעיר טבריה, ואז היו עושים טיול גם לכנרת ומטיילים בסביבה, לא היו מגלשות מים וכל הדברים האלה

עם החברים של סבא וסבתא הרבה פעמיים הינו חוגגים את ימי עצמאות ביחד, ל"ג בעומר, ימי הולדת עגולים. עם החברים של סבא וסבתא והיה מאוד מאוד נעים. בילויים משפחתיים פחות עשינו, כי בילויים משפחתיים דרשו כסף וזה לא בדיוק היה הרבה בבית ולכן בילויים היו מועטים יותר, אבל כשכן הם היו הם היו נורא כפיים ונורא שמחים. תמיד חיכינו לפעם הנוספת. למשל, כמו שסיפרתי קודם, כשהיינו נוסעים פעם בחודש לחיפה, אז כשהיינו חוזרים, תמיד היינו עוצרים בדרך במסעדה שנקראה לויקו מושיקו ואכלנו שם סטק מעולה.

בילדותי השתתפתי בחוגים, הייתי בהרבה חוגים, קודם כל אני מאוד אוהבת יצירה, אז אני הייתי בחוג תכשיטנות, והייתי בחוג מקרמה והייתי בחוג טיסנים וזה היה בעצם עד כיתה ו'. אני חושבת שמכיתה ו' התחלתי לרקוד ג'ז עד כיתה יא' אצל אחד המדריכים הטובים בארץ שהוא כבר נפטר קראו לו ג'וקי ארכין והוא היה שם דבר בארץ. בחוג ג'ז לא היה לבוש מסוים, מה שהיה חשוב זה לבוא עם בגדים נוחים, גמישים. לא היה כל העניין של טייצים אופנתיים וכל הגזיות, זה לא היה ככה. האמת שהייתי מאוד טובה ובאחד ההזדמנויות הוא רצה שאני אבוא איתו ללהקה שלו, אבל אני נמנעתי מללכת ללהקה כי היו כל מני סיפורים לא יפים על דברים לא טובים שקוראים שם בלהקה, אז העדפתי להשאר בחוג ולא להכנס ללהקה.

הייתי בחוג טניס, אבל פרשתי מאוד מהר, כי היה לי מאוד קשה. זה דרש ממני המון מאמץ. אני מאוד אוהבת את הספורט הלבן שהוא מהמם בעיני, אבל פרשתי. גם סבא עדי היה בחוג טניס, הוא שיחק עם מלכת היופי של ישראל בכפר סבא.

מעשה הגינס עם הפאץ'

בתור ילדה בת שמונה או תשע, התחלתי לעשות ביבסיטר לילדי השכנים, אספתי את הכסף שהרווחתי. כסף זה שימש לשלם לחלק מהחוגים, אפילו שילמתי ווקניתי מכספי את מכנסי הג'ינס הראשון שלי. אני זוכרת שקניתי אצל דרורה בהרצליה – חנות כשנקראה דרורה. אני שילמתי כמעט את רוב הכסף לג'ינס והיה לי חסר מעט כסף, אז סבא מולא, השלים לי את הכסף עבור הג'ינס.

אני זוכרת, שאחרי כמה חודשים באחד משעורי הספורט שהיה לנו התעמלות, היינו מחליפות בגדים למכנסיים כחולים, כאלה מכנסיים קצרים כחולים ואת הג'ינס שמנו בתיקים. כשחזרתי להחליף את בגדי התעמלות לג'ינס – הג'ינס לא היה בתיק שלי – פשוט נגנב. היה לי פאץ'  על הכיס האחורי של הג'ינס, רקמתי פאץ' וזה היה המיוחד של הג'ינס. אחרי חצי שנה סיפרה לי חברה שבעצם היא חושבת, שילד מהכיתה המקבילה שקראו לו גוזלין, היא חושבת שהיא ראתה אותו עם הג'ינס שלי. באתי אליו הביתה עם שתי החברות שלי שולה ואורי צינמון, באנו אליו הביתה ואמרנו לו בזה הרגע תפתח את הארון ותוציא הכול והוא הוציא הכול  – מצאתי את הג'ינס שלי. בהתחלה הוא ניסה להכחיש ואמר "מה פתאום", אז אמרנו לו: "אוקי, עם אין את הג'ינס, אין בעיה, אז אני אגיד סליחה ואני אבקש מחילה". ואז הוא הוציא את כל הג'ינסים שלו ואז ראיתי את הג'ינס שלי ואת הפץ' שאני תפרתי, הוא הוא הוריד את הפץ' – אבל נשאר סימן שלו על הכיס, ראו את ההבדל בצבעים בג'ינס על הכיס ולפי זה הייתי בטוחה שזה הג'ינס שלי, הוא החזיר את זה בבושת פנים ובזה נגמר הסיפור.

לעניין הרקמה, אני מאוד אוהבת פאצ'ים ובכל הזדמנות הייתי תופרת אותם על מעילים או מדביקה, תמיד היה איזה חור קטן, אז הייתי שמה בברקים פאצ'ים או רוקמת אותם או תופרת. בשלב יותר מאוחר היו כאלה עם דבק, שהייתי מגהצת אותם וזה היה נדבק, אבל בעיקרון אני מאוד אוהבת פאצ'ים.

 סבתא חווי בילדותה

תמונה 1

חברויות 

בכיתה א' עוד לא גרתי בהרצליה, אני גרתי לפני זה ברמת גן, כפי שהזכרתי, במקום שסבא וסבתא שלי גרו והייתה להם חנות מכולת. רק כשאני הייתי ילדה בכיתה ב' עברנו לגור בהרצליה ובכיתה זו יצרתי חברויות יפות, שנמשכו עד התיכון. בכיתה ט' שהכרתי את סבא עדי, אז קצת נותק הקשר עם החברות ויותר ביליתי עם החברה של סבא עדי פה ברעננה, אז פחות יש לי חוויות מהתיכון עם החברות שלי ויש יותר חוויות עם סבא עדי ברעננה.

רוב החבריות שלי היו יותר בעממי ובתיכון פחות, כי בעצם נוצרו קשרים עם בנות מרעננה, אבל המפתיע שדווקא יש לי חברים בנים מהרצליה ולא בנות ויש קשר עם אורית ושולה מדי פעם, שולה לא מזמן היקשרה, היא שמעה שדורון נפטר, אז היא התקשרה לחדש את הקשר.

תמיד הייתי יותר חברה של בנים מאשר בנות, תמיד הסתדרתי יותר עם הבנים מאשר עם הבנות ותמיד לבנות היה מה להגיד, אף פעם לא ידעתי אם בגלל שהם מקנאות או לא יודעות לפרגן, או אולי היה לי בגד חדש הוא אולי נראיתי יפה, אבל הסתדרתי יותר עם הבנים

הבית של סבא וסבתא היה בית מאוד מאוד פתוח. תמיד כל הבית היה מלא חברים, עם זה של דורון ועם זה שלי, בעיקר של דורון. הילה הייתה יותר קטנה אז שלהילה הגיעו החברות, אני ודורון כבר היינו כמעט מחוץ לבית, אז פחות ראיתי את זה רק ידעתי את זה, אבל הבית היה מאוד פתוח .סבא וסבתא תמיד ישבו עם החברים שלי ועם החברים של דורון ואירחו אותם וושוחחו איתם על כל נושא שעלה הכל.

מאוד אהבתי את הילדות בהרצליה, היה כזה כמו משפחה עם רציית לבקש כוס סוכר או ביצה, היית רק פותח את החלון וצועק לדבורה "דבורה יש לך סוכר". והיא הייתה עונה: "כן בואי". כל דבר שהיה חסר, לא כמו היום, שאין שכנות כמעט, כל אחד בבית שלו וסגור. אם חסר משהו אז בעצם קופצים לסופר. השכנות אז הייתה דבר מאוד חשוב וחם, ומאוד מאוד מחבק. היינו יורדים למטה לשכונה משחקים מחבואים, משחקים קלאס, חבל, היינו מותחים חוט ומשגעים אנשים היו החוויות מקסימות.

בית משפחתי זה לא בית שלא היה חסר משהוא, לא היה חסר בבית שום דבר, אבל עזרה למשל, כמו שהזכרתי כשעשיתי בייביסיטר והייתי גם מדריכה בקייטנה, אז את הכסף שאספתי לא נתתי להורים. את הדברים שלי כפי שהזכרתי את הג'ינס  הראשון או דברים מיוחדים, לא ביקשתי מההורים, זה היה הקלה שיכולתי לממן בעצמי, אבל בבית לא היה חסר לנו שום דבר הכול היה.

סיפרתי לכן, חשוב לי להדגיש שאת סבא שהכרתי כשהייתי בכיתה ט', ילדה בת 14 וחצי. הוא בעצם החבר, איך אומרים הרציני והראשון שבעצם ידעתי שהוא יהיה בעלי. היו לי חברים אחרים, היה לי לפני חבר שקראו לו נתי והיה חבר שקראו לו סרז', והיה לי חבר שקראו לו עודד – זהו בעצם. היו חברויות כאלה של ילדה קטנה. החבר הרציני הוא סבא שיהיה בריא, יצאנו כחמש שנים ואחרי חמש שנים באמת התחתנו. הקשר עם סבא הרגיש הכי טוב. כשסבא הגיע אלי הביתה להרצליה, בפעם הראשונה, סבתא, זיכרונה לברכה, אחר כך לימים, אמרה לי שהיא ידעה שסבא היה בעלי!

ההתנדבות במרכז הרפואי לשיקום לוינשטיין

בכתה יא' בבית ספר התיכון עירוני הרצליה, כשהיום נקרא "ראשונים", כל אחד היה צריך לבחור מגמה כדי להתמחות בה. אני בחרתי מגמה סוציולוגית פסיכולוגית ובעצם כל אחד היה צריך להתנדב באותה מגמה למשהו בקהילה, אם זה לגני ילדים, לבית ספר, לעזור בתנועת הנוער, לעזור לקשישים ועוד.

אני בחרתי לעזור ולתמוך בפצועים, בבית לוינשטיין. פעמים בשבוע, הייתי נוסעת עם אוטובוס מהרצליה לבית לוינשטיין, עזרתי לחיל שנפצע, הוא היה פגוע ראש ומשותק בגפיים. הייתי יושבת איתו פעמיים בשבוע ומקריאה לו סיפורים, מלמדת אותו, עוזרת לו, תומכת בו. עשיתי  זאת במהלך כל השנה, בנוסף היום זה מקבל משמעות מאוד מאוד גדולה בעקבות המלחמה ומה שקרה ב – 7 באוקטובר, המשמעות של בית לוינשטיין – מקבלת משמעות מאוד רצינית עבורי וזאת לאור העובדה שיש מספר רב של החיילים שמאושפזים כרגע בבית לוינשטיין ועוברים סדרה של בדיקות ושיקום בבית לוינשטין – עבורי זה דבר נ מאוד עצוב וכואב, בגלל שאחי זכרונו לברכה, היה מאושפז שם. במשך חודשיים והייתי מגיעה לבקר אותו באופן תדיר להיות איתו, אך לצערי הרב הוא נפטר אחרי בבית לוינשטיין – יהי זיכרו מבורך לעד!

הזוית האישית

סבתא חוי: היה לי מהמם לעבוד איתן ואהבתי ליצור איתן קשר יותר חזק.

יולי ועומר הנכדות: למדנו הרבה על סבתא. נהנינו צחקנו ובכינו היתה חוייה מדהימה ומענינת אנחנו מרגישות שאנחנו יותר מחוברות לסבתא שמחות שהישתתפנו בתוכנית ושעשינו את זה איתה.

מילון

הרצליה
הֶרְצְלִיָּה היא עיר חוף בשרון הדרומי, כ-10 קילומטר צפונית לתל אביב-יפו, על מישור החוף. גובהה נע בין 0 ל-66 מטר מעל פני הים. היא נוסדה כמושבה ב-23 בנובמבר 1924 ונקראת על שם בנימין זאב הרצל, חוזה מדינת ישראל. העיר משתרעת מחוף הים מזרחה, גובלת בתל אביב, ברמת השרון, ברעננה, בכפר שמריהו וביישובי המועצות האזוריות דרום השרון וחוף השרון, ומכילה פני שטח מגוונים. כבר בשלב תכנונה המוקדם הוקצו בה אזורים מיוחדים לקיט, לחקלאות ולאזור עירוני. הרצליה הוכרזה כעיר בשנת 1960, והיא שייכת למחוז תל אביב. כמו כן, העיר חברה בארגון פורום ה-15.

המרכז הרפואי לשיקום לוינשטיין
המרכז הרפואי לשיקום לוינשטיין ברעננה (שעד תחילת 2020 נקרא בית חולים לוינשטיין ושכינויו הרווח הוא בית לוינשטיין), הוא המרכז השיקומי הגדול בישראל, חלק משירותי בריאות כללית. המרכז הרפואי מתמחה בטיפול בנפגעי תאונות אזרחיות וצבאיות, פצועי צה"ל, נכי משרד הביטחון, נפגעי פעולות טרור, מחלות הגורמות נכות, נפגעי שדרה, קטועי גפיים, משתקמים לאחר אירוע מוחי, משתקמים ממחלות כרוניות של מערכת העצבים (כגון מחלת פרקינסון וטרשת נפוצה), לאחר ניתוחים וגידולים, וכן בשיקום ילדים ונוער מגיל שנתיים עד 18 הסובלים מפגיעות שונות. - ויקיפדיה

ציטוטים

”הכי חשוב בריאות “

הקשר הרב דורי