מאגר סיפורי מורשת

אני, סבתא חבצלת, נולדתי בישראל בשנת 1959, רוצה לספר על שורשי משפחתי. בהסתמכות על מחקר שעשה ציון בר מעוז על קהילת שרעב ישנם סמוכין שמשפחת אבי דוד היא נצר לרבי שלום שבזי.

שמו של סבא רבא רבא היה עוואד, בתימן הוא נקרא המועלם (מורה) הוא היה מלומד בתורה והקבלה, הוא נולד בשנת 1820. והוא חי ונפטר בתימן. היו לו שלושה בנים -יעקב, סעדיה ויחיא, בניו זכו לעלות לארץ ישראל. סבא יעקב יחיא שרעבי נולד בערך בשנת 1860 והיו לו שתי נשים. לאשה הראשונה קראו ברוד-שרה, ולאשה השנייה – אמא של אבי דוד קראו שמעה בת חסן.  בתימן הוא עסק במסחר והיה עשיר.

לאבי דוד, הבן של יעקב יחיא שרעבי, היו שני אחים ואחות: רצון, שמואל, ושושנה. בזמן התורכים עלה סבא יעקב לארץ ישראל בפעם הראשונה, והביא עמו את אחיו ובני אחיו ואשתו הראשונה. החיים  היו לא קלים וסבינו יחיא החליט לחזור לתימן, אחיו נשאר בארץ להשתקע וסבי יחיא השאיר לו רכוש שיוכל להשתקע וחזר לתימן.

משפחת סבא רבא דוד (אבא של סבתא חבצלת) רצו לעלות לארץ ישראל,  אבל באותה תקופה היה מאוד קשה לקבל רשיון עליה מהבריטים וכשהיו מקבלים רשיון אחד היו מנצלים זאת על ידי התאחדות של כמה משפחות למשפחה אחת וכך היו מנסים לעלות כמה שיותר נפשות. כך עשו בני משפחתו של אבי דוד. דודו של אבי דוד, קיבל רשיון עליה אחד וכל האחים עלו אתו בשנת 1925, ואיתם עלה דוד שרעבי.

המסע החל בשנת 1924 הם עברו משרעב לעדן בחצות הלילה, כי פחדו מהערבים שיפריעו להם בדרכם ולא יתנו להם לעזוב את תימן. סבא יחיא עזב את כל שדות הקפה מבלי למוכרם, את כל הפרות והעזים השאיר אצל הערבים שרעו לו את הצאן. כמו כן לא גבה את החובות שהערבים היו חייבים לו מפני שפחד שיבחינו שהוא רוצה לעזוב את תימן. סגר את הבית, כשהבית מלא בבעלי חיים, בתבואה וכן בקפה. הוא פשוט עזב את הכול והלך עם משפחתו. הוא נתן שוחד לערבי שיוביל אותם לעדן. ביום הם היו מתחבאים ובלילה היו ממשיכים בדרכם עד שהגיעו לחאשד (עיר ביניים בין שרעב לעדן) ומשם המשיכו ללכת עד שהגיעו לעדן.

סבא שלי- יעקב יחיא שרעבי לא עלה עימם לארץ, הוא נשאר ב"עדן". היות והיה מבוגר, לא הרשו לו לעלות, אלה אם היה משיג רשיון, שבארץ ישראל יהיה מישהו שיטפל בו. לאחר מאמצים רבים בן אחיו של סבא יחיא, חיים שרעבי, הוציא רשיון שהוא יטפל בו, וכך סבא יחיא קיבל  רשיון עליה, כל זה ארך 9 שנים. בשנת 1934 עלה סבא יחיא עוואד לארץ ישראל.

דוד שרעבי, אבי, עלה לארץ בשנת 1925 בגיל  15 כילד ממשפחת דודו.

כשהגיעו לארץ ישראל הביאו אותם לבית עולים שהיה בתל אביב, שם הם היו עוד 24 שעות. אחר כך בא דודו של אבי, שכבר היה בארץ, ולקח אותם לביתו במחנה יהודה. ליד ביתם  היה בית מחימר ששימש כמטבח. בפינה אחת היה תנור, בפינה השנייה החמור ובפינות האחרות ישנו כל בני המשפחה שרק עכשיו עלתה לארץ. לא היו להם מיטות הם היו פורסים שמיכות שוכבים על הרצפה וישנים.

אבי, דוד שרעבי, היה אז עוד ילד, אחיו הבכור וכל המבוגרים במשפחה הלכו לחפש עבודה. היה קשה מאד להשיג עבודה כי אצל הבורגנים בפתח תקווה אהבו רק עבודת ערבים. הם העדיפו להעסיק ערבים. הם בקושי השיגו יום עבודה אחד בשבוע.

בשנת 1936, היו מאורעות בארץ, ואז אספו את המשפחות ממחנה יהודה והעבירו את כולם לבית הספר נצח ישראל בפתח-תקווה, והגברים שמרו על הבתים והרכוש במחנה יהודה. אבי דוד, למד 3 שנים בבית הספר נצח ישראל.

בשנת 1938 כשאבי היה כבר נער והחל לעבוד. הוא עבד במשלוח תרופות מתל אביב לבתי מרקחת ביפו ברכיבה על אופניים. יום אחד הגיע אבי עם תרופות לבית מרקחת ביפו ובעל בית המרקחת שהיה ערבי אמר לו להוריד את כובעו ונתן לו לחבוש כפייה ועקל, דברי לבוש האופייניים ללבוש ערבי. ואמר לאבי לברוח מהר מיפו כי הערבים הורגים ושוחטים כל יהודי שנתפס בידיהם. אבי עשה כדבריו וברח כל עוד נפשו בו.

אבי דוד בעודו נער עבד במשלוחים וגם התגייס לאצ"ל. בית"ר הייתה תנועת נוער. הבריטים ששלטו בארץ ידעו שהנוער בא לפעולות חברתיות, אבל מה שקרה באמת שהנוער היה מגיע ומשם היו יוצאים לפעולות מחתרת. התנועה דאגה לצורכי כלכלה, ושחרורם של אלה שנאסרו.  שליחי ארגון בית"ר החלו לגייס נוער לאצ"ל שהיה בראשית דרכו. הפעילים הסבירו לנערים את הצורך להרכיב יחידות לוחמה נגד הערביים ונגד הבריטים. הם היו מתאמנים בלילות, בחשאי. המפקד היה מאמן קבוצות אנשים בתרגילי סדר, אימון בקליעה למטרה והיה מוציא קבוצות למארבים. לאבי דוד הייתה תעודה של שוטר (גָפִיר), הוא וחבריו היו מסתובבים עם נשק ואם הם היו נתפסים הם היו מראים את תעודת הרשיון להחזקת נשק, שקיבלו מההגנה. כל זה כפעולת הסוואה. כל אחד שנכנס לאצ"ל היה עובר טקס השבעה וגם אבי עבר טקס השבעה.

ביום שנקבע לעריכת הטקס, אבי דוד נפגש עם אנשים מהאצ"ל, הם הכניסו אותו למכונית, כיסו את עיניו שלא יראה את הדרך אל המפקדה ונסעו אל המקום המיועד. כשהגיעו אל המפקדה הכניסו אותו אל חדר המפקדה והסירו את כיסוי העיניים. החדר היה חשוך ועל השולחן דלק נר ולידו מונחים אקדח ותנ"ך. המפקד ישב מאחורי מסך שחור כך שהיה רואה ואינו נראה. הוא הורה לאבי דוד לשים יד אחת על התנ"ך ואת השנייה על האקדח ולהישבע: "יהודה נפלה ויהודה תקום, אני מתחייב לשמור אמונים לארגון ולמפקדיו וכו…" המפקד אמר שארגון זה אינו נלחם בעד שכר, זה ארגון התנדבותי והמלחמה היא מלחמת מצווה עבור השגת המולדת ואין כל התחשבות בדם. המפקד שאל את אבי דוד אם הוא אינו פוחד כי אם הוא פוחד מוטב שיאמר זאת עכשיו, כי המלחמה היא שאלה של חיים ומוות. אבי התחייב לשמור אמונים לאצ"ל. אחר כך כיסו את עיניו בשנית והובילו אותו חזרה למקום ממנו נלקח.

עוד לפני מלחמת העולם השנייה עבר אבי ממחנה יהודה לגור במושב אלישיב (המושב הראשון של יוצאי תימן שנוסד בשנת 1933), שם התחתן עם אימנו מיכל שרעבי. באלישיב הפסיק אבי לשרת באצ"ל והחל להיות חקלאי, לעבוד בגידול תפו"א ונטיעת פרדסים ועוד. בתקופת מלחמת העולם השנייה ידע אבי על עליית הנאצים לשלטון ועל משטרו של היטלר, הוא ידע על מחנות ההשמדה ועל ההתעללות ביהודים מאמצעי התקשורת. אבי לא נטל חלק פעיל במלחמה זו מפני שכבר היה נשוי ובעל משפחה. אבי לקח תחת חסותו את שלושת הילדים של אחיו רצון ז"ל, שנפטר, וגידל אותם. אבל הוא המשיך לעסוק בשמירה.

החיים בצל המלחמה היו קשים ליישוב בארץ. הערבים ופדאיונים היו גונבים לתושבי אלישיב את הפרות ומזיקים לרכוש.

עליית משפחת סבתא רבתא מתימן לארץ ישראל

מיכל שרעבי נולדה בעיר שרעב שבתימן, בשנת 1933. בשנת 1935 עלתה לארץ ישראל עם הוריה, אברהם ושולמית ז"ל ועם משפחתה, בעודה ילדה קטנה כבת שנתיים. סיפור העלייה היה לא קל, וארך כשלושה ניסיונות קשים ומתישים. תחילה היה צריך להשיג רשיונות עליה. לאחר שהשיגו רשיון עליה, תמורת סכום כסף. סבי שילם לערבי שיוביל אותם לעדן עיר הנמל. הוא סגר את הבית מבלי לקחת כלום והוא ומשפחתו יצאו למסע, אבל בדרך הערבים תפסו אותם והם נאלצו לחזור. הוריה של אמי עבדו שוב קשה מאד במשך שנתיים, כדי להשיג כסף  לרשיון עליה חדש. לאחר שהשיגו את רשיון העלייה הם ניסו בשנית לעלות לארץ ישראל אבל שוב בגדו בהם ותפסו אותם, הערבים שלא רצו שהם יעלו לארץ ישראל. הם נשארו בלי כסף כי גנבו להם הכל. הם נאלצו לגור עם אח של סבי, אך לא התייאשו. סבי אברהם וסבתי שולמית עבדו עוד כמה שנים ולאחר שאספו מספיק כסף הם ניסו בשלישית להשיג רשיון עליה. לאחר מאמצים רבים ובעזרת שוחד לערבי שיעזור להם בדרך. במהלך המסע אמי ואחיהַ היו בתוך ארגזים שהיו על חמור, מכיוון שאחיהַ היה תינוק והיא בת שנתיים לא ראו אותם. לאחר קשיים מרובים בדרך, הצליחו להגיע לארץ ישראל.

כשהגיעו לארץ ישראל סבא אברהם השאיר אותם ברחוב העלייה בתל אביב, ויצא לחפש קרובי משפחה שעלו כבר לארץ ישראל, על מנת להיעזר בהם בקליטה. בתקופה זו הם ישנו וגרו בחצר ערבית מגודרת ובמהלך הפרעות לא יצאו מחצר זו כ-3 שנים. בהמשך גרו בתל אביב במקום אחר, עם חדר גדול, ומטבחון ו-10 נפשות. כשאמי גדלה והייתה נערה היא עבדה במשק בית. תוך כדי, למדה את שפת היידיש וגם קרוא וכתוב בעברית. באותה תקופה היו משקיעים ומקפידים בהשכלה של הבנים ולא של הבנות.

בגיל 17, הורי, מיכל ודוד התחתנו. החתונה התקיימה במושב אלישיב. הם בנו את ביתם במושב.

עם השנים נולדו להם 8 ילדים, שני בנים ושש בנות. זכריה, אילה, אהובה, רצון, תמי דינה, חבצלת ונורית, אני הבת השביעית.

היה להם משק חקלאי פרות, תרנגולות, פרדסי פרי הדר, וגידולי ירקות. בהתחלה  היה להם חדר עם מדף אחד ושירותים בחוץ. במחסן אמי הכינה אוכל, את הכביסות עשו ביד בתוך גיגיות מפח. אבא שלי דוד, עבד כפקח בבית אריזה בבוקר, ואחר כך בא לעבוד בשדות ובמשק. מיכל עבדה כעקרת  בית ועבדה בשדות.

מושב אלישיב הוקם לפני קום המדינה, התושבים הקימו את ביתם תוך עזרה הדדית אחד לשני עד שנבנה הישוב בשלמותו. באותה תקופה היו הרבה פרעות מצד הערבים. בסמוך לישוב היתה מעברה, אליה הגיעו בהמשך עולים. חלקם הצטרפו לישוב וחלקם עברו לישובי קבע אחרים.

התקופה הייתה קשה, האנגלים שלטו בארץ ועשו  מצור על היישובים. יום אחד האנגלים תלו שני יהודים, אז כפעולת נגד, היהודים תפסו שני אנגלים הרגו אותם ושלחו אותם על גבי חמורים. בעקבות זה האנגלים נכנסו לקיבוץ גבעת חיים וניסו לתפוס אנשי מחתרת אך לא הצליחו. קבוצת חיילים רעבים באו אלינו לאלישיב לערוך חיפוש, לאמי ואבי היה מזל כי בדיוק הוא לא היה בבית, והנשק היה איתו. אמי פחדה ולקחה את כל המכתבים והמסמכים של בית"ר וזרקה לחבית בחוץ, שבערה שם כבר האש. אך מכיוון שהיה אוכל מתבשל על הפתילייה והריחות בבית היו טובים, האנגלים פשוט קודם כל התיישבו לאכול ושכחו לערוך חיפוש. ולא שמו לב למסמכים שבחבית השריפה. כשאבי חזר הביתה שמח על המזל אך גם היה מאוכזב שלא נשארו לו המסמכים.

אמי מיכל סיפרה לנו שבמלחמת העולם השנייה, יום אחד היתה הפגזה של הגרמנים, ונפלו שני טילים במושב אלישיב, אחד בחצר של השכנים שגרם לפיצוץ מים והטיל השני לא גרם לנזק.

במושב אלישיב, אמי מיכל הייתה פעילה מאד ומעורה בחיי הקהילה במושב. בפעילותה היא הביאה למושב את עולמה העירוני בו הייתה חשיבות להשכלה לבנים ולבנות במיוחד.

היא הייתה כמו עובדת רווחה, דאגה שיהיו שעורי תורה, חוגים לנשים – התעמלות, תפירה, שיעורי תורה לנשים בשבת, ופתחה כעין אולפן ללימוד הקריאה והכתיבה למבוגרים. כי השכלה וידע היו חשובים בעיניה. ארגנה את הקבוצות ואת המורים, ואת המימון הביאה ממקורות חיצוניים דרך התנועה הדתית שבה התנדבה.

סבתא חבצלת: נולדתי בארץ, בבית חולים הלל יפה, כל ילדותי גרתי במושב אלישיב. תושבי המושב התפרנסו מגידול בע"ח: פרות, תרנגולות, ותרנגולי הודו וכן מגידולי אדמה. בילדותי הורי גידלו פרות ותמיד נסיתי לחלוב את הפרות. כאשר גדלתי הורי מכרו את בע"ח והשאירו רק אתון עם עגלה ששימשה ככלי רכב לנסיעה לשדות המלאים בגידולי ירקות. מאוחר יותר להורי כבר לא היה יותר כוח להתפרנס מירקות אז הם נטעו עצי פרי הדר. לאורך כל הילדות, הילדים עזרו במשק החקלאי. בילדותי,  אהבתי לשחק מחניים, כדור רגל, תחנות, מחבואים ולטפס על עצים. הכי כיף היה לנו בשבתות כשהשערים היו סגורים ומכוניות לא היו נוסעות במושב, לכן הינו משחקים בשכונה עם כל ילדי המושב. בשדות המושב עבר נחל אלכסנדר. הנחל היה מלא בדגים מיוחדים וצבעוניים וגם דגים לאכילה וכילדים הינו יורדים אל הנחל, דגים דגים ומביאים הביתה ובעיקר מותחים חבל בין שתי גדות הנחל ומשחקים אומגה. בני הדודים שגרו בעיר תל אביב אהבו להגיע למושב. בעבורם זו הייתה חופשה שציפו לה.

סבתא רבתא מיכל, הייתה קונה מפות גדולות ומושיבה את כל הבנות סביבה ומלמדת אותנו לרקום. כל אחת הייתה רוקמת בפינה אחרת, זו הייתה ההזדמנות של סבתא רבתא מיכל לשוחח איתנו, להקשיב ולשאול איך אנו מרגישות ולתת לנו עצות. כולן היינו ביחד וכך גם היא דאגה שלא נסתובב סתם ברחובות, כשסיימנו לרקום היא הייתה משתמשת במפות לשולחן. סבא רבא דוד היה מושיב אותנו לידו ומקריא לנו אגדות ומשלים ותוך כדי מבאר את הלקח ומוסר ההשכל.

למדתי בביה"ס היסודי "כפר הראה" שהוא ביה"ס הקהילתי של מספר ישובים. בתקופה זו הייתי פעילה בתנועת הנוער העובד והלומד. כמו כן, התנדבתי בספריה הציבורית כי  מאוד אהבתי לקרוא ספרים. באותה תקופה הספריה זכתה בתואר הספריה המטופחת של האזור ובפרס ששימח אותה מאוד – וילונות לספריה.

בתיכון למדתי בפנימיית "אורט" בפרדס כץ, ההורים שלחו אותי לפנימיה כי בתי הספר האחרים היו רחוקים ומצריכים נסיעות בתחבורה ציבורית (אז לא היו הסעות לבית ספר) והיה חשוב שאשקיע את הזמן בלימודים וארכוש ידע ומקצוע. מצד אחד התגעגעתי מאוד למשפחה, משום שאנחנו משפחה גדולה של אחים ואחיות ובאותה תקופה אף אחד עוד לא התחתן וביתנו היה מלא ושמח. לצד הגעגועים, זו הייתה תקופה יפה שהקנתה לי עצמאות כי בבית תמיד הייתי הילדה הקטנה של כולם.

בפנימיה מאוד נהנתי ורכשתי חברים חדשים, למדתי תפירה וכלכלת בית. לאחר התיכון המשכתי בלימודי הוראה – בסמינר למורות. בתחילת הדרך למדתי הוראת מלאכת-יד והייתי מורה לאומנות ומלאכת יד,  אח"כ מורה לטכנולוגיה ובהמשך למדתי לתואר "מדעי המחשב" ולימדתי מחשבים ביסודי ובחטיבה.

בתל אביב גרתי בדירה עם אישה ניצולת שואה בודדה. אירחתי לה חברה ועזרה. זכור לי שבשנה הראשונה של התיכון הייתי בכיתה ט', את יום כיפור ביליתי בפנימיה, בשעה 2 בזמן התפילה נשמעו אזעקות, רצנו למקלטים ואז התחילה מלחמת יום הכיפורים. אבי דוד בא ביום ראשון ולקח אותי הביתה, שם היינו כל הילדים רק שני אחי הגדולים זכריה ורצון היו מגויסים ונלחמו בצפון ובדרום,

זכור לי במיוחד מקרה אחד שאירע כשהייתי בכיתה ב'. אחי הגדול לקח אותי לשדה לקצור ירק. נסענו עם האתון שהייתה קצת פראית. בדרך חזרה התיישבתי בקצה של ערימת הירק, הקלשון והחרמש היו מונחים בתוך ערימת הירק לידי. כך דהרנו מהשדה לבית, אבל האתון השתוללה בדרך ולא נרגעה עד שהעיפה אותנו מהעגלה. אני נפלתי והחרמש פגע בי ביד ויצר לי חתך. כשהגענו הביתה אבי דוד הסיע אותי על האופנוע לחדרה לעשות תפרים ונשארה לי צלקת ביד עד היום.

בתיכון כשהייתי בכיתה יב  הכרתי את עזרי. לאחר שסיימתי את לימודי הסמינר נישאנו ונולדו לנו ארבעה ילדים: יניב – אבא שלך, יוגב, איתי ולינוי – הדודים שלך.

גלגולו של חפץ – חולצה רקומה

העדה התימנית ידועה בלבושים המעוטרים ברקמה. השמלות וקצות המכנסים של הנשים קושטו ברקמה וחוט הכסף היה הבולט מביניהם.

החולצה שנמצאת ברשותי עברה מספר דורות, והיא בת 100 שנה ויותר.

סבתא רבתא רבא שולמית רקמה חולצה, חגורה, ומכנסיים. היא לבשה אותם בצעירותה, הם שימשו אותה לשמחות ואירועים מיוחדים. ולאחר מכן העבירה אותה לסבתא רבתא מיכל, וגם היא זכתה ללבוש אותה.

סבתא רבתא מיכל העבירה לסבתא חבצלת ללבוש את הבגדים, היא לבשה אותה מספר פעמים ואז שמרה על הבגד. כיום חלקי הבגד השלם נמצאים אצל מספר אחיות של סבתי אשר לא היו מוכנות להיפרד מהם. אצל סבתי נמצאת החולצה, מתוך תקוות שבגיל הבגרות היא תיתן אותה לבתה, דודתי לינוי.

כיום החפצים אינם משמשים ללבישה, היות והרקמה עלולה להתפורר.

הזוית האישית

הדר: נהניתי. התוכנית של הקשר רב דורי נתנה לי מידע וידע רב על סיפורי העלייה של הורי סבתי שמעתי סיפורים רבים, אשר מתוכם בחרנו להביא סיפורים נבחרים. הזמן הזה היה זמן איכות לי ולסבתי.