מאגר סיפורי מורשת

שמי דינה ברגמן ואני סבתא של אורי ברגמן.

שם המשפחה הקודם שלי לפני נישואיי היה וייס-קורנבלאו. נולדתי לפני קום המדינה בתאריך 23-07-1946 בבית חולים בעיר עפולה. גרתי בשכונת נווה חיים, חדרה. הנסיעה לבית חולים הייתה מאוד מסוכנת, דרך עם הרבה כפרים ערביים בכביש 65.

השם שלי הוא על שמה של דינקה – שהיא אחות של אמי שנספתה עם חלק גדול של בני המשפחה בשואה. הוריה, סבתא רחל וסבא יהושע, עם שתי אחיותיה ושני אחיה (אחד נשוי עם שני ילדים קטנים), הצליחו לברוח מהעיירה שלהם, לנצוט. הם נדדו ביערות עד שנתקלו באיש עם עגלה שלקח אותם לתחנת הרכבת לרוסיה. הרוסים הציעו להם להיות אזרחים ולהישאר שם, אבל סבתא רחל סירבה ואמרה שהם רוצים להמשיך לארץ ישראל. הרוסים כעסו והגלו אותם ברכבות לסיביר הקרה ושם היו במחנות אסירים. לאחר תקופה, הממשלה הרוסית אפשרה להם לעזוב ולנסוע למדינות הקווקז. כאשר נגמרה המלחמה הם החליטו לעלות לארץ להתאחד עם שאר הילדים שלהם.

אבי ואמי, משה וייס מבלזו"ב נעמי קורנבלאו מלנצוט, הגיעו ארצה מפולין לפני מלחמת העולם השנייה לאחר שהצטיינו בתנועת הנוער בני עקיבא. אבי ראה את אימא שלי בתנועה בעודה ישנה והתאהב בה מיד. משה, אבי, היה חרוץ מאד ועבד קשה בארץ כחקלאי וכפרדסן, כדי לחסוך כסף להביא את אחיו ארצה. הוא הצליח בכך והוציא את אחיו בספינה האחרונה שיצאה מפולין ארצה לפני פרוץ המלחמה. שאר בני המשפחה שנשארו בפולין נספו בשואה.

אני ושתי אחיותיי: חדווה וחווה, חלקנו חדר מגורים אחר. גרנו בבית קטן בן שני חדרים כאשר השירותים היו בחצר. לא הייתה מכונת כביסה וכיבסנו ביד את הבגדים. לא היה מזגן, מכונית או טלוויזיה. אומנם היה רדיו אבל לא מקרר. היה אדם שהיה עובר בשכונה ומוכר קרח, אותו הנחנו בכדי שהאוכל לא יתקלקל. החלבן היה מחלק כל יום מהכד חלב טרי. לא היה כביש בשכונה, רק חול ולא היו בגדי מותגים, הבגדים והנעלים ואפילו הילקוט היו עוברים מאח לאח. לא היה טלפון (לאחר נישואינו חיכינו שש שנים לקבל טלפון עם חוגה). הייתה תקופה שקנינו מצרכים בצרכנייה עם תלושים. לא היו הרבה צעצועים ושיחקנו הרבה מאוד בחוץ ברחוב. שחקנו קלאס, 5 אבנים, בחבל קפיצה, מחניים, כדור, מונופול ודמקה ולא פחדנו ממכוניות, כי לא היו בסביבה. אספנו "זהבים" ניירות עטיפה מקושטים מכסף, מפיות שולחן צבעונית.

אבי היה חקלאי שעיבד אדמה וגידל תפוחי אדמה, תלתן חצילים ואבטיחים. בנוסף הוא היה פרדסן וגם לולן. היה לנו בחצר לול תרנגולות גדול, שלוש פרות סוס אחד וכלב. לא היינו נועלים את הדלת האחורית בלילה ולא פחדנו מגנבים. בלילות היינו שומעים את יללות התנים והשועלים, בחופשות היינו נוסעים לדודים (ולא לחו"ל).

הייתי ילדה מאוד עצמאית. בשכונה למדנו עד כיתה ד' ובהמשך עד כיתה ח' למדנו בחדרה בבית ספר הנקרא על שם "חיים ארלוזורוב" שהיה שייך למעמד הפועלים הסוציאליסטי. בבית הספר היה חדר אוכל שבו התלמידים היו מכינים את האוכל (בכל יום תלמידים אחרים). התלמידים מעוטי היכולת אכלו בחינם. הלכתי לתנועת הנוער "נוער העובד" עם חולצה כחולה והשרוך האדום. חלק מהחברות הלכו "לשומר הצעיר" עם חולצה כחולה והשרוך הלבן ומעט מאוד הלכו לתנועת "מכבי". שם במפגשי התנועה, נפגשנו כל שבוע, רקדנו ריקודי עם (חס ושלום לא ריקודים סלונים), יצאנו לטיולים להכרת הארץ ושמענו סיפורים.

הייתה לי אחות קטנה ממני בשנה. היא הייתה יפיפייה, תלמידה מצטיינת בלימודים, קראה המון ספרים. היא נפטרה בגיל 13 ממחלת הסרטן (שהיה מאוד נדיר בזמנו) ולכן הספרייה השכונתית נקראה על שמה. המקרה השפיע מאד על חיי ועל משפחתי (אחת ההשפעות עלי הייתה שהפכתי לצמחונית למספר שנים).

עזרתי הרבה בבית מכוון שהיה לנו לול עופות, הייתי אוספת ביצים, מחלקת אוכל לעופות, נותנת זריקות חיסון, ולקראת השיווק הייתי מכניסה עופות לכלובים.

היינו בין הראשונים בשכונה שהיה להם אוטו ויותר מאוחר גם טלפון עם חוגה.

להורי היה חשוב שנלמד מקצוע. בגיל 17 (התיכון היה מכיתה ט' עד יב'), הייתה לי חברה שלמדה בבית ספר ללבורנטים וסיפרה לי בהתלהבות על בית הספר, לכן החלטתי גם אני ללכת ללמוד להיות לבורנטית. בית הספר היה שייך ל"אורט" ושכן בעיר רמת גן (כאשר הגעתי ביום הראש ללימודים וחיפשתי את חברתי היא לא הייתה התברר לי שהיא נכשלה ועזבה). הלימודים לא היו קלים. למדנו הרבה שעות כימיה ושעות מעבדה. למדתי לבורנטית כימית. למדנו כל יום עד השעה 16:00, כל יום ארבע שעות מעבדה, חוץ מיום שישי. השכרתי חדר במשך שנתיים אצל משפחה והייתי הולכת ברגל לבית הספר כ 20 דקות. ביום שישי הייתי נוסעת הביתה (לחדרה) וחוזרת ללימודים ביום ראשון.

שירות צבאי

בצבא הייתי שייכת  לחיל רפואה (לא העסקתי במקצוע  שלמדתי), עבדתי בתור פקידת קבלה במרפאות חוץ ברמב"ם. בהתחלה לנתי בבית החייל  בחיפה, אחר כך עברנו לגור בבסיס, אבל אני העדפתי ללון בבית, חוץ מהימים שבהם הייתי שומרת בבסיס בבית חולים 10. סיימתי את השירות הצבאי שלי בדרגת סמלת.

התחלתי לעבוד בתעשיית המזון כלבורנטית במעבדה לבקרת איכות המוצרים, שם עבדתי במשך 30 שנה.

איך אני וסבא הכרנו? 

ההורים שלי ושל סבא היו ידידים ובאחד הביקורים סבתא רבתא שושנה שכחה את התיק. בני ואחותו הנשואה באו להשיב את האבדה בדרכם לבילוי ביום שישי ואני הצטרפתי אליהם ושאר היסטוריה….  נישאנו ובמהלך השנים נולדו לנו שלושה בנים הבכור דוד (דודי), דוד נקרא על שם סבא שלי מצד אבא משה, (פעם היו נותנים שמות לילדים לזכר יקיר שנפטר). יוסף (יוסי), חיים, נקרא על שם אח של סבתא שושנה שנספה בשואה והשם חיים על שם בן דוד שנפל במלחמת יום כיפור. יאיר נתן, יאיר (סתם שם יפה) ונתן על שם אח יקר של אמי.

כל ימי ההולדת של הנכדים עד הגיעם לגיל 14 חוגגים ביחד כולם וכמובן גם את החגים חוגגים יחד. פעם בשנה, בדרך כלל בחודש מאי (יש ימי הולדת בחודש זה לבני, נעמי, לדודי ולעמית שנולד באותו תאריך של סבא. פעם בשנה, במקום לתת מתנות למבוגרים, אני מזמינה את כולם לחופשה של יומיים בצימר ברחבי הארץ על חשבוני. אוספים חוויות לאורך השנים.

אורי ברגמן, נכדי, עמו אני משתתפת בתוכנית הקשר הרב דורי, נולד לבני הבכור דוד ואשתו ליטל והוא אח של נעמה (אחותו הגדולה ממנו בשנה).

הזוית האישית

סבתא דינה: נהניתי לספר ולחלוק עם נכדי את סיפור חיי. מאחלת לך, אורי, שתהיה מאושר תמיד. שתגשים את השאיפות והרצונות שלך ואל תוותר על החלומות שלך.