מאגר סיפורי מורשת

שמי הדר קאולי, אני משתתף בתוכנית הקשר הרב דורי, ובחרתי לתעד את סיפורו של אבא של אימא שלי – סבא עמוסי. סבא עמוס דגן נולד בתל אביב, בשנת 1946 לבית משפחת גולדמן.

סבא עמוס מספר

להורי קראו אברהם וחנה גולדמן, אבל לאחר שהתחתנתי ועברתי לגור בקיבוץ ניר עם והחלטתי ביחד עם סבתא לשנות את שם המשפחה לדגן. כל האותיות בשם זה מופיעות בשם המשפחה הקודם והמילה דגן נקשרת לחקלאות ולאופי החיים בקיבוץ.

ילדותי

נולדתי בתאריך 23.4 בשנת 1946 בשכונת עוני בדרום תל- אביב. אבי היה דור רביעי בארץ ואמי עלתה מפולין ברגע האחרון לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה לאחר שחלק גדול מבני המשפחה שלה שנשארו בפולין ונספו בשואה. אני הייתי הילד הרביעי במשפחה מתוך ארבעה ילדים. היו לי אח אחד בכור בשם משה, ועוד שני אחיות בשם פנינה וחיה.

אבא שלי בא ממשפחה דתית שחייתה בעבר מספר דורות בירושלים. גם  בני משפחתה של אימא שלי, לאחר שעלו לארץ רובם התגוררו בירושלים.

מילדותי אני לא זוכר הרבה אירועים של טיולים וחוויות של ילדות כמו שאנחנו עושים איתכם כיום, כיוון שאת שנותי בילדות העברתי בעיקר בשכונה שהיו בה הרבה עוני ופשע. אפשר לומר שזה היה סוג של הישרדות כלכלית בשכונה בעייתית. אני זוכר שמידי פעם עם חברים הלכנו לצפות דרך הגדר במשחקים של הפועל רמת גן.

לאחר שסיימתי לימודיי בית ספר עממי (כך נקרא אז בית הספר היסודי), התחלתי ללמוד בבית ספר תיכון מקצועי. למזלי, למד איתי חבר שגר בגבעתיים, אזור שונה לגמרי מהשכונה שבה גדלתי. נהגתי להסתובב בחברתו ואיתו הרבה אחרי שעות הלימודים בבית הספר. ביחד עם החבר התחלתי ללכת לתנועת הצופים ולאחר מספר שנים התגייסנו ביחד לנח"ל.

שירות צבאי – ציון למופת

אני זוכר שבמהלך שירותיי בצבא קרה דבר שאותו אני לא אשכח. אני זוכר בשנת 1965 שירתי אז בהר הצופים שהיה לפני שנת 1967 מובלעת (כמו אי בתוך שטח ירדן) שישראל שלטה בו לאחר מלחמת השחרור. המקום היה די מסוכן כיוון שישראל הייתה במצב מלחמה עם ירדן. מסביב להר היו עמדות חפורות באדמה עם הרבה מחסני תחמושת שכולם היו מחוזקים בהרבה קורות עץ.

באחד הימים מתוך חוסר זהירות פרצה שריפה על דופן ההר, האש התפשטה דרך העצים של המנהרות והתקרבה בצורה מסוכנת לכיוון בונקר תחמושת. כיוון שלא היו צינורות מים ליד הבונקר ארגנתי שרשרת של חיילים עם דליי מים. אני שפכתי את המים על ארגזי התחמושת וביחד עם עוד שני חיילים הצלחנו לכבות את האש ולמנוע אסון גדול. קבלנו ציון על התנהגות למופת על פעולה זו.

בתקופת שירותי הצבאי

כיוון שהגרעין שלי בצבא הגיע לקיבוץ ניר עם, בחרתי בגלל מניעים אידאולוגיים להישאר בקיבוץ. הקיבוץ נמצא על גבול רצועת עזה, מקום די מבודד בזמנו וזה היה סוג של הגשמה עבורי. יש לזכור שזה היה לפני מלחמת ששת הימים, כאשר המצרים שלטו ברצועת עזה ואני זוכר שבזמנו הייתי הולך לגבול במרחק של 2 קילומטרים ומדבר עם אנשי האום ששמרו על הגדר בין ישראל למצרים.

נישואיו ומשפחה

לאחר מספר שנים בקיבוץ הכרתי את אשתי לעתיד יהודית. שבמקרה יש לנו את אותו תאריך יום הולדת. יהודית, גם היא הגיעה לקיבוץ נר עם במסגרת שירותה הצבאי בנח"ל, עם גרעין נח"ל והפעם דרך תנועת הנוער העובד והלומד. שם הכרנו והתחתנו והקמנו משפחה עם שלושה בנות.

מלחמת חרבות הברזל – קרב ניר עם

התגוררתי שם עד אירועי השביעי באוקטובור ולאחר מכן גרנו במלון בתל אביב, ממש בימים אלו, עכשיו בדיוק חזרנו לגור בקיבוץ.

"קרב ניר עם התרחש ב-7 באוקטובר 2023, במסגרת מתקפת הפתע על ישראל. במהלך הקרב הסתערו מחבלים המשתייכים לארגון הטרור חמאס על קיבוץ ניר עם הצמוד לשדרות במטרה לבצע טבח בתושבי הקיבוץ ולחטוף מהם לרצועת עזה. כוחות חטיבת גולני ומאוחר יותר משמר הגבול בלמו את המחבלים. בניגוד למרבית הישובים באזור, המחבלים לא הצליחו לחדור לקיבוץ ולא היו נפגעים מבין חברי הקיבוץ. אזרח אחד נחטף לעזה". (ויקיפדיה)

הזוית האישית

הדר: לי ולסבא שלי היה מאוד כיף לעבוד ביחד וזה מאוד קירב וחיזק את הקשר בינינו.