מאגר סיפורי מורשת

סיפור חייו של סבא רבא יצחק כהן

רקע משפחתי

סבא יצחק מספר:

"נולדתי לפני כ-92 שנים, בכ"ב תשרי תרצ"ג, 24.10.1932, בבי"ח עין גדי בתל אביב, להורי מרדכי ופורטונה כהן (בארץ היא קראה לעצמה מזל). סבא וסבתא שלי מצד אבא היו אליהו וקלרה כהן-פרחיה, וסבא וסבתא שלי מצד אמא היו יצחק ואסתר מֹר חַיִּים. אני קרוי על שם סבא יצחק.

אני הרביעי מבין 8 אחים: 5 בנים ו-3 בנות. אחותי הבכורה אורה (נפטרה בגיל 50 מסרטן), אליהו (95), אסתר (93), יצחק (אני, 92), חנה (90), אהרון (88), אברהם (86) ויעקב (84).

הורי נולדו בעיירה סליבריאה שבתורכיה (עיירה על שפת ים השיש). בשנת 1900, כשאבי היה כבן שנתיים-שלוש הוא עלה לארץ באניה עם הוריו, אליהו וקלרה כהן-פרחיה, דרך מצרים ומשם הם עלו בשיירה לעזה. היתה שם קהילה גדולה של יהודים עם 7 בתי כנסת, עד שנת 1915 – מלחמת העולם הראשונה. באותה התקופה התורכים שלטו בארץ. לסבא שלי היתה נתינות יוונית למרות שהוא הגיע מתורכיה, כי רוב המשפחה חיה ביוון, וחלקם הגיעו מיוון לתורכיה. היות והיוונים היו אויבים של התורכים ולסבא שלי היתה תעודה של נתין יוון התורכים לקחו אותו בתור שבוי מלחמה והמשפחה לא שמעה ממנו במשך שנתיים. התורכים גירשו מעזה ומתל אביב את כל היהודים וסבתא שלי וילדיה עברו לכפר סבא.

יום אחד, הגיע אדם מדמשק לבית הכנסת בכפר סבא בו התפללו משפחתו של סבי, וראה את אחד הבנים של סבי לבוש בכותונת מוכרת. שאל אותו האיש האם הוא קשור לאליהו, והוא השיב שאליהו הוא אביו! מסתבר שאליהו הועבר לדמשק, ולבש כותונת מאותו הבד שהיתה עשויה הכותונת של בנו. המשפחה העבירה את המסר ליהודי דמשק שפדו את אליהו בכסף. ליהודים בארץ היה קשר עם היהודים בסוריה שבאותה התקופה לא היתה ארץ אויב והיהודים היו הולכים הלוך וחזור בלי בעיה. לאחר זמן מה סוף סוף חזר סבא אליהו למשפחתו בכפר סבא!

לאחר מכן הם עברו לתל אביב. סבא שלי, שהיה אדם מאוד חרוץ בנה שני בתים: אחד בבאר-יעקב, שם הוא חפר באר מים פרטית והיה להם פרדס בו עבד בימות השבוע והשני ברחוב השוק 7 בתל אביב, סמוך לדירה בה אנו גרנו, לשם הוא היה מגיע בסופי שבוע ושם גם היתה המחלבה של המשפחה, מתחת לדירה בה גר. הוא נהג להביא לדירה בתל אביב מים מהבאר בביתו שבבאר-יעקב, כי המים שם היו טעימים הרבה יותר, לטענתו. לאחר מכן הוא קנה מגרש נוסף ברחוב לוינסקי 44 בת"א ותרם אותו לבניית בית כנסת. לבית הכנסת קראו: "אליהו הנביא" על שם סבי. בבית כנסת זה חגגתי בר מצווה בשבת בראשית תש"ה והוא קיים ופעיל עד היום.

הורי נישאו בשנת 1927 בביתו של סבי ברחוב השוק 7 בת"א".

שלט להנצחת אליהו כהן-פרחיה בבית הכנסת אליהו הנביא

הזמנה לחתונת הוריו של סבא יצחק

סבא רבא יצחק מספר על ילדותו

"הבית בו גרנו ברחוב השוק 20 בתל אביב היה בן שתי קומות: למטה היו שתי חנויות ולמעלה היו שתי דירות: אחת של בעל הבית ובשנייה, דירת שלושה חדרים, אנו גרנו. לסבי וסבתי מצד אמי, סבא יצחק וסבתא אסתר מר-חיים, היה בית ופרדס בפתח תקווה אך לקראת סופי השבוע הם היו מגיעים לגור איתנו, כך שהיינו 12 נפשות בדירת 3 חדרים. הבנים בחדר אחד, הבנות בחדר אחר. למרות זאת בסך הכל חיינו בשלום ולא הרגשנו צפיפות. תמיד הייתה לנו תעסוקה. בימי חמישי אחיותיי היו עושות הצגות על כל מה שלמדו בבית הספר, ולכל אחד היה את העיסוק שלו. מאחר שהייתי הרביעי מבין 8 אחים היה לי נוח לבחור עם מי לשחק – עם הגדולים או עם הקטנים. היינו משחקים גם דמקה. אהבתי מאוד לקרוא ספרים. בחופש הגדול הייתי מחליף ספרים פעמיים ביום. בבוקר הייתי מביא ספר אחד, הייתי מסיים לקרוא אותו בצהריים ומביא מהספרייה ספר חדש וקורא אותו בהמשך היום.

משני קצות רחוב השוק בת"א, היו שווקים. מול ביתנו, ברחוב השוק 7 פינת לוינסקי, הייתה המחלבה (בית החרושת לגבינות) שאבא שלי היה שותף בה עם הדודים שלי. המחלבה הייתה בחלק התחתון של ביתו של סבי. כשאחיי ואני היינו מכעיסים את אמי, היא הייתה שולחת אותנו לאבא, למחלבה. אהבתי לראות איך מפרידים את החלב לשמנת ומייצרים גבינות. את החלב הם היו מביאים משכונה קרובה בתל אביב, שם היו חולבים את הפרות.

לעיתים, אבי היה נוסע לשבוע למקום בשם "וואדי-חווארית'" (כפר הרא"ה של היום), שם היו ביצות עם ג'מוסים, סוג של בקר שמן, שהחלב שלו מאוד שמן וטעים. הוא היה חולב את נקבות הג'מוסים ובסוף השבוע היו מובילים את החלב למחלבה ומוכרים אותו. יום אחד הם החליטו לקנות ג'מוס על מנת לנסות לגדל אותו במחלבה ולחלוב אותו. הם קנו ג'מוס, הביאו אותו למחלבה ולמחרת הג'מוס ברח והגיע חזרה למקום ממנו הביאו אותו.

בהתחלה, בעלי חנויות מכולת היו מגיעים למחלבה עם עגלה וסוס או עם אופניים בעלי 3 גלגלים, לקנות את הגבינות, ורק בשלב מאוחר יותר, החלו להגיע גם מכוניות. בשלב מסוים קנינו מכונית ואחד הדודים שלי היה מוביל בה את הסחורה לכל החנויות בתל אביב. מחלבה זו הוקמה לפני "תנובה". ככל הנראה, הייתה זו המחלבה הראשונה בתל אביב. קראו לה מחלבת "האחים כהן" – אבא שלי והאחים שלו. לעיתים כשהיה עומס גם אני הייתי עוזר בשקילה, אריזה, מכירה והעמסה.

כשאבי ודודיי הזדקנו, הם סגרו את המחלבה. הדור השני למד את המקצוע. דוד כהן, שהיה בן דודי, למד את המקצוע מאבא שלו, עזרא, ובנה מחלבה חדשה. בנו, עזרא גד כהן, ייסד את "מחלבות גד" המוכרת, שנקראת על שמו השני ואותה הוא מנהל עד עצם היום הזה. הסבא שמצויר על מוצרי מחלבת "גד" נקרא דוד כהן (בן דודי). מחלבת גד נמצאת היום בבת ים.

אחיו של דוד, חיים כהן, היה רב מקובל ומוכר הקרוי בפי כל "הרב החלבן". הרב החלבן היה מחלק את הסחורה שלו למחלבת "גד".

רחוב השוק 7 בת"א היום

כשאחיי ואני היינו רבים, אמי היתה שולחת אותנו למחלבה ואומרת: "לך לאבא שיתן לך אליקוביני" (תעסיקו אותי: בתורכית). אבא כבר היה מוצא לנו תעסוקה.

סבא וסבתא שלי דיברו מעט עברית, אך מאחר שנולדו בתורכיה, דיברו ביניהם ספניולית (לדינו), שפה בה השתמשו היהודים מארצות הבלקן שמבוססת על ספרדית מעורבבת עם מילים בעברית. גם עם הנכדים הם דיברו ספניולית וכך למדנו את השפה. עם אבא שלי דיברנו בעברית כי בזכות עבודתו כסוחר במחלבה הוא ידע הרבה שפות – עברית, ספרדית, יידיש, ערבית ותורכית. עם אימא לפעמים דיברנו עברית אך מאחר שהיתה מדברת עם סבא וסבתא בספניולית – גם אנחנו היינו מדברים איתה בספניולית. כשטיילתי בספרד (מאוחר יותר בחיי) הרגשתי בבית כי הבנתי את שפתם.

אבא שלי עבד קשה כל יום במחלבה, ובשעות הערב היה הולך לבית הכנסת "אהל מועד" ברחוב שד"ל בת"א, שם היתה גם ישיבה והוא למד שם תורה אצל הרב עוזיאל, רבה של תל-אביב שהיה גם הסנדק בברית שלי. בשבתות היינו הולכים עם אבא להתפלל בבית כנסת "אהל מועד", שבו היה הרב עוזיאל מלמד. אהבנו להקשיב לו יחד עם אבא, אבל אהבנו גם לשחק בחוץ. היינו הולכים עם אבא שלי לטיולים. למשל, לעיתים בשבתות הלכנו לראות את הפרות במחלבה ממנה אבי ודודיי היו מביאים את החלב.

בקיץ אהבנו לבלות בצריף של סבא וסבתא מצד אימא ברחוב עין גנים בפתח תקווה, בפרדס ובבית האריזה. היינו עושים שם חיים משוגעים. פתח תקוה היתה אז מושבה והיתה אווירה של כפר.

אף פעם לא חגגנו ימי הולדת. גם לא בגן. עד היום אני לא אוהב כשחוגגים לי יום הולדת. אני אומר: "יום הולדת תעשו רק לפרעה" כי בתורה כתוב שפרעה היה חוגג ימי הולדת. לכן גם לא כל כך קיבלנו מתנות. לבר המצווה שלי קיבלתי שעון. לא היה נהוג שילד יתן מתנה לאבא או אמא. בראש השנה כל ילד היה מצייר להורים גלויה יפה וכותב עליה "שנה טובה".

בחגים, אימא שלי וסבתא שלי בישלו מאכלים כל כך טעימים! עד היום אני מתגעגע למאכלי החגים. בכל חג היה מאכל מיוחד, עוגות מיוחדות, לביבות וכו'. בט"ו בשבט אבא שלי היה קונה מכל סוגי הפירות והיינו שרים וקוראים פרקים משיר השירים. היינו מכינים מאכלים מקמח וסוכר, בורקס ופשטידות מיוחדות. בסוכות היתה לנו סוכה במרפסת (מעל הרחוב).

באותה התקופה, לא היו כיריים והיינו מבשלים עם פרימוס, מכשיר שפעל ע"י נפט. כשהוא היה דולק, הוא היה עושה המון רעש. מסבתי ואמי למדתי דבר אחד – לאפות בורקס. כשלמדתי בטכניון, הייתי חוזר הביתה בימי שישי ומבשל דייסה לכל המשפחה בבישול איטי.

לא היו לנו חיות מחמד, אך כשהיינו הולכים לסבא וסבתא בפתח תקווה היה מגיע אלינו כלב בשם "מיקי" שהיה שייך לבני הדודים שלי ואהבנו לשחק אתו. מדי פעם הדוד שלנו היה מביא לנו גדי קטן לשחק אתו.

רחוב השוק היה רחוב שבו כולם הכירו את כולם. ידענו מי גר בכל בית. היינו חבורה של ילדים ושיחקנו קלאס, כדורגל וכל מיני משחקים של ילדים.

בשני קצוות הרחוב היו שווקים. כאשר שוק אחד נסגר בשלב מסוים והועבר לרחוב אחר, נותר במקום מגרש ריק, שם כל ילדי השכונה היו מתאספים ומשחקים בעיקר כדורגל, ובלג בעומר הדליקו מדורות. באותה תקופה שיחקנו קלאס, מחבואים, תופסת, "חמור חדש בארצנו", או בשפת הילדים: "אסומניה אבודניה" – אחד היה עומד ליד הקיר, השני היה שם את הראש שלו ליד הרגליים של העומד, והיה צריך לרוץ, לקפוץ ולרכב על החמור. מי שהיה מפספס היה צריך לעמוד גם הוא מאחוריו, כך שבשלב מסוים הייתה שיירה שלמה של חמורים.

בקצה הרחוב היה מחסן יינות של "כרמל מזרחי" ועגלות עם סוסים הניעו לשם במכלים את היין שהכינו בראשון לציון. במחסן היו ממלאים בקבוקים ומפזרים אותם בכל הארץ. רק מאוחר יותר החלו להופיע ברחוב גם מכוניות.

יחד עם בני דודיי, יצחק ודוד, היינו חבורה די מלוכדת. תמיד היינו נפגשים ומשחקים יחד.

לסבא וסבתא שלי מצד אבא, שגרו בבאר יעקב, היה פרדס, שמתפרש על פני 80 דונם. בקיץ, סבתא שלי היתה מארחת בנפרד קבוצות גילאים של נכדים. בני הדודים שלי, דוד, יצחק ואני היינו מגיעים אליהם יחד, מבלים ומשחקים אצלם כדורגל. היה להם בית בלי חשמל. בפרדס היו פירות מצוינים והיתה בו גם באר מים. בשלב מאוחר יותר כשהיינו נשואים היינו נוסעים לפרדס מדי פעם לקטוף פומלות, תפוזים, מנדרינות, לימונים וכו'."

לימודים

"בכיתות א'-ח' למדתי בבית הספר "יבנה" בתל אביב. זה היה מבנה קטן שלפני כן שימש כמלון. העירייה קנתה אותו והפכה אותו לבית ספר. היו בו 8 כיתות בלבד. ייסדו אותו כשאחותי הגדולה החלה ללמוד בכיתה א' וסגרו אותו כשאחי הקטן סיים כיתה ח'. היה לנו קשר עם חלק מהמורים גם לאחר מכן, אפילו כשהיינו כבר נשואים היינו נפגשים איתם. מכיוון שבית הספר היה קטן, התלמידים חולקו לשתי קבוצות: האחת למדה בבוקר והשניה למדה אחר הצהריים. אני בחרתי ללמוד אחר הצהריים, כך היה לי זמן להצטרף בבקרים לדודי, עזרא, בהפצת הגבינות לחנויות בתל אביב.

אהבתי מאוד ללמוד תנ"ך ומתמטיקה. למדתי בע"פ פרקים שלמים מספר נביאים. במתמטיקה היה לנו מורה שהלהיב את כל הכיתה ללמוד ובזכותו היו לנו ציונים מצוינים וסיימנו בגרות בשביעית (בכיתה יא').

בית הספר שלמדתי בו שונה מבית הספר שאתה לומד בו היום בכמה דברים: המורים היו כותבים בגיר על הלוח, בעוד שאצלכם המורים כותבים בטוש מחיק. בהפסקות היינו משחקים בחצר בעוד שאתם משחקים בעיקר בניידים. לנו לא היו מחשבים ולא סמארטפונים.

תמיד אהבתי לעשות דברים טכניים. לכן למדתי בטכניון ארבע שנים הנדסת מכונות והנדסת תעשיה וניהול."

חברים

"כשלמדתי בטכניון, בשנה הראשונה גרתי במעונות סטודנטים בכרמל. בשנים השניה, השלישית והרביעית גרתי בדירה שכורה קרוב יותר לטכניון יחד עם חבר טוב שלי שקראו לו יוסף אשכנזי ("יוז'י"). למדנו יחד, אכלנו והתכוננו לבחינות ביחד. יוז'י ועוד שלושה חברים שלמדו איתנו, היו בולגרים. לכן קראו לקבוצה שלנו "הקבוצה הבולגרית". לאחר שסיימנו את הלימודים בטכניון, לעיתים היינו נפגשים בבית קפה ברחוב דיזנגוף. לאחר שיוסף התחתן הוא עבר לגור בארצות הברית. פעמים רבות הוא היה מגיע לארץ והייתי מבקר אותו במלון. כל שנה הוא היה מתקשר בחגים לאחל חג שמח, אך בשנתיים האחרונות הקשר אתו נותק פתאום.

בנוסף, הייתי בחבורה שנקראה "חוג הנוער הדתי האקדמאי". הלכנו לטיולים, הרצאות והיינו חבורה די מלוכדת ושם הכרתי את סבתא בתיה. שם התחברנו והתחתנו. אחותי חנה הכירה שם את בעלה משה, שנפטר לפני שנתיים. סבתא בתיה שידכה ביניהם. הוריו של משה נספו בשואה, הוא היה היחיד שניצל כי שלחו אותו מגרמניה לאנגליה, שם חי עד שגדל ועלה לארץ. גם אחרי שהיינו נפגשים במסגרת חוג הנוער הדתי האקדמאי, במשך שנים היינו יוצאים לחופשות ביחד, שוכרים בית בטבריה, נוסעים לחמת גדר, שוכרים בית בערד. נופשים בים המלח. גם לאנגליה טסנו יחד."

שירות צבאי

"בשירות הסדיר, הייתי מדריך בענף שלישות לקצינים.

לאחר שהשתחררתי מהשירות הסדיר נוסד חיל רגלים משוריין וגויסתי אליו למילואים. כל שנה היינו מתאמנים. במלחמת ששת הימים נלחמנו בסיני. למזלנו נכנסנו לתוך סיני אחרי שהמטוסים של חיל האוויר כבר הפציצו את כל סיני ולא היה במי להילחם. מצאנו רק חיילים מצריים הרוגים וכשהגענו לאמצע סיני, למקום שנקרא "נחל'ה" שם היינו אמורים למצוא בארות של מים, מסתבר שהיו גם שם חיילים מצרים הרוגים ולא היו לנו מים אז לבסוף התקשרנו למטה שבארץ והצניחו לנו במטוסים ג'ריקנים של מים וכולם שמחו: "מים מתל אביב, מים מתל אביב!". השמחה בקרב החטיבה הייתה גדולה יותר כי באותו יום הודיעו שכבשו את הר הבית.

לאחר מכן הגענו למצרים, שם המשכנו לשמור על שפת התעלה במשך חודשיים. הייתי במילואים גם כשהמלחמה הסתיימה, במשך 100 ימים. כשהשתחררתי התחלתי לעבוד בצה"ל ולכן לא גויסתי יותר למילואים."

עבודה

"כשסיימתי את הלימודים בטכניון עבדתי 13 שנה בחברה של יועצים. היינו מייעצים למפעל איך לשפר את עצמו או לשכלל את עצמו בשיטות עבודה חדשות.

לאחר שירותי במילואים במלחמת ששת הימים ראיתי מודעה שמחפשים מהנדס בצבא אז הצעתי את עצמי. קיבלו אותי ועבדתי שם עד שיצאתי לפנסיה. הייתי אחראי על 12 מהנדסים. היינו מפקחים על מפעלים שמייצרים דברים בשביל הצבא. המשרד והמעבדה היו בתל השומר, אך המהנדסים היו יוצאים למפעלים במקומות שונים. לעיתים הייתי טס לחו"ל לפקח על ייצור של מצנחים, מסיכות אב"כ וכו'. היינו אחראיים על איכות המוצרים.

גם בעבודה הראשונה וגם בעבודה השניה השתמשתי במה שלמדתי בטכניון. למדנו שם בעיקר לא לדעת בע"פ את הדברים אלא איפה צריך לחפש את מה שאתה צריך בשביל העבודה המיוחדת שלך, להכיר את המקורות, ללמוד את הנושא וליישם אותו. לא היה גוגל."

היכרות עם סבתא רבתא בתיה והקמת המשפחה

"סבתא בִּתְיָה ואני הכרנו בחוג הנוער הדתי האקדמאי ונהיינו חברים. התחתנו בשנת 1959 בתל אביב באולם "בין הלן קלר" ונולדו לנו 3 ילדים. קנינו דירה בצפון תל אביב ברחוב יהודה המכבי, קרוב לבית משפחתה של סבתא בתיה: סבא משה טיברג וסבתא רחל.

סבתא בתיה עבדה בתור מורה בביה"ס ברחוב בו גרנו. בתחילה היא לימדה טבע בכיתות הגבוהות וחינכה את הכיתות הנמוכות.

כשבננו תמיר (סבא שלך) נולד היתה לו מטפלת ולאחר מכן הוא הלך לגן. כשבננו זהר נולד, הוא היה תינוק שקט ונוח. יום אחד סיפרו לסבתא בתיה שהמטפלת שלו יושבת כל היום בבית קפה למטה. סבתא אמרה: למה שהיא תהנה מתינוק כל כך חמוד ושקט ואני אלך לעבוד? עדיף שאני כבר איהנה ממנו! היא פיטרה את המטפלת, התפטרה מהעבודה ונשארה בבית לגדל את זהר.

היות וגרנו ליד ההורים של סבתא בתיה, לפעמים גם אמא שלה היתה מטפלת בו והיתה אומרת עליו: "אוי הוא מרפא לי את הלב" כי היו לה בעיות לב. לאחר מכן קנינו דירה ברמת גן ושם נולד הבן השלישי שלנו, נעם.

בשלב מאוחר אשתי בתיה קנתה מכונת סריגה והיא ידעה לסרוג סוודרים כל כך יפים, שפנו אליה מהחברה ששיווקה את המכונות וביקשו שתהיה מדריכה שלהם. כך  אנשים שקנו את המכונה הגיעו אלינו הביתה וסבתא בתיה היתה מלמדת אותם להשתמש בה. בהמשך סבתא בתיה היתה סורגת בגדים בהזמנה עבור חנות לבגדי נשים לאורחי מלון דן והייתה פרנסה לא רעה.

בשנת 1977 עברנו מרמת גן לאלקנה. בהתחלה גרנו באשקובית (מבנה מוכן מבטון) ובשנת 1984, בשנה בה נולד נכדי יאיר (אביך), עברנו לבית קבע שבנינו.

בשנת 2015 סבתא בתיה נפטרה. בכל התקופה הזו מאז שהתחתנתי היו לנו חיים טובים. אהבנו מאוד את הילדים והילדים אהבו אותנו. תמיד בילינו ביחד.

עד היום אני אוהב את המפגשים המשפחתיים. אני זוכר שבשנת 2009 כשמלאו לנו 50 שנות נישואין, ילדינו עשו לנו הפתעה: הם הזמינו אותנו לקניון מלחה בירושלים וחגגו לנו את חתונת הזהב במשך יום שלם. כל אחד מהמשפחה התחפש ומשימתנו היתה לזהות כל אחד ואחת. למשל, זהר, תמיד הולך עם סנדלים, גם בחורף הכי קר. באותו היום זהר התחפש לחרדי. איך סבתא זיהתה אותו? כי הוא נעל סנדלים! לאחר מכן, כל אחד מהנכדים קיבל מטבע וקנה לנו מתנה סמלית בקניון. לאחר מכן, המשכנו לסעודה טובה בביתם של נעם ותמר בירושלים ולבסוף שיחקנו במשחקים הקשורים למשפחה. משימה מיוחדת שניתנה לנו היתה לסדר את כל הצאצאים שלנו לפי סדר ימי ההולדת בשנה. מיד הוציאה סבתא בתיה מארנקה פנקס קטן בו היו רשומים תאריכי ימי ההולדת של כולם – והשלימה את המשימה."

סיפור השושלת המשפחתית

סיפורו של יקותי

"יש סיפור העובר במשפחתנו על נער ושמו יקותי שגר בסלוניקי שביוון. יקותי עבד ככל הנראה בספינה. יום אחד השתלטו פיראטים על הספינה ולקחו את יקותי בשבי, יקותי שרת אותם בספינה כשיום אחד הם הגיעו לחופי סליבריאה שבתורכיה על מנת למכור אתרוגים לקהילה היהודית שגרה שם. נציגי הקהילה היהודית ראו את בקיאותו של יקותי בהלכות ארבעת המינים והבינו שהוא יהודי. הוא סיפר להם כי הוא גר ביוון וכי הפיראטים לקחו אותו בשבי. ניגשו נציגי הקהילה אל הפיראטים ופדו את יקותי בכסף שהיה אמור לשמש לרכישת אתרוגים. יקותי השתקע בסליבריאה, הקים משפחה ושנים לאחר מכן הנין שלו, אליהו, עלה לארץ ישראל. כעבור שנים נולד בתל אביב נכדו יצחק שהוא סבא רבא שלי ואת סיפור חייו הבאתי כאן".

הגילוי המפתיע של נעם, דוד של אבי

"לפני מספר שנים נעם ותמר היו באתונה שביוון בנסיעה משפחתית. בשבת הם התפללו בבית כנסת של חב"ד. במקום היה ספר של קהילת סלוניקי. נעם ידע שאבות אבותינו גרו בסלוניקי, לכן חיפש בספר אזכורים של מישהו ממשפחת כהן פרחיה. ואכן בספר היו אזכורים לא מעטים.

בתקופת גירוש ספרד, ולאחריה, הגיעו לעיר סלוניקי יהודים ממקומות שונים בספרד, פורטוגל, איטליה ואף אשכנז. בסלוניקי הוקמו קהילות שונות ששימרו את מוצאם של האנשים שהגיעו לשם. כך נוצרו עשרות קהילות עם שמות ערים וארצות שמהן הגיעו האנשים. אחד מראשי הקהילות החשובים בתקופה זו היה רבי פרחיה הכהן.

הוא הגיע עם אביו, ר' שמואל הכהן, לסלוניקי מדרום איטליה. לכן ר' שמואל הכהן נקרא "איטאלייני". ר' שמואל ואחריו ר' פרחיה עמדו בראש קהילת איטליה שהוקמה בסלוניקי בשנים אלה. הם לא הגיעו לשם בידיים ריקות, אלא הביאו עימם ספריה גדולה שכללה את אוצרות הידע הרב שלהם שכלל, מעבר לידע הלכתי תלמודי, גם ידע ברפואה, מדע ואסטרונומיה. הם שימשו כדיינים, רבנים ורופאים (מקצוע די נדיר בסלוניקי בתקופה זו), עם ידע מדעי רחב. למעשה, כל השושלת של משפחת פרחיה הכהן נקראה אחר כן על שם ר' פרחיה הכהן. כאמור, מוצאה של המשפחה הוא מדרום איטליה, שהושפעה באותה תקופה ממלכי ספרד ופורטוגל. נעם מצא ספרים נוספים בספריה הלאומית: "סלוניקי ואם בישראל" ו"ספר מצבות סלוניקי" וגילה בהם אזכורים רבים למשפחת כהן פרחיה. הוא בנה אילן יוחסין שמגיעה עד יקותי, עליו סיפרתי מוקדם יותר".

להלן שושלת אב-בן של משפחת כהן פרחיה מתקופת גירוש ספרד ועד אלי

שושלת כהן פרחיה

הזוית האישית

שלו כהן: נהניתי מאוד לראיין את סבא רבא שלי, סיפוריו מרתקים. ישנם לא מעט הבדלים בין ילדותו של סבי לילדותי, למשל: הם התגוררו 12 נפשות בדירת 3 חדרים, בעוד שאנחנו מתגוררים היום, 4 נפשות בדירת 4 חדרים. בביתו של סבא בישלו בעזרת פרימוס בעוד שאנחנו מבשלים היום על הגז או בכיריים חשמליות. שמחתי לגלות תחביב משותף לי ולסבא יצחק כשהיה ילד – קריאת ספרים. הופתעתי לגלות שידועה למשפחתנו שושלת של יותר מ-500 שנה, החל מגירוש ספרד!

סבא יצחק כהן: אני מקווה, שכשאתה תהיה סבא הנכד שלך יראיין אותך, אולי באמצעים יותר משוכללים. זכור את כל תולדות החיים שלך כדי שתוכל להמשיך ולספר לאחרים.

היה לי נעים מאוד לספר לך את סיפור חיי, כי בעצם עזרת לי להיזכר בסיפורים משפחתיים שאולי קצת שכחתי, הזכרת לי את תולדות משפחתי. כשאני הייתי ילד לא עשיתי מחקר יסודי כמו שאתה עשית, עם שאלות ותשובות אלא אני רק זוכר דברים מסיפורים שסיפרו אבי, דודיי וסבי. גרמת לכך שאוכל לשחזר זאת כאילו זה קרה אתמול. לכן אני בסה"כ צריך להודות לך על שיזמת את הראיון.

העם היהודי הצליח לשרוד אלפי שנים בזכות שמירה על מסורת אבותיהם, שעברה מאב לבן מאוזן לאוזן. היהודים בשונה מהעמים האחרים נשארו אותם יהודים עם אותם מנהגים, הודות לכך שאב מסר לבנו והבן מסר לנכד את כל תולדות עמנו.