מאגר סיפורי מורשת

סבא אברהם יואל ז"ל נולד בתאריך 13.3.1944 בעיירה רומן בהונגריה. הוריו של סבי נולדו ברומניה. סבא אברהם, או כמו שכולם קראו לו סבא "יואל", נפטר לפני שנים ספורות (יולי 2020) במפתיע מאוד.

סבו וסבתו של סבא יואל נספו בשואת יהודי רומניה. סבא עלה לארץ בשנת 1955 לעיר קריית שמונה, היה חלק ממקימי ובוני העיר והיווה עמוד תווך מרכזי בחיי הקהילה של העיר הצפונית. שנה לפני שסבא יואל נפטר הספקנו לעשות איתו יחד טיול שורשים מרגש מאוד ברומניה, שם ביקרנו את קברי משפחתו בבית העלמין היהודי העתיק בעיר רומן.

כולם הכירו בקריית שמונה את סבא יואל, הוא שימש במגוון רחב של תפקידים ציבוריים לרבות סגן ראש העיר, ממלא מקום ראש העיר, יושב ראש החברה הכלכלית לקריית שמונה, גזבר בעמותה לקידום החינוך, יושב ראש העמותה לקידום הקשיש ועוד. בנוסף, לאורך השנים סבא היה יועץ של שרים וחברי כנסת רבים, בעיקר יועץ חברתי, מילא שורת תפקידים בקרן הקיימת העולמית, הסוכנות הציונית, מכללת תל חי, גזבר כלכלי של העמותה לקידום החינוך בגליל (מיג"ל) ועוד.

סבא הקפיד לפנק אותי בכל ביקור ונהניתי ללכת איתו יחד למסעדות ולצחוק, לסבא היה ידע כללי אדיר, כל פעם שהיה חידון בטלוויזיה לרוב סבא היה יודע את התשובה ראשון. אני מאוד מתגעגעת לסבא.

סבא היה מפקד טנק בצבא, הוא נפצע במלחמת יום כיפור וקיבל תעודת הוקרה על גבורתו באותו הקרב. לסבא היה אח שקראו לו ישראל, אבא שלי נקרא על שמו.

רומניה

"סבא יואל" נולד ברומניה, רומניה שוכנת בצפון מזרח שבחבל הבלקן שבדרום מזרח אירופה. השפה הרשמית ברומניה היא רומנית. עד מלחמת העולם השנייה התבססה הכלכלה הרומנית בעיקר על חקלאות ותעשיית עץ, שהניבו כמחצית מהכנסות המדינה. בתקופת השלטון הקומוניסטי נעשו מאמצים להפוך את רומניה למדינה תעשייתית ומודרנית. בהיותה מדינה השופעת באוצרות טבע, עלתה רומניה לשורה הראשונה של המדינות המתועשות במזרח אירופה כשהדגש על תעשיית ייצור פלדה ותעשיית הנפט. בנוסף לכך התעשייה הכימית התפתחה, לצד תעשיית מכרות הפחם. לרומניה מאכלים מגוונים ועשירים במיוחד לדוגמה: ממליגה, צ'ורבה, סלט צ'ינטה , קיורוטוש, קבב רומני ועוד.

רומאן (עיר) רומניה

סבי נולד בעיר רומאן שברומניה. עיר במחוז ניאמץ בחבל מולדובה, ברומניה. העיר רומאן שבה סבי נולד, שוכנת במפגש הנהרות סירט ומולדובה. בעיר יש 69,483 תושבים.העיר קרויה על שם מקימה רומן הראשון מושאט, שייסד אותה לקראת סוף המאה ה-14. בין התושבים הראשונים היו גם יהודים שבאו עם רומאן. רומאן פטר את היהודים משירות צבאי תמורת מס מיוחד.

תקופת השואה/ פרעות יאשי

בפרעות יאשי נספו מספר בני משפחה של סבא, דודים ודודות ובני משפחה נוספים. כילד סבא לא זכר כל כך, לרוב מסיפורים של אחיו וקרוביו, אבל המצב שם היה רע מאוד וזו הסיבה העיקרית שעלו לארץ.

סבי הסביר לי בהיותו בין החיים ש"פוגרום יאשי" זהו הפוגרום אשר סבי חווה, היו הרבה פוגרומים שהתרחשו בעיר יאשי שברומניה בימים האחרונים של יוני 1941. הפרעות היו מהפוגרומים הנוראיים והאכזריים ביותר בהיסטוריה של יהודי מזרח אירופה. מבחינות רבות מהווים אירועים אלה את תחילת ההשמדה ההמונית של יהדות אירופה והם קדמו לרציחות ההמוניות שבוצעו על ידי הנאצים לאחר פלישתם לברית המועצות. הפוגרום התרחש שבוע לאחר תחילת מבצע ברברוסה, הפלישה הגרמנית לברית המועצות, כאשר כוחות רבים של הצבא הגרמני נערכו באזור יאשי, בקרבת הגבול הסובייטי. מה שהצית את הפרעות הייתה הוראת ביצוע מפורשת של מנהיג רומניה, ששמו המרשל יון אנטונסקו, והפוגרום תוכנן ובוצע על ידי השלטונות הפשיסטים הרומניים בשיתוף פעולה עם הגרמנים הנאצים.

לקראת המבצע המתוכנן נשלחה ליאשי היחידה הרומנית המיוחדת "דרג אופרטיבי מס' 1", שתכננה את האירוע ולקחה חלק בו ב-28 ביוני 1941 (ד' בתמוז ה'תש"א) הורה שליט רומניה, יון אנטונסקו, לפנות את כל האוכלוסייה היהודית מהעיר. באותו יום יצאו למבצע הפינוי כוחות צבא ומשטרה רומניים יחד עם פורעים רומנים אנטישמיים, בסיוע כוחות צבא גרמניים ששהו באותה תקופה ביאשי. במהלך הפעולה היהודים נשדדו, בתיהם, עסקיהם ומוסדותיהם נבזזו, ויהודים רבים נרצחו,קרו מעשים אכזריים ביותר. כך, על פי ספירת השלטונות הרומניים, מספר קורבנות היהודים עמד על 13,266, ולפי רשימה שמית שערכה הקהילה היהודית לפחות 14,850 יהודים נרצחו. בנוסף למספרים אלה, נרצחו יהודים נוספים שלא היו רשומים בפנקסי הקהילה. לכן המספר הכולל המדויק אינו ידוע, וישנן הערכות שונות המגיעות עד ל-20,000 נרצחים. יהודים רבים אחרים הוכו, עונו, נשדדו והושפלו.

לפני הפרעות היו ביאשי לפחות 45,000 יהודים. (34,753 לפי מפקד אוכלוסין שנערך בחודש אפריל 1941), כולל יהודים רבים שגורשו מהכפרים ומערי השדה על פי צווים שלטוניים והגיעו ליאשי זה מקרוב, ללא רכוש או פרנסה. לאחר הפרעות, במאי 1942, במפקד "בעלי הדם היהודי", נספרו 32,364 יהודים.

חסידי אומות העולם בפרעות יאשי (עיר סמוכה לרומאן)

גם תוך כדי הפרעות היו מתי-מעט שבלטו באומץ לבם כאשר ניסו לעזור ליהודים. אחד מניצולי פרעות יאשי, אדריאן ראדו-צ'רניה, אשר פרסם ספר על הפרעות, מנה מספר דמויות בולטות בעיר שסיכנו עצמן בפעולות הצלה, בהם מפקד משטרת הרובע השלישי בעיר, רובע בו היו מספר רחובות יהודיים (Socola, Nicolina, Podu-Roşu), אשר שחרר באומץ את כל היהודים שרוכזו בתחנת משטרת הרובע ערב הפרעות, ב-28 ביוני.

עם אלה שזכו להכרה על פעולותיהם בהצלת יהודים בעת הפרעות ומיד לאחריהן, וקיבלו את התואר חסיד אומות העולם, בחרתי דוגמא לחסידת אומת עולם מהעיר לידה של סבא, הגברת ויוריקה אגריצ'י, נשיאת הצלב האדום בעיר רומאן באותה עת. היא שמעה גניחות וקריאות לעזרה מהקרונות הסגורים שחנו הרחק מהתחנה – אלה היו יהודים באחת מרכבות המוות שכבר כמה ימים היו ללא מזון, משקה ותרופות. בתוך הקרונות היו גוויות רבות של יהודים. אגריצ'י דרשה מהשומרים לפתוח את הקרונות כדי לנסות לסייע, הם פתחו אותם ואיפשרו לשורדים לצאת מהקרונות כדי לנשום ולהניע את גופם. הגוויות פונו מהקרונות וליהודים ניתנו מים לשתייה ומעט מזון. עזרה זו הצילה ודאי רבים מהיהודים שנותרו בחיים. זמן קצר לאחר מכן סולקה אגריצ'י מתפקידה. לאחר המלחמה תמכה בה הקהילה היהודית. (מתוך ויקיפדיה, "פרעות יאשי").

סיפורו של חפץ מיוחד שעובר במשפחה מדור לדור

יש לנו בבית ספר תנ"ך עתיק מרומניה אשר עובר במשפחתנו דורות רבים, ספר תנ"ך זה הוברח בשואה על גוף הניצולים ונשמר בקפידה, לאורך הספר יש הערות בשפה הרומנית יחד עם הכיתוב בעברית וארמית, אבא שלי מתכוון לקחת את הספר לשימור בחברה מיוחדת אשר תוודא שהדפים לא יתפוררו.

ממעברה לעיר – מ"חלסה" ל"קריית שמונה"

כשסבא עלה מרומניה בשנת 1955 שיכנו אותם במעברת "חלסה" בגליל העליון, בהתחלה בפחונים. החיים לא היו פשוטים בכלל, לא היה מיזוג או אפילו מקרר, העבודה הייתה בעיקרה פיזית. אבא של סבא (סבא רבא אביגדור ז"ל) עבד בייבוש ביצות, החיים היו מאתגרים מאוד אבל מלאים מאוד, למרות חיי הדלות והצנע, לא היה חסר דבר, תמיד אהבה למולדת ולמשפחה חיזקה והניע אותם.

במקום שבו קיימת היום קריית שמונה היה ישוב ערבי בשם "חלסה" שמנה 2,000 נפש. חלק מהישוב היה על גבעת שחומית וחלק היה לאורך נחל-הזהב. בשנת 1920 יצאו מחלסה המרצחים שרצחו את טרומפלדור וחבריו ב י"א באדר תר"פ בתל-חי. בשנת 1948 נכבש האזור על ידי חטיבת יפתח של הפלמ"ח, וכל התושבים של חלסה ברחו ללבנון או לסוריה. הישוב היה נטוש ללא נפש חיה במשך שנה.

קריית שמונה – ראשית העלייה

בשנת 1949 מיד לאחר מלחמת השחרור החלה עלייה המונית מתימן בשם "מרבד הקסמים". עשרות אלפי תימנים הגיעו לארץ והתיישבו במקומות שונים ברחבי המדינה. כ- 13 משפחות תימניות הובאו לכפר הערבי הנטוש חלסה בתאריך 27.7.1949 והוכנסו לבתי הכפר הנטוש למדורים. בשנת 1950 – 1951 הצטרפו אלפי עולים שבאו מעיראק ואירן במבצע "עזרא ונחמיה".

כבר בשנת 1951 מנה הישוב יותר מ- 3,000 נפש, אשר גרו באוהלים ובפחונים בתנאים קשים מאוד. מעברת "חלסה" נקרא המקום, המעברה הגדולה בארץ. שמה של מעברת "חלסה" שונה ל"קריית יוסף" ע"ש יוסף טרומפלדור, אך לאחר שנה שונה שמו של הישוב לקריית שמונה על שם שמונה גיבורי תל-חי.

העלייה התימנית ( 1949-1950)

ראשוני העולים למעברת חלסה היו יוצאי תימן אשר הגיעו לקריה בשנת 1949. ראשוני תושבי העיר חלסה היו 18 משפחות תימניות שהובאו על ידי מחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית לפי דרישת ראשי הקיבוצים שמסביב לכפר הערבי הנטוש חלסה. הכפר ננטש על ידי תושביו בסוף מלחמת השחרור מפאת הפחד של הערבים מנקמה. כחצי שנה חלסה הייתה נטושה ללא מתיישבים ונותרו בה רק מספר מבנים שלמים בצידי הכביש המוביל למטולה וכן מספר בתים ששימשו כמוסדות ציבור עוד בתקופת המנדט. ואמנם ראשוני העולים שעלו בשמחה בעלייה אידיאולוגית יושבו בתחילת דרכם במבנים נטושים שהיו במקום וכך נוצר הגרעין הראשון של ראשוני החלוצים של ישוב חלסה. אין לתאר את הקשיים הרבים שהיו מנת חלקם של התימנים. ההבטחות לא מומשו והם מצאו עצמם בארץ, בשום מקום בלב ליבו של אזור יפהפה עם פוטנציאל אדיר לגידולים חקלאיים וכן ריכוזי מים רבים, אך התנאים הפיזיים היו קשים מנשוא בייחוד שאט אט היישוב התחיל לקלוט עוד ועוד משפחות מתימן. אומנם לאחר מספר חודשים של ייאוש החלו רק חלק מהעולים לעבוד במשקי הסביבה וב"סולל בונה" שהתחיל לבנות את הפחונים הראשונים שנבנו בראשית שנת 1950. בפחונים אלו שוכנו יתר העולים שהגיעו לחלסה. העלייה מתימן פסקה לחלוטין בשנת 1950. ביישוב חלסה נותרו רק המשפחות שמצאו תעסוקה והאמינו בעתיד המקום.

המשך גלי העלייה והתפתחות המעברה

המעברה הלכה והתרחבה. התנאים היו קשים ובלתי נסבלים, הוחלט להקים צריפי עץ אסבסט לשיפור תנאי המגורים. כמו כן הוחלט בשנת 1953 בבניית בתי הקבע הראשונים, ברחובות: "אחד העם", "עגנון", "ביאליק" ו"הנשיא".

תחילה חשבו להקים ישוב עירוני חקלאי בו יהיו משקי עזר בין בתי המגורים והאנשים יעבדו את המשקים ובעבודה חקלאית. גלי העלייה המשיכו וגברו כאשר החלה עלייה גדולה מרומניה, צפון אפריקה ומקומות אחרים. הישוב מנה כבר 5,000 נפש, והיה צורך למקורות תעסוקה ופרנסה לאלפי העולים. כמובן שמשימה זו הייתה קשה ביותר, המדינה חיה בתקופת הצנע והחיים היו קשים מאוד. במעברה אנשים חיפשו מקורות פרנסה, אך לא מצאו, חלק מהן עזב את הישוב וחלק החל להתמרמר לזעוק חמס.

הישוב בשנות ה- 50

רק בשנת 1955 ניתן ליישוב מעמד של מועצה מקומית, ונבחר במאי 1955 ראש המועצה הראשון, אשר נזרי. רק אז ניתן היה לתכנן את הישוב לדרוש מהממשלה תקציבים לתכנן את הישוב. ואכן שנה זו הייתה שנת מפנה בהתפתחות הישוב. הוקמו מפעלי טקסטיל, מרכז מסחרי, בית קולנוע, הוקמו מוסדות ציבור שונים כמו בנקים ודואר, נסללו כבישים ובתי אבן רבים צצו בין שכונות הבנויות מפחונים. הישוב מנה כבר כ – 11,000 תושבים והיה ממש בתנופת בניה. בשנת 1958 הוחלט על חיסול המעברה. הוקמו אלפי יחידות דיור חדשות למפוני המעברה. הוקמו בתי ספר, החלה עלייה אינטנסיבית ממרוקו ומצפון אפריקה שהפכה את הישוב למקום שוקק, סואן ותוסס.

הישוב החל לקבל תנופה ובכל מקום היו בונים חנויות, בתים ומפעלים. אך כמובן שזה לא הספיק והיו עדיין בעיות תעסוקה, עזובה וקשיים אחרים. את העיר עזבו מאות משפחות, אך מאות רבות באו במקומם ומילאו כל מקום.

מקומות התעסוקה הראשונים

המפעל הראשון בקריית שמונה היה מפעל מחצלות קש שהוקם ע"י רות דיין חברת משכית בשנת 1950. המפעל הוקם בבית החאן. במפעל זה עסקו בעיקר תימנים שבאו עם ידע באריגת שטיחים. שם הם נאלצו לארוג גומא למחצלת. מפעל זה לא החזיק מעמד היות ולא היה מי שיקנה את תוצרתו והוא נסגר.

רוב התימנים שהיו ממשפחות הראשונים עזבו את היישוב ועברו למרכז הארץ. גלי העלייה הלכו וגברו והמצוקה הלכה והתרחבה. המדינה הייתה חייבת למצוא פתרון לאנשים המשוועים לעבודה. וכן החלו לעבוד בעבודות יזומות שונות ביעור קק"ל ובמשקי האזור. שום מפעל רציני לא נפתח, באותה התקופה היו מספר בתי מלאכה כגון: מפעל לבלוקים, מפעל ברזים, מחצבות חצץ, חקלאות בחוות החולה. אך מקומות אלו לא נתנו מענה לפרנסה.

קריית שמונה לאורך העשורים

שנות ה- 60 היו שנים שבהן קפאה העיר על שמריה וכמעט לא התפתחה. מספר התושבים הגיע ל- 17,000 נפש, הייתה עזיבה נמרצת למרכז הארץ, לא היו שום אירועים מיוחדים הראויים לציון היסטורי, פרט למריבות פוליטיות, תככים והדחות שהיו בין שני ראשי המועצה אשר ניזרי ודוד מורה.

אחרי מלחמת ששת הימים בשנת 1968 גורלה של קריית שמונה נחרץ. בשנה זו נפלה הקטיושה הראשונה על קריית שמונה והרגה שני תושבים. הזעזוע וההלם היו גדולים. קריית שמונה הפכה לישוב ספר אומלל שסבל מהפגזות הולכות ונשנות מתחום לבנון.

הקטיושות נפלו כמעט מדי יום וגבו קורבנות רבים. המצב היה בכי רע. המורל היה ירוד והייתה הרגשה של חוסר אונים. הוקמו מקלטים רבים וחדרי בטחון בכל בית. צה"ל עשה ככל יכולתו להרחיק את הקטיושות אך ללא הצלחה. מבצע ליטני ושלום הגליל לא פתרו את הבעיה שממנה סבלה העיר עד שנת 2006.

שנות השבעים היו שנות מהפך בהתפתחות העיר. בשנת 1974 בחודש אפריל חדרה חוליית מחבלים לרח' יהודה הלוי ורצחה בדם קר  18 תושבים. ההלם היה גדול. הממשלה החליטה לתת לקריית שמונה מעמד של עיר, דבר שהביא להתפתחות נמרצת של הישוב הן בבניה והן בפיתוח. הישוב פרח ושגשג, פעילויות תרבותיות רבות היו בכל מתנ"ס ובבתי הקולנוע המקומיים הוקרנו הסרטים הטובים ביותר. הוקמו מוסדות ציבור ומפעלי תעשיה רבים באזור התעשייה הדרומי, נסללו כבישים ומדרכות, הפיתוח נראה בכל מקום, בריכה אולימפית, מגרשי טניס, אולמות ספורט. אך המצב הכלכלי לא הביא לקידום העיר בתחום החיים האחרים כמו גידול במספר האוכלוסין.

שנות השמונים מסמלות את המהפך השלטוני בקריית שמונה. פרוספר אזרן נבחר לראשות העיר אחרי ארבע שנים של ועדה קרואה שלא תרמה כלל להתפתחות הישוב. קריית שמונה המשיכה לסבול מהפגזות קטיושות ביתר שאת. יום יום נורו קטיושות על העיר ושיבשו את מהלך החיים התקין. בשנת 1982 יצאה הממשלה במבצע של"ג – מלחמת לבנון – מלחמה שאמורה הייתה להרחיק את המחבלים מהגבול ומירי הקטיושות על קריית שמונה. מלחמת לבנון הפכה את קריית שמונה למוקד עניין ציבורי בכל מה שקשור לטרור מלבנון ולמוקד הפגזת קטיושות מסיביות.

כמובן שפרט למצב הביטחוני, העיר התפתחה לכיוונים של עשייה רבה בתשתיות עירוניות בבניית שכונות חדשות על ידי יזמים פרטיים כגון: שכונת נוף-חרמון, שכונת אמנה ושכונת גבע. ראש העיר שלט ללא עוררין על השלטון בעיירה ולא היו כל אופוזיציות לפעילותו. בעיות האבטלה לא פסקו והמצב הכלכלי נהיה לגורם עיקרי לעזיבת תושבים את העיר ולמצב רוח קודר. רוב האוכלוסייה מחפשת את הביטחון הכלכלי. בלי תעסוקה ראויה לא יהיה חוסן חברתי. האבטלה גברה ממספר סיבות: גידול האוכלוסייה, פיטורין מסיביים מהקיבוצים ופשיטות רגל של מפעלים ותיקים. את החלל הריק מילא המסחר. קריית שמונה הפכה לעיר מסחר לתושבי העיר והאזור. נבנה איזור התעשייה הצפוני, ובו מספר מפעלים חדשים כמו "נביעות" ו"מגדה".

גם ראשית שנות ה-90 הצטיינו בהמשך פיתוח ותנופה עד ששוב החלו הקטיושות הארורות ליפול ושוב יצאה הממשלה במבצע "דיו וחשבון" נגד המחבלים וכן למבצע נוסף "ענבי זעם" בסוף שנות התשעים. המצב הביטחוני לא הניח לרגע לתושבים והפריע מאוד ליצירת אווירה רגועה בישוב.

שנות התשעים הם השנים בהן החלה העלייה הגדולה מברית המועצות. קריית שמונה קלטה תוך מספר שנים 3,500 עולים חדשים, נבנו שכונות חדשות והגדולה שבהן היא שכונת "הורדים" במזרח קריית שמונה. החלה תנופת בניה גדולה של דירות קרקע ע"י התושבים וע"י בנים ותיקים. נבנו שלושה קניונים בעיר, "היכל התרבות" וחטיבת ביניים "אצבע הגליל".

היכרות, נישואים ובניית משפחה

סבא היה נשוי בעבר ויש לו שני ילדים מנישואיו הקודמים, צחי ואתי. לאחר שהתגרש, נישא לסבתא לילך ומנישואים אלו נולדו ישראל (אבא שלי), ואביגדור דוד שלי, את סבתא לילך הכיר בעיר קריית שמונה, למרות הפרש הגילאים הגדול ביניהם (כ- 10 שנים), היחסים ביניהם היו נפלאים ומופלאים. דוגמא קטנה לכך, סבתא לילך שמרה על אורח חיים דתי, סבא היה חילוני ותמיד היה בינהם סנכרון מדהים. לסבא שלוש נכדות, אני ושתי אחיותיי, אגם ומיה.

סבתא לילך (ג'ורג'ט) יואל ז"ל

סבתא לילך האהובה נולדה בבית החולים של קזבלנקה מרוקו בתאריך 19.10.1956 כילדה שנייה (מתוך תשעה אחים) ועלתה לארץ בשנת 1962 כשהייתה רק בת 6.

עם העלייה לארץ מוקמו בקריית שמונה בצריף קטן בשיכון ד'. לאחר כשנה, עם קבלת הקונטניטר אשר נשלח ממרוקו הועברו לדירה ברחוב אילת. רחוב אילת מסמן בעיר קריית שמונה את העלייה ממרוקו (אוכלס במרוכז בעולים של אותה שנה) בקריית שמונה ומהווה עד היום מוקד עלייה לרגל בחגיגות המימונה בצאת פסח.

סבתא למדה בבית ספר דתי בקריית שמונה רמב"ם. את לימודי התיכון (אשר כללו גם קורס מכ"ים) העבירה בבית ספר הדתי "המתמיד" בקריית שמונה. עם סיום הלימודים קיבלה מילגת לימודים לסימינר הוראה בחיפה ("סגולה"). עם תום הסמינר שובצה ככגננת במושבה מטולה הסמוכה לקריית שמונה, שם התבקשה לעברת את שמה מג'ורג'ט ל"לילך", סבתא בחרה בשם לילך מכוון שאהבה את צבע הלילך מאוד. לאחר כשלוש שנים במטולה עברה סבתא לקריית שמונה כגגנת, גידלה דורות שלמים של ילדים, כולל את דודה שלי חגית ודוד שלי אהרון. בין ההצלחות שסבתא הובילה היה ניהול גן ילדים בשכונה מאתגרת אשר שילב ילדים מכל הקשת, בין היתר, ילדים בעלי צרכים מיוחדים, עולים וילדים רגילים.

אהבתי את סבתא מאוד, היא נפטרה בגיל צעיר מאוד (56) ממחלת הסרטן. אני זוכרת כמה היה חשוב לה לפנק אותי בכל ביקור, כמה אהבה אותי וכמה הייתי חשובה לה.

עם סבא וסבתא

תמונה משותפת של אחותי הגדולה ושלי עם סבתי

שירות צבאי

את שירותו הצבאי העביר סבא בחיל השריון. במילואים לחם במלחמת ששת הימים וגם במלחמת יום כיפור. סבא נפצע במלחמת יום כיפור וכל שאר חברי הצוות שלו בטנק למעט אחד נהרגו. סבא קיבל ציון לשבח על גבורתו באותו הקרב בעמק הבכא ברמת הגולן.

הזוית האישית

מעיין הנכדה המתעדת: אתייחס מספר פעמים במהלך מסמך זה לזווית האישית בהקשרים שונים. "סבא יואל" נפטר במפתיע יום שישי אחד בלי שבאמת הייתה לנו הזדמנות להיפרד והוא עדין סבא צעיר. סבתא לילך, אישתו, נפטרה כמה שנים לפניו.

הקשר שלי עם "סבא יואל" היה מאוד חזק וחשוב, אין יום שלא דיברתי איתו, הוא לימד אותי המון ודאג לי עד אין סוף, חשוב לי במסגרת זו לספר את סיפור חייו הציוני והמעניין. כמה שחשבתי שהכרתי את סבא, עד היום, שנים לאחר פטירתו, אנחנו לומדים עליו עוד ועוד דרך אנשים בהם נגע במהלך חייו המשמעותיים. בנוסף לכך, היה מאוד מרגש לבקר ברומן בטיול שורשים ממש זמן קצר לפני שסבא נפטר.

סבא היה אדם מופנם ופחות דיבר על עברו מתקופת רומניה ועל השואה. בביקור בכניסה לרומן בדרכנו לבית העלמין היהודי עברנו בגשר בכניסה לעיר, כאשר עברנו את הגשר סבא הזכיר כי "פה נהרגה אחותי הגדולה". עד אותו הרגע לא ידעתי מזה. בית העלמין היהודי ברומן מאוד מטופח, שמור ומנוהל על ידי זוג מקומיים.

בהתייחס לזווית האישית בסיכום התיעוד, תכנית זו תרמה לי רבות, הרגשתי ממש "שהכרתי את סבא מחדש", לעומק ובצורה שכמעט כבר לא זכרתי ביום יום. העבודה הדגישה לי והזכירה לי בעיקר בתקופה זו את החשיבות באהבת הארץ ואהבת האדם. דור המייסדים עבר דרך לא פשוטה בבניית הארץ כולה בכל חלקיה, עזב תרבות ומורשת והגיע להקים את מדינתנו הנפלאה. תפקידנו להנציח מורשת חשובה זו ולתרום אנחנו עכשיו את חלקנו כדור ההמשך.