מאגר סיפורי מורשת

שמי שירה, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי, במסגרתה אני מתעדת אתחייו של סבי, דוד רדאעי.

סבי דוד רדאעי, ששמו הגיע מסבו, אביה של אמו, נולד בשנת 1943 בכפר איב בני וואל ליד צנעא שבתימן. הוא גר שם עם הוריו, יחיא ותמניה רדאעי, ועם אחיו ואחיותיו. ביתם היה ממוקם על גבעה והיה עשוי אבנים. בקרבתם היה ואדי, והנשים נהגו ללכת עם כדים על ראשן לנחל כדי לשאוב מים, שכן לא היו מים זורמים בבית כמו היום. לאביו של דוד היה מפעל לייצור ערק, ואימו עסקה בניהול הבית ולעיתים גם באיסוף עצי הסקה לבישול, כי לא היה גז לשימוש אז.

בימי שישי היו נוהגים לאכול בשר בקר. השוק המקומי התקיים פעמיים בשבוע, שם קנו את מה שהיה חסר.

משפחתו של דוד חיה בשכנות לערבים, שהיו ביחסים טובים איתם. הבית של סבו היה בנוי משתי קומות: הקומה הראשונה שימשה את בני הבית, והקומה השנייה, שנקראה "חלווה", הייתה מקום מפגש לכל יהודי הסביבה. שם התפללו וחגגו שמחות. בשבתות היו היהודים יושבים יחד ולומדים דברי תורה.

דוד החל את לימודיו בגיל שלוש בחדר אצל ה"מורי". בגיל ארבע עלה עם משפחתו לארץ ישראל. בתימן, המוזיקה הפופולרית כללה שירים תימניים מסורתיים, כשהזמר נהג לתופף על פח ולשיר.

סיפור סבו של דוד

סבו של דוד הגיע ממחוז רדאע שבתימן, ולכן שם המשפחה הוא "רדאעי". סבו נדד בגיל שמונה לכפר איב בני וואל, לאחר שהתייתם מהוריו. היה חשש שהמוסלמים יאסלמו אותו בשל "גזירת היתומים", אך בזכות ברכת ה', הוא הצליח בעסקים והשקיע את הונו בגידול יתומים בביתו עד לחתונתם, כדי שהמוסלמים לא יממשו את הגזירה עליהם.

העלייה לארץ

סבי דוד ומשפחתו עלו לארץ בשנת 1949, כשהיה בן ארבע, מתוך כמיהה לארץ ישראל, ארץ הקודש. הם יצאו מהכפר ברגל ועל גבי בהמות, ולאחר כשבוע הגיעו למקום בשם חשד ומשם טסו במטוס לארץ. סיפור נוסף שסיפרו לו בני המשפחה הוא שכשעמדו לעלות לארץ, עצרו את דודו סלם, והיה חשש שלא יעלה לארץ. סבו של דוד נתן סכום כסף רב כדי לשחרר אותו.

משפחת רדאעי עלתה לארץ עם שתי משפחות נוספות: משפחת סלם ומשפחת יחיא. הם החליטו לא להיפרד וקבעו את מושבם בנהריה.

החיים בארץ

בהגיעם לארץ, שוכנו תחילה במעברת עין שמר ולאחר כשבוע עברו לצריפי עץ בצפון נהריה. כעולים חדשים הם חשו התרגשות ושמחה, למרות אתגרי הקליטה. המדינה, שהכילה אז 500,000 תושבים, הייתה צריכה לקלוט מספר דומה של עולים, כך שלצוות הקליטה לא היה הרבה זמן להתקרב אליהם.

בשנה הראשונה בארץ, דוד היה בגן ילדים, ולאחר מכן למד בכיתה א'. הם למדו בבית ספר שנפתח בבניין ערבי בן ארבעה חדרים, ובהמשך עברו ללמוד בבית הספר "רמז". בשנת 1954 עברו לגבעת אוסישקין, שם נפתח בית ספר חדש בשם "מזרחי", שלימים שינה את שמו ל"רמב"ם". סבתא שלי, מרים, לימדה שם יותר מ-30 שנה.

שירות בצה"ל

סבי דוד שירת תחילה בגולני ולאחר מכן בחיל השריון ובחיל התחזוקה. בזכות מסירותו ואהבתו לשירות בצה"ל, הוא התקדם לדרגת סגן-אלוף ושירת מעל עשר שנים בקבע. הוא המשיך לשרת במילואים עד גיל שישים. סבי השתתף כלוחם פעיל במלחמות ישראל, בהן מלחמת ששת הימים, מלחמת ההתשה, מלחמת יום הכיפורים ומלחמת לבנון הראשונה.

סבא דוד כלוחם בצה"ל

סבי דוד התחתן עם סבתא מרים בשנת 1969. נולדו להם ארבעה ילדים: טל, אבא שלי אבירם, ענבל ואורית. יש להם נחת רבה מהמשפחה שהקימו, במיוחד מהנכדים.

הזוית האישית

סבא דוד: מאוד שמחתי לספר את זיכרונותיי לנכדתי שירה. גם במפגשים משפחתיים אני מספר לנכדיי על קורות המשפחה ועל ההצלחה בהשתלבותנו בארץ, למרות שחבלי הקליטה לא היו קלים. הצלחנו למרות הכל ליצור כאן מדינה לתפארת, ואת זה אנחנו מורישים לילדינו ולנכדינו.

שירה: לדעתי, התוכנית של הקשר הרב דורי מאוד חשובה, משום שהיא מאפשרת לדור הצעיר ללמוד על דור הסבים ואיך הם התגברו על כל הקשיים בדרך להקמת המדינה. היא גורמת לנו להבין את הסבים והסבתות שלנו ואיך הם חיו פעם, וללמוד מהם איך להתגבר על כל הקשיים.