מאגר סיפורי מורשת

סיפורו של בועז ליפץ

שמי בועז ליפץ, נולדתי בתאריך 15.11.1946 בעיר תל אביב, העיר העברית הראשונה, במדינת ישראל.

לימים הסבירה לי אמי שהיא בחרה לקרוא לי בשם בועז כיוון שהוא מרמז על חוזק וחוסן. השנה בה נולדתי הייתה לפני פרוץ מלחמת השחרור. התגוררנו בדרום תל אביב והיו ימים שבהם נשמעו מטחי יריות רובים מכיוון העיר יפו. אמי סיפרה לי שיום אחד חדר כדור מבעד לתריס מעל מיטתי ופגע בקיר שמנגד. איזה מזל שמיטתי לא ניצבה שם.

הורי עלו כילדים מפולין עוד לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, הכירו בארץ והתחתנו. השם "ליפץ" בפולנית פירושו חודש יולי. כקוריוז אספר שמישהו מבני משפחתי עיברת את השם ל- "ליפז".

כאמור נולדתי בתל אביב. הבניין בו גרנו היה ליד התחנה המרכזית הישנה. זו הייתה סביבה מסחרית ותעשייתית.

סבי וסבתי היו שומרי מסורת. בכל יום שבת היינו נפגשים כל בני הדודים בבית הכנסת ובמוצ"ש היינו נאספים כולנו להבדלה, אך טבעי היה הדבר שאלמד ואתחנך בבית ספר דתי, בית ספר ביל"ו שבתל אביב, שנחשב היה לאחד מהטובים שבעיר.

שם אמי היה טובה ושמו של אבי היה שמעון. בשבתות ובחגים היינו לובשים בגדים בגדים נאים ויוצאים לטייל ברגל ברחובה הראשי של העיר – רחוב אלנבי. היינו אומרים בהומור: "הולכים למדוד את הרחובות".

בשבתות אמי הכינה תמיד ארוחות חגיגיות: דג ממולא, מרק עוף עם הרבה אטריות ועוף בתנור (פעמים רבות העוף היה עוף ממולא באורז ותפוחי עץ מגורדים). כל ארוחה קינחנו בלפתן תפוחי עץ. ביום יום אכלנו מנה ראשונה סלט טרי או חצילים במיץ עגבניות, מרק, ותמיד היה בשר או עוף לארוחת צהריים. את המצרכים לארוחת הערב היינו קונים כמעט בכל יום במכולת השכונתית: גבינה במשקל, שמנת, וכו', וזה היה תפקידי.

זיכרונות ילדות

הייתי ילד מאוד סקרן. כפי שכבר אמרתי, גרנו ליד התחנה המרכזית הישנה. זו הייתה סביבה סואנת, מסחרית ותעשייתית. הדבר האהוב עלי היה לעמוד בפתחי החנויות, בתי המלאכה, בתי הדפוס, ולהתבונן ארוכות במה שנעשה שם. בעלי המקומות כבר הכירו אותי ומפעם לפעם אף הייתי נכנס פנימה, עוזר להם, והם היו מכבדים אותי בממתק או בעוגיה. קרוב למקום מגורי היה מגרש משחקים גדול. במגרש זה היו מתקבצים ילדי השכונה ומשחקים במשחקים חברתיים: תופסת, מחבואים ומשחקי כדור. בחג הפורים הינו מכינים תצוגה לעדלאידע ובחגי לג' בעומר היינו מדליקים מדורה ענקית וצולים בה תפוחי אדמה כל הלילה.

משחר ילדותי אהבתי לשמוע שירים. הייתי צמוד למקלט הרדיו הגדול שהיה בביתנו והאזנתי ברוב קשב לשירים ולמנגינות שבקעו ממנו. בנוסף, היה לנו פטיפון ותקליטים. רוב התקליטים היו פרקי אופרות, מנגינות קלאסיות וחזנות. לא הייתי מוכן לאכול אלא אם השמיעו לי את התקליט שבחרתי (ואני בדרך כלל ניצחתי עם שתי ידיי על התזמורת).

החברים שלי היו מבית הספר וילדי הבניין בו גרנו. כאמור, למדתי עד כיתה ח' בבית ספר דתי (ביל"ו). למדנו את כל המקצועות: עברית, חשבון, תנ"ך (עם פירוש רש"י, ידעתי את כתב רש"י על בוריו), אנגלית, היסטוריה, מולדת, עבודות יד, זמרה. בנוסף למדנו לימודים תורניים – משנה ותלמוד. היה שם בית כנסת גדול וכל בוקר הייתה נערכת בו תפילה עוד לפני תחילת הלימודים.

התלמידים כיבדו והעריכו את המורים.

במיוחד זכור לי מורה שמידי פעם היה אומר לנו שאם נתנהג יפה הוא יקריא לנו סיפור מספר. דממה הייתה משתררת בכיתה, ואז היה המורה מוציא מילקוטו החום והמרופט ספר משומש והתחיל לקרוא לנו את "מוטל בן פייסי החזן" של שלום עליכם. הוא היה חוזר ומקריא לנו את הסיפורים הנפלאים כשכל הכיתה יושבת בפה פעור ושותה בצמא את דבריו. זיכרון זה שמור בתוכי עד עצם היום הזה. לימים הייתי מקריא לילדי לפני השינה סיפורים מספר זה.

אהבתי ללמוד את כל המקצועות והייתי תלמיד טוב.

מוזיקה הייתה חלק בלתי נפרד ממני. הכלי האהוב עלי היה אקורדיאון. ואכן למדתי מספר שנים לנגן בו. אציין בלא מעט גאווה שניגנתי די טוב. הייתי מנגן במסיבות, אירועים ואפילו בצבא.

כנראה שהחשיפה לסביבה טכנית בילדותי, יצרה בי את הכישורים הטכניים ואת לימודי התיכוניים עשיתי בביה"ס אורט סינגאלובסקי במגמת חשמל. היו אלה לימודים לא קלים: גם עיוניים וגם טכנולוגיים. עמדתי בכולם בהצלחה ומשם הייתה הדרך סלולה לצבא, לחיל הים, כאיש חשמל בכלי שייט.

זיכרונות שנות ה-20

בשנות ה-20 הייתי אחרי שירותי הצבאי. היינו חבורה עליזה שאהבה לרקוד, לבלות במסיבות, ללכת לים, לנסוע לפיקניקים, לישון באוהלים על חוף הכנרת ולהאזין למוזיקה. אהבנו להקשיב לזמרים: קליף ריצ'רד, לפול אנקה, לקוני פרנסיס, לריי צ'ארלס, לבוב דילן, וללהקות: האבנים המתגלגלות, לאחים ולאחיות ועוד רבים וטובים. רקדנו טוויסט לקולו של צ'אבי צ'אקר, רקדנו סלאו לצלילי שיריהם של אלביס פרסלי ושל הפלטרס. רקדנו רומבה, סמבה, צ'ה צ'ה צ'ה וטנגו. המוזיקה שבלטה הייתה הפופ והרוק שהובילה להקת החיפושיות. אמצעי הבידור הנהוגים באותה תקופה היו: מסיבות, סרטים והצגות.

אמצעי התקשורת היו: רדיו, עיתונים, טלפון (לא לכולם) מכתבים, מברקים ורק למעטים היו טלוויזיות בבית. בבית הוריי הייתה טלוויזיה בשחור לבן. היינו מכוונים את האנטנות וקולטים שידורים מהארצות השכנות: ירדן, מצריים, קפריסין. הרבה היה תלוי במזג האוויר.

אהבה ומשפחה

בעבר, הקשר בין בני הזוג נוצר במסיבות סלוניות שהיו עורכים בבתים פרטיים ובמועדוני נוער או בתנועות הנוער. בדרך כלל הבחור היה "מתחיל" עם הבחורה ומזמין אותה לצאת איתו לסרט.

אני הכרתי את אשתי שרה בשנות ה-20 לחיי באמצעות חברים משותפים. הייתי לאחר שירותי הצבאי, עבדתי בכור האטומי בדימונה וחזרתי הביתה רק לסופי שבוע. שרה הייתה תלמידה בסמינר למורות, היה לה שיער בלונדיני ארוך ועיניים ירוקות ומיד התאהבתי בה. אחרי שנה (לאחר שסיימה את לימודיה) התחתנו.

אנו הורים לשלושה ילדים מקסימים: יניר, שגית ושירן. כיום יש לנו שבעה נכדים מקסימים, כשהנכדה הבכורה היא חיילת והנכדה הקטנה ביותר עוד לא בת שנה. אנחנו גרים בהוד השרון בקרבה לשניים מהילדים והנכדים שלנו.

אני עבדתי בחברת החשמל למעלה מארבעים שנה כמתכנן רשתות חשמל, ושרה אשתי הייתה מורה בחטיבת ביניים, ובמקביל עבדה במטח. שנינו פנסיונרים, פנויים לטפל בנכדים שלנו ולעזור להם.

כאן אולי המקום לדבר מעט על תחביבי שהוא בעצם אורח חיים. מזה עשרות שנים אני מתעסק באומנות הלחימה – קראטה. פירוש המילה קראטה הוא יד ריקה. המעמיקים טוענים שהכוונה היא גם למחשבה חופשית מדעות קדומות.

אני מתמיד ומקפיד להתאמן באומנות זו מספר פעמים בשבוע עד עצם היום הזה ומאד מקווה להמשיך בכך עוד שנים רבות. אומנות זו תורמת לשיפור היכולות המנטליות והקוגניטיביות, העצמת הריכוז והקואורדינציה, הגברת היכולות הגופניות, חישול וחיזוק הגוף ומתן כבוד איש לרעהו.

אומנות הלחימה – קראטה – הדרגה שלי היא חגורה שחורה – דאן 4

עלייה, תקומה והתיישבות

אני נולדתי בארץ ישראל. הוריי עלו מפולין כילדים בשנות ה-30 של המאה הקודמת, ובזכות זה הם לא היו בתקופת השואה באירופה. הם התיישבו בתל אביב מיד עם הגיעם לארץ. אבי היה בעל מקצוע חופשי ואמי עקרת בית.

בעת הכרזת המדינה בשנת 1948 עדיין לא מלאו לי שנתיים והייתי קטן מידי כדי להבין את גודל השעה. לא זכורים לי תקופות של מחסור ומצוקה. עתה, כשאני חושב על זה, אפשר לומר שגדלתי והתפתחתי יחד עם המדינה.

הזוית האישית

בועז: הייתה זו הזדמנות יוצאת דופן לשבת עם נכדי נוהר מספר שבועות ולהעלות על הכתב אירועים וסיפורים מעברי. כלל אינני בטוח אם הם היו רואים אור אלמלא הזדמנות זו. בדבר אחד אני כן בטוח: זה תרם לחיזוק הקשר בינינו שגם כך הוא די אמיץ.

נוהר: זו הייתה הזדמנות טובה בשבילי להכיר יתר את הרקע של סבי.