מאגר סיפורי מורשת

שמי אברהם ריכטמן

במלחמת העולם השנייה הוריי ברחו מפולין, מהעיר זמוש בה חיו עם משפחותיהם והחלו לנדוד באירופה כדי לברוח מהנאצים. חלק גדול מזמן המלחמה הם חיו בסיביר שברוסיה. רבים מבני משפחתי המורחבת, כולל שני סביי ושתי סבותיי וכמה מדודיי, שלא ברחו בזמן מפולין, נרצחו על ידי הנאצים.

לאחר המלחמה, הוריי ואחי חזרו לפולין שם אני נולדתי.

כשהייתי בן שנתיים, חיינו בגרמניה שם אבי, יוסף ז"ל, נפטר ממחלה בדם.

לאחר מותו, בשנת 1949 אני, אמי רבקה, ואחי הגדול בן השבע, איציק, עלינו באוניה לארץ ישראל. שיכנו אותנו במעברה באזור פרדס חנה.

אמי, שהייתה צריכה לעבוד כדי לפרנס לבדה את איציק ואותי, לא יכלה לטפל בשנינו ולכן שלחה אותי למעון לילדים בו חייתי מגיל שנתיים וחצי ועד גיל שש. בגיל שש עברתי לפנימייה בקריית ביאליק שקראו לה "מוסד אהבה" בה חייתי עד גיל תשע. הייתי חוזר הביתה בחגים ובחופש הגדול ואז איציק, שדאג לי כאב, היה לוקח אותי למסיבות כיתה ולמשחקי כדור ותמיד דאג שיהיה לי כיף.

בגיל תשע, כשהייתי בכיתה ג', הנהגתי מספר פעמים מרד בפנימייה כי כעסתי שמדי שבוע נותנים לנו לאכול במשך כל השבוע את הלחם שנקנה ביום ראשון, כאשר בסוף השבוע הוא כבר לא היה ראוי למאכל. בפעם האחרונה שאירגנתי את המרד שכנעתי עוד ארבעה חברים למרוד איתי ובמקום להכנס לארוחת השישי בפנימייה יצאנו מהפנימייה והלכנו לטייל ברחבי קריית ביאליק. כשחזרתי ערכו לי בירור עם היועצת בו אמרתי לה שלא יתכן שאימא שלי משלמת כל כך הרבה כסף לפנימייה ונותנים לי לאכול לחם יבש. בפנימייה החליטו להשהות אותי לשבוע ושלחו אותי הביתה. הייתי צריך לנסוע לבדי, בגיל 9, בשני אוטובוסים מקריית ביאליק לעפולה. כשהגעתי הביתה אמרתי לאמי שאני לא רוצה לחזור יותר לפנימייה והיא הסכימה. חזרתי לחיות בבית בעפולה עם אימא. באותה תקופה איציק אחי עבר לחיות במסגרת "חברת נוער" בקיבוץ שריג. מכיוון שאימא היתה יוצאת לעבודה מוקדם מאוד הייתי אחראי לקום לבדי מדי בוקר, להתארגן ולנסוע באוטובוס לבית הספר.

אימא, שהיתה חשובה לה מאוד ההשכלה והקריאה שלנו, היתה קונה לנו ספרים רבים וגם לוקחת אותנו לסיפרייה העירונית. תמיד הייתי תולעת ספרים, גם כשחייתי בפנימייה, קיבלתי אישור מיוחד לקרוא בערבים לאחר שעת כיבוי האורות וכך סיימתי את כל הספרים שהיו בסיפרייה לגילי ולגילאים גדולים משלי.

בגיל 13 עברנו לגור בגבעתיים שם התחלתי את כיתה ח' בבית ספר "בורוכוב" והתחלתי ללכת לתנועת הנוער "הנוער העובד והלומד".

למדתי בתיכון דוד קלעי בגבעתיים ובשנת 1964 התגייסתי לחטיבת הצנחנים ולחמתי במלחמת ששת הימים, מלחמת ההתשה, מלחמת יום הכיפורים (לאחריה הייתי מגוייס למעלה מחצי שנה), ובמלחמת שלום הגליל, אז כבר הייתי אב.

כבר כשהייתי ילד חלמתי להיות עורך דין ואכן למדתי משפטים באוניברסיטת תל אביב. במהלך הלימודים עבדתי כמדריך נוער במועדוני נוער בדרום תל אביב ואח"כ כמדריך המכינה של הסטודנטים הזרים באוניברסיטת תל אביב.

בשנת 1972, לאחר שסיימתי את ההתמחות במשפטים, התחלתי לעבוד כמאבטח במטוסי אל על  ובזכות כך זכיתי לבקר כבר אז במקומות רבים ברחבי העולם.

משנת 1974 ועד היום אני עובד כסנגור פלילי.

בשנת 1977 התחתנתי עם עדי בן נחום אותה הכרתי בבית המשפט כשהייתי עורך דין צעיר והיא היתה מתמחה במשפטים ולימים הפכה לעורכת דין ואח"כ לשופטת.

בשנת 1979 הפכתי לאב בפעם הראשונה כשנולדה לירון, אמה של יובל, ואח"כ נולדו לנו עוד שני ילדים, עמית וטל.

בשנת 2010 הפכתי לסב כשנולדה אלי, וכיום יש לי ארבעה נכדים: אלי, יובל, גיא ותום.

הזוית האישית

סבא אבי: היה לי העונג לשתף את נכדתי האהובה במסע חיי. היא גילתה סקרנות, עניין, איטליגנציה רגשית גבוהה ביותר. אני מאחל לנכדתי האהובה שתגשים כל מישאלותיה ותיצעד בשביל החיים בתבונה ובטחון אני מאושר שזכיתי בנכדה נבונה וקסומה – יובל.

יובל: הייתה לי חוויה מהנה ומעניינת. שמחתי לשמוע את סיפור ילדותו של סבא שלי ונהניתי מזמן האיכות יחדיו. אני מאחלת לך סבא אריכות ימים, שתהיה תמיד בריא ומאושר, שתמשיך לעשות מה שאתה אוהב, להנות מהעבודה ולטייל עם סבתא ברחבי הארץ ובעולם.