מאגר סיפורי מורשת

שמי נויה פוימר ואני תלמידה במקיף ח', התחביבים שלי הם לצייר ואני גם לפעמים מתאמנת בהתעמלות קרקע. השתתפתי השנה בתוכנית הקשר הרב דורי ביחד עם סבא שלי, משה ותיעדנו יחד את סיפורו.

סבא משה מספר:

שמי משה פוימר, נולדתי בתאריך 27.1.1947 בפרס בעיר טהרן. לאבא שלי קראו אלעזר ולאימא שלי קראו שושנה טובה. שניהם נולדו בפרס, אבא שלי נולד בטהרן ואימא שלי נולדה במדאן (העיר שבה התגוררו אסתר ומרדכי). בטהרן היו בתי ספר ליהודים והיו איזורים שיהודים גרים בהם ואפילו גם קצת מוסלמים. אני גדלתי באזור יהודי. ברחוב שבו התגוררתי היו סמטאות וכמעט כולם היו יהודים. למדתי בבית ספר יהודי בשם "עזיז" ובית ספר תיכון בשם "טטהד". עד גיל 21 היינו חיים בשכירות ואחרי גיל 21 כשהייתי סטודנט שנה שנייה, חסכתי כסף ביחד עם אמי וקנינו בית משותף. אימא שלי הייתה עקרת בית ואבי היה אומן במוזיקה.

בבית הספר בו למדתי, 90% מהתלמידים היו יהודים והשאר מוסלמים. גם רוב המורים היו יהודים, הייתה לנו מנהלת בית ספר בשם מאדם סלבה והיא מתה מסרטן השד והיינו עצובים מזה. אהבתי מאוד את בית הספר ובהמשך למדתי בבית ספר לרפואה, וקיבלתי את התואר ד"ר. בפרס השירות בצבא נמשך שנתיים, חצי שנה למדתי באוניברסיטה ופעם בשבוע בימי חמישי הייתי הולך לבסיס, כך במשך ארבע שנים ועוד שנה וחצי בהן למדתי רפואה. אני רופא 35 שנים, מאז ומתמיד אהבתי רפואה ובגלל זה הפכתי לרופא.

בילדותי ונערותי, אהבתי לשחק כדורעף, כדורגל, מחבואים וגולות. לא היו לי הרבה חברים, אבל כן היו לי שני חברים טובים. סאיד, שהיום גר בירושלים ואיראג'. אהבתי לקרוא הרבה ובגלל שלא היינו עשירים אז הייתי משאיל ספר מהספרייה. בתקופתי לא היה נהוג לקנות ממתקים ולא היו חטיפים והמאכל האהוב עלי היה חורשט סבזי.

אסירי ציון – העלייה הקשה לארץ ישראל

באזור שבו גרתי, היהודים אספו כסף ותרמו לקק"ל. משפחתי ואני נחשבנו  לאסירי ציון.  ניסינו לברוח באוטובוס מגבול אפגניסטן פקיסטן, היינו 127 אנשים על האוטובוס ונתפסנו כולם. בעקבות זאת נכנסנו לכלא למשך שלוש שנים. כשהשתחררנו מהכלא חזרנו לטהרן, היה חשוב לי מאוד שמשפחתי תצליח לברוח ולעלות לארץ ישראל. סידרתי דרכון לאשתי שיפרה (ז"ל) ולילדיי, אומיד (זכרונו לברכה) ואימן. ושלחתי אותם דרך שוויץ לישראל.

אני נשארתי בטהרן, לבסוף מצאתי מישהו אמין שהוביל אותנו דרך פקיסטן ואפגניסטן, היה מעניין מרגש ומפחיד. שכבנו שמונה יהודים בתוך טנדר על הרצפה, נסענו במשך תשע שעות בהרים, במדבר ובין אגמים, עד שהגענו לגבול הפנימי של פקיסטן.

כשעלינו לארץ הגענו לעיר תל אביב וגרנו בשכונת בן גוריון, לאחר מכן עברנו לחולון ועד היום אני גר בחולון. פה בארץ חיינו בדירה צנועה בת שלושה חדרים, בפרס היה לנו בית מפואר, 160 מטרים, היה בו סלון גדול ומטבח גדול. ההסתגלות לחיים בארץ ישראל הייתה לא פשוטה. חשבתי שבזכות זה שהייתי אסיר ציון ורופא יתנהגו אלי הרבה יותר טוב, אבל מההתחלה הקשו עלי גם בקליטה וגם בעבודה.

זוגיות ומשפחה 

הכרתי את בת זוגתי שיפרה באוניברסיטה בטהרן היא למדה רוקחות. התחלנו לצאת ולבלות ולהכיר את המשפחות אחד של השנייה, זכיתי בה ולצערי איבדתי אותה כשנפטרה לפני מספר שנים. התחתנו בטהרן באולם בשם "קורוש", הייתי בן 30 ושיפרה הייתה בת 25. נולדו לנו שני ילדים, הבכור הוא אימן על שם אלעזר שמשמעותו אמונה והקטן שלצערי איבדתי אותו בשם אומיד שבפרסית זה אומר תיקווה ובגלל שהוא נולד בפורים השם השני שלו הוא מרדכי.

יש לי ארבעה נכדים, הבכור איתי בן 14, השניה נויה בת 13, השלישי יונתן בן 8 והרביעי אליה בן 7. בגלל שאני גר בחולון והם בראשון לציון ובנוסף, חיי מאוד עמוסים ואין לי הרבה זמן לבוא לבקר, אך באופן קבוע בימי חמישי אני מגיע לבלות עם נכדיי בערב.  בחגים אני הולך לבית כנסת שליד הבית שלי. בחגים שמותר לנסוע באוטו אני נוסע לבקר את הנכדים שלי.

חפצים משמעותיים היקרים לי

עד היום אני שומר את השעון שהיה לאבי וקצוות שיער ששייכת לאשתי האהובה, שיפרה. למרות שאני כבר בגיל פנסיה. אני כל כך אוהב לעזור לאנשים שעד היום אני עובד בקופת חולים "כללית". העיסוק העיקרי שלי היום זה כל הזמן לחפש חידושים וזיכוי רבים ‏(גורם לרבים לעשות מצוות). כרגע יש לי מספיק תחביבים כמו יהדות ורפואה.

אני רוצה להיות בן אדם טוב ולעשות טוב לאחרים לכן חשוב לי שהשם יהיה מרוצה ממני, לעזור לאחרים ולא לפגוע באף אחד. אני מאמין שעדיף לבן אדם שילך מהעולם עם שם טוב, זאת אומרת שכשהבן אדם ילך מהעולם כולם יזכרו אותו כבן אדם טוב. אני ממליץ לחזור בתשובה ולשמור על המצוות.

הזוית האישית

נויה: השתתפתי בתוכנית הקשר הרב דורי ביחד עם סבא שלי וזו הייתה חוויה מרגשת ומעניינת לשמוע על שרשי המשפחה שלנו בפרס.