מאגר סיפורי מורשת

שמי שושנה, נולדתי בעיר שירז שבאיראן בשנת 1961. בעת לידתי הוריי בחרו לי את השם מהנז, שמשמעותו היא "ירח, יפה". נז פירושו מפונקת. כאשר עליתי לארץ ישראל, ביקשו מהוריי להחליף את שמי לשם עברי. הציעו להם שמות עבריים, והם בחרו עבורי את השם שושנה. אימא שלי התלהבה מהשם, כי שושנה הוא שם של פרח. בבית המשיכו לקרוא לי בשמי הפרסי מהנז, אך לאט לאט התרגלו לקרוא לי בשם שאמי נתנה לי.

ההורים והמשפחה בה גדלתי

שמות הוריי בפרסית היו: חני (אבי) ומוטרהם (אמי). כשעלו לארץ שינו את שמותיהם לשמות עבריים – אבי הפך ליעקב ואמי לעדנה. הוריי נולדו באיראן בעיר שירז ועלו לארץ בשנת 1963. הוריי הכירו בשידוך, כשאמי הייתה בת 13 ואבי בן 25. הם התחתנו באיראן. אבי עסק במסחר בכפרים רחוקים באיראן, וחזר הביתה רק אחת לשבועיים. אמי הייתה עקרת בית וגידלה את הילדים. לאחר שעלו לארץ, אבי עבד כאזרח עובד צה"ל ואמי עבדה במכון וולקני לאחר שגדלנו.

כיום הוריי אינם בחיים.

אמי עדנה ואבי יעקב ז"ל

זיכרונות ילדות מאיראן

בימי הקיץ החמים נהגנו לישון בלילה על גג הבית. יצאנו לטיולים לפיקניק בפארקים באיראן, ישבנו ליד הנחלים ונהנינו מזרימתם. סבתי מצד אבי נהגה ללבוש חיג'אב בצבע לבן, והיה לה כלב פודל ששמו היה פמבה, שמשמעותו צמר גפן בפרסית.

סבתא גואר (מאמן בוזורג)

היינו מתקלחים פעמיים בשבוע במקלחות שנמצאות מחוץ לבית. שמות אחיי ואחיותיי: לאחי הבכור קראו מנשה (מנוצ'ר), אחריו יש את דני (נדאר), יוסי (ג'משיד), אילנה (מינה), אורנה (מושגן) וחיים שנולד בארץ ולכן אין לו שם בפרסית. אחי הבכור, מנשה, נפטר לפני ארבע שנים, ושאר אחיי נשואים עם משפחה.

אחיי בוגרים ממני ולכן לא שיחקתי איתם, אלא עם בנות הדודה שלי שהיו בגילי.

מגורים

כשזוג מתחתן היה נהוג בפרס לגור ליד האימא של הבעל, עם האחים ולאחר שנולדים ילדים הזוג היה עובר לדירה לבד. גרנו בשכירות בשכונה יהודית מעורבת עם מוסלמים וחיינו ביחסים טובים איתם.

אימא ואני בגיל 3

חגים בפרס

סוכות

הסוכה הייתה בנויה מעצים ומסביב היו תלויים שטיחים מיוחדים עם דוגמאות יפות. על הרצפה גם כן היו שטיחים עליהם היינו יושבים ואוכלים את ארוחת החג, כשבאמצע השטיח הייתה פרוסה מפה ועליה שמו את כל האוכל. לא היה קשה לשבת על השטיח והיה מקום לכולם.

פסח

היינו הולכים למאפיה עם קמח שטחנו בבית, ובעל המאפיה היה אופה לכל משפחה מצות מהקמח שלה. היינו מכינים פיצוחים – קונים, שוטפים, מייבשים, ממליחים. אבא היה אוסף גרעני אבטיח, קולה אותם על מחבת והיינו אוכלים אותם.

העלייה לארץ

עלינו לארץ בעקבות אחי הבכור שהיה אז בגיל 13, הוא מאוד רצה לעלות לארץ ישראל, והוריי לא רצו שיהיה לבד. עלינו לארץ כשהייתי בת 3, כל המשפחה שלי עלתה לארץ.

אני זוכרת שלפני שעלינו למטוס ישנו בבית מלון, ולפני העלייה למטוס היה פסל של מטוס גדול בצבע כתום.

הגענו לעיר ראשון לציון וגרנו בצריף בשכונת רמת אליהו. כשעלינו לארץ היה להורים קשה לדבר עברית, והיה להם יותר קל לדבר בפרסית, הם הקפידו לדבר איתנו בפרסית, על מנת שנזכור את השפה ונדבר אותה ולא נשכח, ושתהיה לנו עוד שפה שנוכל לדבר בה ולהבין אותה. גרנו שם בערך שנתיים. אחר כך עברנו לגור בדירת עמידר בראשון לציון. גרנו שם כ- 15 שנים. אחר כך שוב עברנו לדירה גדולה יותר, ובהמשך אף קנינו אותה. בדירה זו גרתי עד החתונה.

הלכתי לגן בגיל 4, הייתה זו תקופה של מלחמת ששת הימים. אני זוכרת פעם אחת שהלכתי לגן עם אחותי והייתה אזעקה. אחותי נבהלה ורצנו מהר מהר בחזרה לבית. בבית ספר יסודי למדתי בבית אפרים (בית ספר דתי) בראשון לציון ליד הבית, שם למדתי עד כיתה ח'. הייתה בבית הספר תלבושת אחידה: חולצת תכלת מכופתרת עם סמל בית הספר על הכיס. שיחקנו בשכונה ובבית הספר גומי, מחבואים, קלאס וחמש אבנים. בבית ספר היסודי הייתה מורה שהתנהגה אליי לא יפה, הייתה מרביצה לי (משכה לי באוזן ובזרוע) כשלא הכנתי שיעורי בית, ולפעמים נתנה עונש להעתיק פרק בתנ"ך בזמן ההפסקה. זכורה לי במיוחד הצגה "פיט- פוט", המורה הכריחה אותי להשתתף כשחקנית בהצגה ואני לא רציתי, אבל המורה לא ויתרה לי ושלחה אותי להביא כרית מהבית שתשמש כבטן שמנה לדמות של פוט. המורה הביאה לי מכנס במידה גדולה עם שלייקס. מאוד מאוד פחדתי להופיע מול כל בית הספר. בסוף הופעתי וההצגה הייתה מוצלחת ומהממת.

טיולים בבית הספר

הטיול שהכי זכור לי הוא טיול בפרדס. קטפנו תפוזים ובסוף הטיול כל תלמיד קיבל מסחטה הביתה. זכורים לי סיורים ביער בקרבת ביה"ס ומשחקים בסימני דרך (מצא את המטמון). קילפנו קליפות מהגזע של העץ והכנו מהם שבשבות. ראינו קנים של ציפורים, צבים, נשל של נחש. מאוד אהבתי את הסיורים האלה, חיכיתי שהמורה תוציא אותנו אל הסיורים. בטיול אחר קטפנו ארטישוקים למרות שהמורה אמרה לנו לא לקטוף.

בקיץ הייתי מדריכה בקייטנה של ילדים, וגם בערבים לאחר הלימודים הייתי מדריכה בחוגים של ילדים.

בגרותי

האירוע הכי משמח שאני זוכרת הוא ההצגה שהופעתי בבית הספר וכשאח שלי הגדול התחתן. האירוע הכי עצוב שאני זוכרת הוא בזמן מלחמת יום הכיפורים, כי גייסו את אחי להילחם בצבא. מאוד פחדתי שיקרה משהו לאחי כי לא שמענו ממנו, ובסוף הוא חזר פצוע.

צבא ומלחמות

הוריי היו פרימיטיביים ולא הסכימו שאתגייס לצבא, בגלל שאני אישה, הם מאוד פחדו עליי שיקרה לי משהו. אני רציתי מאוד להתגייס וללבוש מדים, אבל הוצאתי פטור בגלל דת. (לעומת זאת, אחיי כן התגייסו לצבא). בתקופה זו עבדתי בכל מיני עבודות מזדמנות, עבדתי אצל עורך דין בתור מזכירה ובנוסף עבדתי בתור מזכירה בבית החולים אסף הרופא.

הקמת משפחה

היה נהוג להכיר דרך שידוכים כדי לראות את האיכות של המשפחה. ביום אסרו חג פסח היו כל המשפחות עושות על האש בפארק וניגש אליי חבר של בעלי ושאל אותי אם אני מעוניינת להכיר משהו, והיום הוא בעלי.

התחתנו כשהייתי בת 22 באולם מפואר בתל אביב, אולמי דליה, ברחוב המסגר בתל אביב, אז זה היה האזור שבו יש המון אולמות מפוארים בתל אביב. אני זוכרת מהחתונה את החופה שהייתה מאוד מרגשת ואת הכניסה לאולם. המתנות לחתונה היו כסף מהאורחים. נסענו לירח דבש בכל הארץ מצפון עד דרום במשך שבוע ימים. התחלנו את הטיול בצפון באזור רמת הגולן וקיבוצים ברמת הגולן, היינו בנחלים, המשכנו לכנרת וישנו שם באוהל. לאחר מכן נסענו לטבריה לישון בפנימייה שבה גדל בעלי, וזכור לי בלילה שישנו שמענו רעש של חיה שמפצחת את הפיצוחים שלנו, הדלקנו את האור ולא ראינו כלום. בעלי הזיז את הפיצוחים, ושוב שמענו קולות. ואז בעלי תפס את העכבר והעיף אותו החוצה. משם המשכנו לחוות סוסים ורצינו לרכוב על סוס, וזכור לי שהסוס שלי דהר מהר והסוסה שבעלי רכב עליה לא עמדה בקצב וצחקתי על זה שהסוסה לא מצליחה לסחוב אותו, אבל בסוף המדריכה גילתה שלא היו לסוסה פרסות ולכן היא לא עמדה בקצב של הדהירה.

ילדים

לבני הבכור קוראים אלירן. הוא נולד ב5.6.1985 וכיום הוא בן 39. הוא מנהל בחברת ידיעות ספרים. לבני השני קוראים עידן. הוא נולד ב26.11.1986, הוא כיום בן 38 עצמאי בעל עסק. לבת השלישית קוראים יפעת, היא נולדה ב- 28.11.1990, היא כיום בת 33 והיא גרה בארצות הברית. היא עובדת עם יזמים. לבת הרביעית קוראים ליאת היא נולדה ב-29.1.1992. היא כיום בת 32. היא עובדת בחברת שורשים.

יש לי שבעה נכדים. ליאל בת 9, אליאן בת 8 וחצי, איירין בת 6 וחצי, משי בת 6, לישי בן 6, שיר בת 5, לין בת שנתיים. אני אוהבת לשחק עם הנכדים בכדורסל, ללכת איתם למכולת, לפינת חי ולגן השעשועים.

לימודים ועיסוקים

עבדתי במשרד עורכי דין במשך שנתיים, עבדתי במשרדים של בית חולים אסף הרופא במשך שנה, עבדתי שנה במתפרה, ולבסוף עבדתי בבית ספר הרצפלד 25 שנה. כשהגעתי להרצפלד מאוד פחדתי וחששתי מהעבודה, אבל ככל שעבר הזמן התאהבתי במקום ובתלמידים, היה לי סיפוק מהעבודה ונהניתי מאוד לעבוד.

כיום אני נמצאת בפנסיה רפואית. כשהייתי קטנה החלום שלי היה להיות גננת. אם הייתי יכולה הייתי פותחת חנות של הלבשה תחתונה והייתי קוראת לה בשם "חנות קטנה ומטריפה".

המסר שלי לדור הצעיר הוא שכדאי לשמור זיכרונות, במיוחד זיכרונות ילדות, ולהעביר אותם הלאה. אני חושבת שכדאי לרשום את זיכרונות הילדות בספר, ולצלם תמונות ולהעביר אותם הלאה על מנת לא לשכוח.

אני ומשפחתי כיום

חפץ מיוחד העובר במשפחה

יש לנו מגש מיוחד, שהיה שייך להורים שלי. המגש הוא מגש כסף טהור עם חריטות מיוחדות, עבודות יד עם עיטורים מיוחדים שלא ניתן למצוא היום. המגש הוא מפרס ובמגש הזה היינו משתמשים כאשר אורחים היו מגיעים, היינו משתמשים במגש הזה על מנת לארח את האורחים ומגישים בו כיבוד, כמו תה. הוא גם היה משמש באירועים מיוחדים כמו אירוסין, היו שמים במגש הזה את התכשיטים כדי להביא לכלה. יש לו ערך סנטימנטלי מאוד גבוה. כל כך אהבתי את המגש הזה בגלל הערך הסנטימנטלי שלו ועבודות היד שהיו עליו, זה מגש שלא ניתן למצוא כבר היום. קיבלתי אותו על מנת להעביר מדור לדור, ואני אעביר אותו גם לבנות שלי.

המגש העובר המשפחתי

קישור לקובץ הסיפור המלא קשר רב דורי.docx נועה ונטע

הזוית האישית

שוש: כשנכנסתי לתוכנית הקשר רב דורי, זה החזיר אותי לזכרונות ילדות ושמחתי מאוד להיכנס לתכנית, להיזכר בזיכרונות ולהעביר אותם הלאה אל התלמידים ולבני משפחתי ובמיוחד לדור שאחרי הנכדים והנכדות. היה לי מאוד כיף לעבוד עם התלמידות נועה, נטע ורוני הסטודנטית ורוית המנחה.

נועה: מאוד נהניתי לעבוד עם שוש למדתי המון על הילדות שלה ועל המנהגים המיוחדים שהיו לה.