מאגר סיפורי מורשת

שמי נגה בן ארי, שם ילדותי היה נגה בן כוכב. נולדתי בט"ו בשבט בבית חולים קפלן שברחובות בשנת 1958. ביום חורף גשום ביותר. במושב לא היו כבישים וכל הדרכים היו מלאות בבוץ, אבא שלי, לקח את הסוסה חולרע עם העגלה והביא את אמא שלי למרכז המושב, שם השאיר אותה לחכות ורץ להביא את הג'יפ של המושב ומשם נסעו לרחובות לבית חולים קפלן.

ההורים שלי נולדו בישראל, בשנת 1934. אמא שלי נולדה בבית חולים העמק בעפולה, ואבא שלי נולד בבית חולים הדסה בתל אביב. אמא שלי למדה בבית ספר לאחיות בבית חולים השרון בפתח תקוה והם הגיעו לניר בנים בשנת 1955. אמא שלי הייתה 20 שנה האחות של המושב.

היינו בחברת הילדים 12, 6 בנים ו -6 בנות. מגיל שנתיים וחצי בערך הלכנו כולנו לגן בניר בנים. את כיתה א' למדנו במועדון הירוק בניר בנים. זו היתה כיתה א גנית והצטרפנו לבית ספר מבואות רק בכיתה ב. היינו נוסעים באוטובוס מהמרכז של המושב, עדיין לא היו תחנות מסביב למושב.

הייתי חניכה בתנועת הנוער העובד והלומד והיו לנו פעולות פעמיים בשבוע, טיולים ומחנות בקיץ.

אהבתי מאוד לרכב על סוסים והיתה לי סוסה שקראו לה לולי. כל יום אחר הצהריים הייתי יוצאת לרכב עליה בשדות.

אחרי שסיימתי את בית ספר מבואות, עליתי לחטיבת הביניים בתיכון באר טוביה.

לאחר התיכון התגייסתי לצה"ל ושרתי שנתיים בסיני בא-טור, טיילתי המון בסיני עם כל גיפ שיצא מהבסיס. שם הכרתי את סנדר שהיה קצין במפקדת חטיבת הצנחנים שבה שרתי.

אחרי שהשתחררתי ביוני 1987 התחתנו, ואני ילדתי את יותם הבן הבכור שלי באוקטובר 1989.

כשיותם היה בן שנה וחצי, עברנו לגור בבאר שבע בגלל התפקיד שסנדר ביצע בצבא ושם נרשמתי ללמודים ולמדתי להיות מורה לחינוך גופני בשלוחה של וינגייט בבאר שבע.

ארז הבן השני שלי נולד בשנת 1982, בעיצומה של מלחמת שלום הגליל הראשונה. סנדר נפצע במלחמה, קיבל כדור ברגל מחייל קומנדו סורי.

גרנו בבאר שבע כ-4 שנים, עד שסיימתי את הלימודים ועברנו לגור בשכונה הצבאית ביבנה בשנת 1983. שם בשנת 1988 נולד דן הבן הצעיר שלי, בשנת 2000 חזרנו  לגור בניר בנים.

הצבא שלי מספטמבר 1976 עד אוגוסט 1978 – התגייסתי לצבא ב-4 בספטמבר 1976, עשיתי טירונות עם עוד המון בנות בבה"ד 12. ישנו בצריפים גדולים שבהם היו 50 מיטות. אחרי הטירונות אמרו לי שאני הולכת לשרת בפיקוד מרשל. לא ידעתי מה זה. נתנו לי את התיק האישי שלי וכרטיס טיסה ואמרו לי: ביום ראשון בבוקר את טסה למרשל משדה התעופה בלוד, (עוד לא קראו לו בן גוריון).

הגיע יום ראשון, נסעתי עם תיק גדול כי לא ידעתי מתי אחזור הביתה, הגעתי לשדה תעופה עליתי על מטוס לא גדול וטסתי למרשל..עדיין לא יודעת מה זה ואיפה זה. כשנחתנו במרשל ויצאתי מהמטוס ראיתי רק חול וחול וכמה ביתנים קטנים. לא ידעתי לאן ללכת, כמעט כל החיילים שטסו איתי התפזרו לכל מיני הסעות ואני נשארתי עומדת על השביל שמוביל מהמטוס למבנה לא גדול.

פתאום אני שומעת מישהו קורה בשם שלי. נגה ….נגה… "מה את עושה פה?" אני מסתכלת ורואה את אברום סגל מניר בנים (המושב שלי). הוא גדול ממני בכמה שנים והוא קצין ועומד מולי וקורא לי. הייתי כל כך שמחה ואמרתי לו ששלחו אותי למרשל..

הוא שם לב לכך שאין לי מושג לאן הגעתי ולמה ואמר לי לבוא איתו. עלינו על הג'יפ ונסענו לשארם א-שייח. הוא נכנס לאחד המשרדים וכשיצא אמר לי "את באה איתי". וכך עלינו שוב על הג'יפ ונסענו משארם 120 ק"מ דרומה לבסיס שלנו שנמצא בא-טור.

שם, בא-טור, אברום אמר לי שאהיה המזכירה של המח"ט עם עוד מזכירה שכבר הייתה שם. למדתי להקליד על מכונת כתיבה והיינו עושות תחרויות, מי מקלידה מהר יותר. הכרתי שם את כל הקצינים והבהרתי להם שמי שיוצא לשטח, מכל סיבה, שיעבור ויקח אותי. וכך נסעתי וטיילתי בכל סיני לאורך ולרוחב.

א-טור נמצאת על שפת ים סוף. אחרי ארוחת צהריים היינו הולכות לחדר שלנו ומחליפות את הבגדים לבגד ים והיינו הולכות לים. בארבע אחר הצהריים היינו חוזרות למשרד להמשך העבודה.

שם בא-טור, בחמם מושא, בבריכה של מים חמים עם דקלים מסביב פגשתי את סנדר שהיה קצין בבסיס. באחד הערבים הייתה מסיבת פרידה מאחד הקצינים, ישבנו מסביב למדורה ופתאום הרגשתי שפוגעות בי אבנים קטנות, הסתובבתי וראיתי שסנדר זורק עלי את האבנים כדי לזכות בתשומת ליבי, כך נהיינו חברים. כשהוא עבר להיות סמג"ד במחנה גדי שבבקעת הירדן עברתי איתו לחצי שנה, והייתי השרטטת של הגדוד.

אחרי שהשתחררתי מהצבא התחתנו. גרנו שנה ברעננה ולאחר מכן בניר בנים.

הזוית האישית

אלון אומר: היה מאוד כייף להשתתף בתוכנית הזו. למדתי דברים מעניינים על סבתא שלי. נגה (הסבתא): שמחתי על ההזדמנות לספר לאלון חלק קטן מעברי. ומקוה שזה יפתח צוהר להמשך .