מאגר סיפורי מורשת

סבתא דבורה מספרת לנכדתה חיה מושקא:

שמי דבורה עזאגווי, נולדתי בשנת 1955 בקזבלנקה שבמרוקו, להורי יעקב ולאה אמיתי. הורי קראו לי על שם דבורה הנביאה.

העלייה לארץ

בהיותי בת שנה עלו הוריי לישראל יחד עם חמשת ילדיהם הקטנים (לימים נולדו להם בישראל עוד ארבעה ילדים). העלייה הצריכה אותם לעזוב את כל אשר היה להם: בית, שדות, צאן ובקר, עושר וכבוד, ולהיטלטל באנייה אל ארץ ישראל. רק את הזהב איתו אפשר היה להתנייד לקחו עימם. הם עשו זאת באמונה שלמה ובהתלהבות רבה, אחרי ששליח הסוכנות הגיע למחוזם וסיפר להם על ההתיישבות בישראל.

כשהגיעו לחופי הארץ העבירו אותם יחד עם כל העולים, שהיו עימם בהפלגה, למעברה במגידו שליד עפולה. במעברה (כשמה כן היא מקום מעבר – תחנת מעבר למגורים קבועים באחד הישובים בארץ) הם התגוררו בצריפים שנבנו מפחונים. הרב ישראל ליבוב, מי שהיה אז ראש צעירי אגודת חב"ד, הגיע למעברה וסיפר להם על חסידות חב"ד ועל תורת חב"ד שמסר ולימד הרבי – ראש בני ישראל. הורי אהבו לשמוע וללמוד מפיו. הם הבינו כי החינוך בחב"ד הוא חינוך טוב ולכן שלחו את אחי הגדולים ללמוד בישיבה בכפר חב"ד. כאשר אבי הגיע לבקר אותם בישיבה, נוכח כי כפר חב"ד הוא מקום טוב וראוי להשתכן בו. מהר מאד החליטו הורי, יחד עם עוד עשרים וחמש משפחות שעלו עימם, לבנות את חייהם בכפר חב"ד, ושם השתלבו היטב.

הוריי

הוריי היו יהודים יראי שמיים. אבי הקפיד על תפילות במניין, כל בוקר השכים לתפילת ותיקין. לפני כל תפילה נהג ללמוד חסידות בדבקות, ובכלל השתתף בשעורי תורה קבועים בחסידות ותניא עם הרב ליבוב. לפרנסת המשפחה עסק במסחר. אמי הצדיקה הייתה אישה צנועה הן בלבושיה והן בהנהגתה. אני זוכרת אותה כבעלת חסדים. כל יום הביאה אוכל לאישה עיוורת שגרה בשכנות אלינו. בימי שישי היא אפתה הרבה חלות וחילקה לשכנים ולבני המשפחה. כאשר אביונים דפקו בדלת ביתנו, תמיד נתנה להם צדקה. בעבודתה בחדר האוכל של הישיבה וב"בית רבקה" היא הייתה אחראית על ארגון הארוחות תמורת סכום סמלי, באומרה שהיא עושה זאת עבור לומדי התורה.

ילדותי בכפר חב"ד

גדלתי בכפר חב"ד באווירה פסטורלית שזכורה לי כנעימה מאד. אני מתגעגעת לילדות שלי ולתחושת השלווה והביטחון שהייתה לנו. גרנו בבית קרקע ערבי (בכפר חב"ד גרו ערבים לפני מלחמת השחרור, בזמן המלחמה הם ברחו והשאירו את הבתים ריקים). צורת בניית הבית הייתה בסגנון ערבי, עם תקרה גבוהה, קורות ברזל ענקיים רחבים ובולטים בתקרה וריצוף מיוחד ומעניין כמו שטיח בחדרים. באמצע החדר היו מרצפות שאפשר היה לשחק בהן 'קלאס'. היה בו פרוזדור רחב וארוך ושני חדרים ענקיים. ליד הבית הייתה תחנת רכבת, בכל יום שמענו את צפירת הקטר, בשעות קבועות, כאשר הרכבת עצרה בתחנה. בחלקת האדמה מאחורי הבית גידלנו ירקות, בעיקר מלפפונים ועגבניות. הייתי אחראית על השקיית המלפפונים. כאשר המתנתי שכל המים יזרמו עד סוף השורה, הייתי מנצלת את הזמן ורוקמת מפות לשבת.

בסביבת הכפר היו ביצות ובהן צפרדעים מקרקרות, באביב היו שטחים מדהימים של פרחים וירק, היו גם שטחים של גידול תירס, שאחיי היו אחראים לקטוף. מול חלון הבית ניתן היה לראות את הרפת עם העגלים והפרות, ובחצר הבית הסתובבו תרנגולות ועיזים. אמי חלבה את הפרות ותמיד היה לנו חלב טרי וטעים. היא גם ידעה להכין ממנו גבינות וחמאה מעולים. בחורף נוצרה בקרבת ביתנו שלולית ענקית ממי הגשמים, אליה התאספו ילדי הכפר והשתעשעו בה הרבה. חצינו חבית לאורכה והפכנו אותה למעין שתי סירות בהן שטנו לאורכה ורוחבה של השלולית. הייתה התרגשות בלתי נשכחת.

בית הכנסת, שהיה גם מקום המפגש לא רק לתפילות אלא גם להתוועדויות, היה ממוקם במרכז הכפר. בשבתות לבשנו בגדים חגיגיים לפי ערך התקופה ההיא, והלכנו עם הורינו לתפילה בבית הכנסת.

במרכז הכפר הייתה ממוקמת המכולת שבשנים ההם הייתה שייכת לוועד של הכפר, בה ערכנו את הקניות שלנו. את הפירות והירקות קנינו אצל זלמן ריבקין הירקן. עופות קנינו משאול רסקין ובקיוסק האגדי של גיטלה קנינו ממתקים.

משהו ששייך לנוף של פעם היה מוכר הקרח, שהסתובב עם סוס ועגלה בין תושבי הכפר ומכר קרח. דרך אגב, אנחנו אכלנו מהירקות שגידלנו בחצר שלנו ומה שנותר מכרנו לזלמן הירקן.

אני זוכרת את סבתא סוליקה שולמית, אמו של אבי, שגרה איתנו. היא הייתה חביבה ונעימה מאד, כל הזמן השגיחה על אחי הקטנים והייתה שותפה מלאה בכל פעילות משפחתית שהייתה. אהבתי אותה, הרגשתי ממש בחסרונה כאשר נפטרה. הייתי אז ילדה קטנה בת שמונה.

אני מתגעגעת לאווירה המשפחתית המיוחדת, לתחושת האחדות במשפחה, לאהבת אחים המיוחדת ולשמחות והחוויות של המשפחה.

חלומות הילדות שלי היו שכשאגדל אצליח בלימודים ואקבל תעודת ההוראה. שמחתי מאוד שהחלום הזה התגשם. וב"ה, שנים רבות עסקתי בהוראה. דבר שנתן לי המון סיפוק והנאה. חלמתי גם להקים משפחה גדולה וענפה, וב"ה בסיעתא דשמיא, גם החלום הזה התגשם. כולי תפילה שילדיי וכל בני משפחתי ימשיכו לחיות ולנהוג בדרך התורה והמצוות, בדרך ישראל מתוך בריאות ואחווה, ושנזכה כולנו לגאולה האמתית והשלימה לביאת משיח גואל.

מנהגים חגים ומסורת

בביתנו נהגנו בכל מנהגי חב"ד בכל החגים.

בחג פסח הייתה שורה אווירה מיוחדת מאד. כל האחים הנשואים וילדיהם הגיעו אלינו לליל הסדר אותו קיימנו לפי כל מנהגי חב"ד. בנוסף, שימרנו בו מנהג שעבר במשפחתנו מדור לדור: את קערת ליל הסדר המכוסה העברנו מעל ראשי כל המסובים תוך כדי שכולם שרו את השיר "בבהילות יצאנו ממצריים לחמנא עניא בני חורין".

במוצאי חג הפסח, אמי הכינה את ה"מופליטה" הידועה עם הדבש והחמאה. כל בני המשפחה וכל אנשי השכונה באו כדי לטעום מהטעם שזכינו לטעום ממנו רק פעם בשנה, ליהנות מהאווירה ולברך אחד את השני "תרווחו ותסעדו" – תשמחו ותאכלו. ברכה חשובה שמתאימה לכל דבר שנעשה בשמחה.

בית ספר בילדות

למדתי ב"בית רבקה" בכפר חב"ד, בית ספר שקיים עד היום. הייתי תלמידה טובה, צייתנית, ממושמעת, משתדלת ומתמידה, ועד היום אני כזו. אהבתי ללמוד את כל המקצועות ובמיוחד את מקצוע נביא. תמיד היה לנו שיעורי בית וכן בחנים ומבחנים. זכור לי במיוחד מבחן "הסקר" שהיה לנו בכיתה ח'. התרגשנו לקראתו במיוחד כי הוא היה מאד משמעותי לעתיד הלימודים שלנו. לפיו נקבע האם בהמשך לימודנו נלמד מקצוע כגון תפירה ופאננות או שנלמד במגמה העיונית. היה לזה גם השלכה לגבי מבחני הבגרויות בכיתות י'-יא'-יב'. אני המשכתי בלימודי במגמה העיונית ממנה המשכתי ללימודים בסמינר למורות. התעודות שקבלנו היו עם ציונים מספריים בלי הערכות מילוליות. המורה האהובה עלי במיוחד הייתה המורה חיה ויצל. היא זכורה לי במיוחד, מפני שתמיד הרעיפה עלינו אהבה, אמרה עלינו דברים חיוביים והעצימה אותנו. בסוף כיתה ח' הפקנו הופעה מושקעת ומרהיבה בהדרכתה של סופרת הילדים האגדית, הגב' בלה גולומבוביץ ז"ל. במופע היו כמה מערכות ותלבושות מיוחדות. הרבה מנשות ובנות הכפר הגיעו לצפות בנו, זו הייתה אטרקציה גדולה.

בתיכון

כאמור למדתי במגמה העיונית. חוויה מעניינת שזכורה לי מימי התיכון היא שכל שנה לפני פסח קיבלנו חומר להרצות בפני ילדים שהגיעו למבצע מצה במאפיית המצות שבכפר חב"ד. התרגשתי מאד לקראת התלמידים, התלמידות ואנשי החינוך שלהם, שהגיעו בכל יום בהמוניהם, מכל שכבות האוכלוסייה בארץ. התרגשתי להרצות בפניהם ובמיוחד בפני המורים והמורות שלהם. סיפרנו להם על הרבי, הסברנו להם על מצוות החג ובעיקר על מצוות מצה ואפייתה. גולת הכותרת של ההתרגשות הייתה בכינוס שנערך בבית הכנסת. את הכנס הנחה הרב פרידמן, שהיה אז יושב ראש אגודת צעירי חב"ד. תמיד הייתי פעילה במבצעים של הרבי, הדרכתי גם בקייטנות בהן העברנו מסרים יהודיים בצורה חווייתית בשירה ובמשחקים.

הקמת בית וחיי משפחה

בגיל עשרים ושתיים הכרתי את סבא בשידוך ונפגשנו בקרית מלאכי ובכפר חב"ד. היה זה בשנת תשל"ז (1978), התחתנו בבית הכנסת הגדול בבני ברק. נולדו לנו ברוך ה' תשעה ילדים.

גידול וחינוך הילדים היה מאתגר. היו ימים נעימים וטובים והיו ימים מאתגרים, כאשר לאורך כל הדרך השתדלנו להנהיג בבית את דרך התורה והמצוות, כאשר אור החסידות היה נר לרגלינו. היה חשוב לנו להטמיע בחינוך הילדים את דרך החסידות שיגדלו להיות חסידיים, למדנים ואוהבי ישראל. ידענו שערך זה הינו משמעותי מאד, וידענו שהוא יתרום לחוסן הרוחני שלהם ומה שיסייע בידם בכל ההתמודדויות המאתגרות של החיים. לדעתי, היום במיוחד חשוב להקנות את ערך התקווה והאמונה בבורא עולם שהוא שומר עלינו ושהכול הוא עושה לטובה – "לא ינום ולא ישן שומר ישראל", וכמובן תקווה ואמונה חזקה בביאת המשיח תיכף ומיד ממש עכשיו.

אביך, זלמן שמעון, היה ילד מוכשר מאוד. הייתה לו הבנה יוצאת מן הכלל בכל מה שלמד. היה תלמיד מוכשר וממושמע, אהוב, מקובל ותמיד מוקף בחברים. השתדל מאד לעזור ולסייע במה שהתבקש. אני זוכרת אותו מפרק מחשבים ומרכיבם בחזרה. היכולת שלו להתמודד במרחב בלטה מאד עוד בהיותו ילד קטן. עד היום הוא אוהב בעלי חיים, אהבתי שגידל וטיפל בהם, וגילה כלפיהם רגישות מיוחדת כשהיו שוהות בחצר.

מלחמות שחוויתי בחיי

מלחמות ישראל שנערכו בחיי מיום הולדתי היו מלחמת סיני, אז הייתי תינוקת בדיוק כשהורי עלו ארצה. במלחמת ששת הימים הייתי בת אחת עשרה. מלחמה זו נקראה כך מפני שנמשכה שישה ימים ובדרך ניסים סופחו לארץ ישראל שטחים רבים ובהם הכותל. במלחמת יום הכיפורים, שפרצה בעיצומו של היום הקדוש, כבר הייתי יותר גדולה. במלחמות שלום הגליל שפרצו בצפון בלבנון הייתי נשואה ולצערי הרב היו עוד מבצעים ומלחמות בעזה כשזו האחרונה, מלחמת חרבות ברזל, מקווה שהיא באמת האחרונה. יותר מדי מלחמות בחיים. תמיד האויבים שלנו חיכו להזדמנות לתקוף, להשמיד להרוג ולאבד אותנו, והקדוש ברוך הוא הצילנו ומצילנו מידם. התחושות במהלך המלחמות היו תמיד פחד ודאגה.

זכור לי, שבמלחמת ששת הימים אבי חפר בונקר באדמה ושם היינו שוהים בזמן האזעקות, בעצם שם שהינו כל הזמן כי לא היה לנו מקלט. מסביב לבונקר היו שקי חול. היה קשה מאד גם כי שלושת אחיי הגדולים היו מגויסים ולחמו בקרבות. אחי רפאל היה תותחן בשריון, גם אחי אליהו לחם בשריון, ואחי שמעון היה בבסיס נ"מ (נגד מטוסים) ליד הרצליה. אמי הייתה במתח נורא וחרדה מאד לשלומם. כל הזמן התפללה וזעקה שיחזרו בשלום בריאים ושלמים.

היה לנו בבית רדיו בגודל של 70 ס"מ אורך ורוחב גם כן כ-70 ס"מ, כל הזמן עקבנו אחר החדשות ששודרו בו. מצחיק, שכילדים קטנים לא הבנו שהשדרנים משדרים ברדיו מתוך אולפן. חיפשנו אותם, חשבנו שהם עומדים מאחורי הרדיו ומדברים. אחיי הקליטו בשעת הקרבות את הירי בעזרת טייפ וסוללות, וכשחזרו הביתה וסיפרו לנו על כל הקורות אותם במלחמה, הם השמיעו לנו את ההקלטות. הם חזרו על הסיפורים שוב ושוב כי בקשנו מהם לספר עוד ועוד.

תחושת הניצחון וההודיה לקב"ה אחרי המלחמות היו אדירות. בעיקר זכורה לי ההתרגשות הגדולה אחרי מלחמת ששת הימים. דיברנו הרבה על חוויות וסיפורים מן המלחמה, ולאחר מכן נסענו לכותל שם ההתרגשות עלתה על כל שיאיה. בירושלים קנינו מזכרות מהרוכלים הערבים האויבים, שהתייחסו אלינו בכבוד הראוי לנו, הרגשנו שהם פוחדים ונרתעים מאתנו, מה שלצערי, לא קורה היום.

היום, בשעה שמלחמת "חרבות הברזל" עדיין בעיצומה, ישנה דאגה רבה לחטופים שלנו וללוחמים. ליבנו איתם. רבים מקרובי המשפחה במילואים ולבני משפחתם קשה מאד. בקהילתנו ב"נוף הגליל" מתארגנים ומכינים סנדוויצ'ים ליחידות הכוננות השוכנות בעירנו. יש שתורמים כסף כדי לממן את הארוחות לחיילים. כמו כן אנו מקפידים על אמירת תהילים. רבות מנשות הקהילה הצטרפו ל"קבוצות תהילים" הנאמרים להחזרת החטופים בשלום, לשלום החיילים ולרפואת הפצועים. אנו גם מרבים בנתינת צדקה ובהחלטות טובות למען הלוחמים. מקווים שבעז"ה יחזרו בריאים ושלמים. מקווים ומאמינים שהמלחמה תגמר ומשיח יבוא במהרה בגאולה האמיתית והשלימה תכף ומיד ממש עכשיו.

דברי הרבי שעודד רבות את הלוחמים ודאג לביטחונם מחזקים אותנו לחזק אותם. חילקנו לכל החיילים מקרופיל חת"ת מוקטן וגם תהילים מוקטן לשמירה והגנה. הרבי דיבר תמיד על לחימה בעוז, ולמדינאים שיקבלו החלטות שלא יסכנו את החיילים, כמו כן הרבי זעק שלא ימסרו אף שעל מאדמתנו לאויבים. וכמובן שהרבי תמיד אמר והבטיח שארץ ישראל היא המקום הבטוח ביותר בעולם אמן כן יהי רצון.

הזוית האישית

סבתא דבורה: תכנית הקשר הרב דורי גרמה לי לנוסטלגיה: לזיכרונות טובים, מעניינים ולפעמים קצת קשים מהעבר. אני חושבת שלחיה מושקא נכדתי התוכנית גרמה לה להתחבר לעבר שלי ולמשפחתי. היא קיבלה ממני הרבה ידע ואינפורמציה על החיים של פעם ועל איכות החיים של פעם. היא יכולה כעת להשוות אותם לחיים של היום ותמיד לצפות לעתיד טוב יותר, עתיד גאולתי.

חיה מושקא: בזכות התוכנית התחזק הקשר שלי לסבתא. עניין אותי לשמוע ממנה על כל מה שהיא עברה. אני מאד מעריכה את סבתא ויודעת שהיא משמעותית מאד עבור כל בני משפחתה. תמיד היא קשובה ורגישה לכולם. אחרי ששמעתי את הסיפורים על הוריה, ושמעתי עליהם מעוד אנשים שהכירו אותם (עד היום מדברים ומספרים עליהם), אני מצפה להיפגש איתם בבית המקדש בגאולה שתבוא במהרה.