מאגר סיפורי מורשת

מוסי קופמן שוחחה עם סבתה גילה והנה מה שסיפרה לה:

שמי גילה קופמן, נולדתי בשנת 1956 במרילנד שבבולטימור בארה"ב להוריי אליהו ושרה בורוסון. הוריי היו אנשים נעימים למראה, חמימים, טובי לב, ומאוד רגועים. אבי היה רופא וטרינר, ואמי ספרנית בספרייה, וכמובן, גם עקרת בית טובה. תמיד התלבשו יפה ובכבוד, והעריכו חינוך ותכונות אופי טובות כגון כבוד אחד כלפי השני. אחד הערכים העיקריים שקיבלתי מהם הוא נתינת היחס הטוב אחד לשני במשפחה.

הוריה של אמי, סבא פנחס טוביה וסבתא מיכל, היו ציירים, שניהם נולדו בארצות הברית. סבתא שלי לקחה אותי הרבה פעמים לבקר במוזיאונים של אומנות, והייתה משחקת איתנו משחקים מעניינים. סבא יהודה לייב וסבתא זלדה, הוריו של אבי, נולדו וגדלו ברוסיה. סבא עבד בניהול חשבונות וסבתא הייתה עקרת בית. נהגנו לבקר אותם הרבה. הם היו אנשים נוחים והרעיפו עלינו המון אהבה. הדבר שלמדתי מהם זה להיות אדם ישר ואמיתי. אני מתגעגעת אליהם מפני שהם אהבו אותי אהבה ללא תנאים, הרגשתי שאני נכדתם האהובה.

זיכרונות ילדות

סבתא גילה (מתחת לאמה) בילדותה יחד עם בני משפחתה

הייתה לי ילדות מאושרת מאוד מלאת שמחה יחד עם אחי הגדול טוד, אחותי בת' ואחי הקטן לי. כמו בכל משפחה רגילה, גם רבנו וגם נהנינו יחד. גרנו בבית גדול בעל שתי קומות עם עשרה חדרים. מסביב לבית הייתה חצר גדולה ויפה, עם צמחייה יפה ועצים מסוגים שונים.

הכי אהבתי שכל המשפחה הייתה ביחד. זכורים לי עד היום הטיולים המשפחתיים שלנו בחופש לכל מיני מקומות מעניינים. פעם אחת נסענו ברכב במשך חודש ימים לאורך כל ארה"ב. בלילות ישנו במלונות ובימים טיילנו וביקרנו באתרי תיירות מאוד יפים.

את שעות הפנאי שלי ביליתי במשחקים ובעיסוק בתחביבים. אהבתי לשחק במשחקי קופסא, מה שקוראים לזה היום משחקי חשיבה. גם הרכבתי הרבה פאזלים. מחוץ לבית אני זוכרת את עצמי משחקת בכדור ובקלאס, רוכבת על אופניים ויוצאת לפיקניקים בפארקים שבעיר. התחביבים שלי היו ציור, תפירה, חימר וצילום. השתתפתי בהרבה חוגים בתחומים אלה. הייתי גם הרבה קוראת. קראתי את כל הספרים שמצאתי בבית או בספרייה. גם אהבתי להתעסק בבישול ואפייה. המשותף לכל מה שאהבתי לעשות זו היצירה.

אחד הדברים ששמחו אותי מאוד בילדותי הייתה לידתו של לי, אחי הקטן. הייתי אז בת 7. למרות שהייתי גדולה ממנו בשבע שנים, תמיד היה לנו קשר טוב שנשמר עד היום. לא מזמן טסתי במיוחד אליו לביקור. ואחד הדברים שהכי עיצבנו אותי היה כשטוד, האח הגדול שלי, רב איתי כשהייתי קטנה.

מסורת ויהדות

בית הכנסת היה רחוק מאוד מהבית שלי. הייתי נוהגת ללכת אליו לבד בראש השנה וביום הכיפורים. לפעמים הצטרפו אלי הוריי. מכיוון שלמדתי בבית ספר לא יהודי, הייתי מגיעה בכל יום ראשון לבית כנסת ל"סנדיי סקול" – בית ספר של יום ראשון. שם למדתי הלכות ונושאים שקשורים ליהדות.

לא היו לנו כל כך מנהגים של מסורת יהודית. לצערי, היינו משפחה עם ידע ממש בסיסי ודל בקיום מצוות התורה. חנוכה היה החג שאהבתי ביותר. אהבתי את הדלקת החנוכייה ואת הלביבות הטעימות שהכינה אמי לכבוד החג, ושאכלנו אותן כשישבנו ליד החנוכייה הדולקת. נהניתי לסדר את הנרות הצבעוניים בחנוכייה בכל פעם בסדר שונה, ואחר כך להביט בהם כשהם דלקו. כמובן שגם תמיד חיכיתי למתנות שחילקו לנו סבא וסבתא בחג. אני זוכרת את המכתביות היפות שקיבלתי מהם, שאהבתי מאוד.

בית ספר

למדתי מכיתה א' ועד יב' בבית ספר "ספרינגדייל". זה בית ספר ממשלתי – "פבליק סקול". הייתי תלמידה מאוד חרוצה ואהבתי בעיקר את שעורי החשבון והשפה. הצלחתי במבחנים וקיבלתי ציונים גבוהים וטובים. בבית הספר ערכו הצגות והיה כיף להציג בהן. בתיכון למדתי במגמת מדעים וגם שם הצטיינתי. מפני שאני אחראית מאוד, הייתי מזכירת הכיתה שדואגת לציוד ולכל מה שמתרחש בכיתה. בכל שנה הייתי זו שאחראית על הצילומים והתמונות לספר השנה. המורה שהכי זכורה לי לטוב היא גברת לבת שהייתה צעירה, חמודה ותמיד עיניינה וריתקה את כל הכיתה בכל מיני נושאים וסיפורים.

בתקופת התיכון הלכתי בזמני הפנוי להתנדב בבית חולים. הגשתי אוכל לחולים והרגשתי בכך סיפוק גדול מאוד. בתם לימודי בתיכון, למדתי מחשבים באוניברסיטת רוצ'סטר. שם פגשתי את השליח חב"ד של הקמפוס, והתחלתי להשתתף בשיעורי תורה וחסידות. יותר ויותר התעניינתי בעולם התורה, והשליח לימד אותי הלכות וכיצד לקיים מצוות בפועל.

הקמת משפחה והעלייה לארץ

את בעלי אברהם משה הכרתי באוניברסיטה. גם הוא חזר בתשובה ובשנת תשל"ח התחתנו בניו יורק ברוצ'סטר. כשהתחתנתי הייתי בת 22. החתונה התקיימה באולם השמחות של בית הכנסת. בעלי ואני ארגנו את כל החתונה לבד, מכיוון שרצינו שהאוכל בסעודת השמחה יהיה כשר, וכל החתונה תהיה בהפרדה מלאה. כל אורחי החתונה זוכרים את החתונה שלנו עד היום. מכיוון שהם לא שמרו תורה ומצוות, הם הופתעו לראות שהנשים והגברים לא יושבים ביחד. הם גם הוקסמו משמחת החתונה החסידית אותה לא הכירו מעולם. המשפחות מהקהילה היהודית ברוצ'סטר ערכו לכבודנו את הסעודות של ה"שבע ברכות" בכל השבוע שלאחר החתונה.

העלייה והקליטה בארץ

בשנת 1984, שש שנים אחרי שהתחתנתי עם סבא, עלינו יחד מארה"ב לארץ ישראל. הייתי אז בת 28 והיו לנו שלושה ילדים. רצינו לגור במקום של יהודים, ואם ה' הבטיח שזו הארץ המובטחת, אז חשבנו למה שלא נהיה שותפים להבטחה זו? הלכנו לסוכנות היהודית, ארגנו את כל הטפסים והאישורים לעלייה, וארזנו את כל מה שהיה לנו בארגזים. חלק מהם שלחנו לארץ באוניה וחלק לקחנו איתנו במטוס.

מכרנו לחברים שלנו הרבה דברים לפני העלייה, את הרכב שהיה לנו ואת הבית שלנו ועוד. ההורים של סבא ושלי באו ללוות אותנו לשדה התעופה, הפרידה הייתה מאוד מרגשת. בטיסה שלנו היו עוד הרבה יהודים שגם עלו לארץ. הטיסה הייתה ארוכה ומעייפת. ההתרגשות לקראת המקום החדש אליו עמדנו להגיע הייתה עצומה. חוסר הוודאות איך נסתדר? ומה יהיה? הוסיף מאוד להתרגשות. בשדה התעופה חיכה לנו רכב שהסיע אותנו, יחד עם כל המזוודות והחבילות שלנו, למעון עולים בכפר חב"ד.

במעון עולים גרנו בבית קטן עם 2 וחצי חדרים. כשירד גשם אז הייתה הצפה גדולה בשירותים, עד כדי כך שהיינו צריכים להיכנס לשם עם מטריה. גם הייתה לנו מכת יתושים בבית וזה היה מאוד קשה. העיקר שהילדים שלנו שמחו מאוד להיות בחברה של ילדים יהודים. זה היה מאוד חסר להם מכיוון שבאמריקה גרנו בסביבה של גויים, ולא רצינו שהילדים יתחברו אל ילדי הגויים, ילמדו מהם מנהגים וסגנון דיבור, וחיים שלא מתאימים לרוח העם היהודי.

לאט לאט פגשנו והכרנו אנשים, הרחבנו את מעגל המכרים שלנו ועברנו לגור בירושלים הקדושה. בארץ נולדו לנו ברוך ה' עוד שישה ילדים. זכינו לשלוח אותם ללמוד במוסדות חב"ד. רצינו שהם ינהגו באהבת ישראל, שתהיה להם אהבת המצוות ואהבת התורה – שהם יהיו ילדים יהודים טובים. בני, זכרונו לברכה, אביה של מוסי, ארגן תמיד מסיבות שבת לכל ילדי השכונה. במסיבות הוא היה אומר עם הילדים את שנים עשר הפסוקים, אותם בחר הרבי מליובאוויטש עבור ילדי ישראל, שיאמרו אותם כל יום. הוא גם סיפר לילדים סיפורים ובסוף כמובן חילק ממתק או חטיף לכולם. אפילו ילדים ממשפחות לא חב"דיות אהבו להצטרף למסיבות שארגן. גם בל"ג בעומר היה מדליק מדורה לשכנים ליד הבית. ובסוכות בנה סוכה לילדים הקטנים.

דמות משמעותית בחיי

את הרב משה וובר ז"ל הכיר סבא כאשר הגענו לגור בירושלים. היינו הולכים לשעורי תורה שלימד, ולמדנו ממנו הרבה. בכל פעם שהייתה לסבא שאלה לשאול את הרב, הוא היה כל כולו פנוי אליו בכל שעות היום. קיבלנו ממנו הרבה יעוץ והכוונה בחינוך הילדים ובשלום הבית. ההדרכה שלו תמיד הייתה טובה ומועילה.

מלחמות שחוויתי בחיי

בשנת 1991, לפני 32 שנה פרצה "מלחמת המפרץ". הייתי אז בת 35 וגרנו כאמור בירושלים. העיראקים ובראשם סדאם חוסיין איימו עלינו עם טילים כימיים, ואכן הם יירטו לארץ ישראל טילים רבים במשך ששה שבועות. המלחמה החלה בראש חדש שבט והסתיימה בפורים. בגלל האיום הכימי ציידו אותנו במסכות גז מיוחדות והכנו בבית חדר אטום. האזנו לרדיו לכל מה שדובר צה"ל דיווח, אבל בעיקר הקשבנו לדברי הרבי מליובאוויטש שאין לפחד. כי ארץ ישראל היא המקום הבטוח ביותר בעולם. כמו שכתוב ש"עיני ה' בה מראשית השנה ועד אחריתה". ובאמת לא נשלחו עלינו טילים כימיים וחוץ מנזקים גדולים בבתים וברכוש של אנשים אף יהודי לא נפגע. ארה"ב נלחמה בסאדם חוסיין ולבסוף הוא נכנע.

כמה שנים אחר כך פרצה מלחמה נוספת – מלחמת "עופרת יצוקה", והפעם עם האויבים בעזה – עם ארגון הטרור של חמאס שבעצם הוא ממומן על ידי איראן, שכל מטרתה להשמיד אותנו. כשהסתיימה המלחמה עם הניצחון שלנו, התברר שלא חיסלנו אותם לגמרי, והם התחזקו ושוב התקיפו אותנו במלחמת "צוק איתן". ולצערנו הרב, גם השנה בשמחת תורה התקיפו אותנו בצורה הכי מזעזעת שאי פעם חווינו. אמנם, אף אחד מבני משפחתי לא לוחם בחזית, אבל כל ישראל הם משפחה אחת ואני דואגת ומתפללת כל הזמן לשלום החיילים והחטופים. רשמתי הרבה חיילים שיהיה להם אות בספר תורה, אני אומרת למענם הרבה תהילים ומקפידה יותר על מצוות של חסד ואהבת ישראל. גם שלחתי לחיילים חלות שאפיתי יחד עם עוד נשים שדואגות להם לאוכל טוב.

לסיום

בתקופה שלנו הכי חשוב להיות באחדות ובאהבת ישראל. עכשיו מרגישים יותר מתמיד שמשיח כבר צריך לבוא. אני מתפללת שבמהרה יתגשם החלום שלי, שהוא יתגלה ויגאל אותנו ויביא שלום על כל עם ישראל ועל העולם כולו.

הזוית האישית

סבתא גילה: נהניתי מאוד מהתוכנית של הקשר הרב דורי. אהבתי לדבר עם מוסי שהיא מתוקה וחכמה ואני מאוד אוהבת אותה. עניין אותי לענות על השאלות שהיא שאלה אותי, ולשתף אותה בסיפור וניסיון חיי. שיתפתי אותה בסיפורים שלא חשבתי שאי פעם אספר. אני חושבת שגם עבורה היה טוב לשמוע על השורשים שלה. בעקבות התוכנית הזו חשבתי בעמקות על העבר שלי ואיך הגעתי למקום שאני בו עכשיו.

מוסי: אהבתי להיפגש עם סבתא שלי ולדבר איתה, גם כאשר השיחות היו דרך הטלפון. נהניתי לשמוע סיפורים שאף פעם לא שמעתי על חייה. מכל מפגש יצאתי עם סיפור חדש.