מאגר סיפורי מורשת

שמי גאולה כהן, ילידת הארץ, נולדתי ב-3 באוגוסט 1943. הוריי נולדו בתימן, בעיר עדן. כשאמי הייתה בת 14 ואבי בן 16, דאג אחיה לחתן אותם. הכתובה שלהם, הכתובה בכתב רש"י, נמצאת עדיין בידי. הוריי התייתמו מהוריהם. כשאמי הייתה בת 15, נולד לה תינוק, וזמן קצר לאחר מכן, דודו של אבי, שחי בישראל הרבה שנים, דאג לעליית הוריי ארצה. התינוק נולד בתאריך 3 במרץ 1933, כחודש טרם עלייתם ארצה, ושמו היה דוד.

עלייתם של הוריי

באותה שנה, 1933, הם עלו ארצה בדרך קשה ברגל וברכיבה על חמור. עם עלייתם לארץ הם התמקמו בשכונת כרם התימנים בתל אביב, ליד ביתו של דודו של אבי. באותה תקופה היו מאורעות ופרעות מצד התושבים הערבים שהתגוררו ביפו (ממסגד חסן ביק). הפורעים פלשו לכרם התימנים ועשו שם פוגרום, תוך שהם רוצחים נשים וטף (בשכונת שבזי וסביבותיה). בהמשך הוריי עזבו את תל אביב ועברו לגור בראשון לציון, בשכונת עזרא וביצרון (כיום: רמת אליהו), בבית בין שני חדרים וחצר של כחצי דונם.

אבא שלי עם תושב השכונה

חטיפתה של אחותי

לאחר כשנתיים, בשנת 1935, נולד להוריי בן נוסף, אשר למרבה הצער לא שרד את הברית מאחר שהמוהל עשה טעות והוא נפטר. כעבור כשנה וחצי, בשנת 1937, נולדה בת בשם אהובה, ובשנת 1939 נולדה בת נוספת בשם מיכל. כשמיכל הייתה בת שנתיים וחצי, היא הרגישה לא כל כך טוב (קלקול קיבה כמדומני) והורי לקחו אותה לרופא. הרופא אמר להם שהם חייבים מיד לקחת אותה לבית חולים הדסה עין כרם בירושלים. לאחר זמן קצר כשהוריי דרשו לקבלה חזרה הודיעו להוריי שהילדה נפטרה וקברו אותה. הוריי ביקשו לראות את הקבר אך הם תעתעו בהם ולא אפשרו להם לראות את "הקבר". היות שהוריי התעקשו, הראו להם איזה קבר ואמרו "פה קבורה הילדה". הוריי סירבו להאמין והיו בטוחים כל השנים שהיא לא מתה, היות שלמעט קלקול הקיבה היא הייתה ילדה בריאה בדרך כלל.

כשנודע להם שמקרה דומה אירע למשפחות נוספות בשכונה הם הבינו כי הילדה נמסרה לאחרים. כל השנים הוריי אמרו וידעו תמיד כי מיכל בחיים. ההוכחה לכך הגיעה במלאת לה 17 שנים, עת שהתקבל צו גיוס עבורה בביתנו בכתובת של הוריי. גם אנו כילדים לא הבנו איך קורה כזה דבר לשלוח צו גיוס לילדה מתה ואז ידענו בוודאות כי היא בחיים, נחטפה ונמסרה לאחרים. כשבגרתי ושמעתי כי אילנה דיין ועו"ד נוסף מבררים לגבי ילדים חטופים משנות החמישים, פניתי אליה בכתב ושטחתי בפניה את סיפור חטיפתה של מיכל. לצערי, תשובתה הייתה כי היות שאז עדיין לא קמה המדינה (מיכל נולדה בשנת 1939 ונחטפה ב-1941) ואין לה מספר תעודת זהות ישראלית, היא לא תוכל לטפל בזאת. על אף שלמיכל הייתה תעודת לידה מלפני קום המדינה וכתוב עליה פלסטינה, זה לא עזר ולא היה איזה גוף שיעזור בחיפושיה.

ילדותי 

חלוף השנים נולדו להוריי עוד שלוש בנות ואני הצעירה מבניהן. במשך שבע שנים ושלושה חודשים הייתי הילדה הכי קטנה במשפחה. הוריי עבדו וחסכו והרחיבו את הבית בהוספת חדרים נוספים, ועם השנים הפך הבית לגדול ומרווח. בחצר הבית נטעו הוריי עצים (אתרוג, תפוח עץ, אגסים, עץ תות, גויאבות ועוד). בנוסף לכך, הם גידלו עיזים, תרנגולים, יונים, ברבורים ואווזים.

זכור לי כי היה לנו לול תרנגולים ומהלול לקחו הוריי כל בוקר ביצים לארוחת הבוקר. את העזים היו הוריי חולבים ונותנים לנו חלב לשתות. אימא לימדה גם אותנו הבנות לחלוב. היא הייתה מבשלת גם מרק יונים טעים מאוד, בפרט אהבתי את חזה היונה כיוון שהוא היה מאוד טעים לי. באותה תקופה היה צנע וחבל היה לשחוט את התרנגולות שמטילות ביצים. מדי פעם היו שוחטים תרנגולים, הם היו מגדלים את האפרוחים וכך, כשבגרו, יכלו לשחוט עוד תרנגולים. בשכונה היה שוחט שהיה מגיע אלינו הביתה ובחצר היה שוחט.

כאשר הייתי בת שבע ושלושה חודשים נולד לי אח (זכריה (זכי) ולאחר שלוש שנים מלידתו נולדה בת הזקונים (אילנה), כך שבסך הכל היינו שבעה ילדים במשפחה (להוציא את מיכל שהעלימו אותה). למעט דוד הבן הבכור שכאמור עלה עם הוריי ארצה, כל שאר הילדים נולדו בבית הורי באמצעות מיילדת שאבי הביא מנחלת יהודה (הסיע אותה בעזרת סוס ועגלה). כשאחי הגדול דוד בגר הוא היה רוכב על אופניים להביא את המיילדת ללידת אחי הצעיר ממני זכריה וגם ללידת אחותי אילנה בת הזקונים הוא הרכיב את המיילדת על האופניים וגם החזיר אותה חזרה לביתה בנחלת יהודה הקרוב לעזרא וביצרון.

תקופת השלטון הבריטי

באותה תקופה המצב בארץ היה קשה. היו מסתננים, פדואינים, שרצחו אנשים מהשכונה בתוך הפרדסים שעבדו בהם. אבי היה באגודת השומרים והיה יוצא לשמירה בכל לילה. בערבי שבת היינו יושבים כל בני המשפחה לקידוש ושרים זמירות שבת בנעימים וכשהיינו מסיימים, אבי לקח את הסוס ודהר לשמירה בעוד אנו נותרנו עצובים ודואגים. באותה תקופה שלטו הבריטים בארץ ישראל. האנגלים פעמים רבות הגיעו לבתים בשכונה לחפש נשק אצל התושבים היהודים. אבי היה בוועד השכונה ולכן נשק רב היה מוטמן אצלנו בבית ("סליק"), והדבר גרם לו לחשש רב שמא הבריטים יגיעו וימצאו את הנשק ויעצרו אותו. אבא החביא את הנשק בתוך ספה נפתחת כאשר החלק העליון בנוי מקפיצים והפנים של הספה היה משמש לארגז מצעים ובמקום המצעים אבא החביא בו את הנשק. באחד הימים, הבריטים החלו בחיפושי נשק בבתי התושבים וכאשר אמא שלי שמעה על כך שהם בדרך לביתנו, היא מיד הושיבה את כל הילדים על הספה והניחה אוכל על השולחן צמוד לספה לארוחה. האנגלים נכנסו הביתה וחיפשו בכל הבית אך לא בספה כי זה לא נראה חשוד, אבל החשש והפחד היו רבים. החיים באותה תקופה היו קשים. אבא השתתף במלחמת הקוממיות /שחרור. היו לאבא שני סוסים (אחד לבן והשני חום), אולם הצבא גייס את הסוס הלבן ולא החזיר אותו.

תעודת הערכה של אבי על השתתפותו במלחמת הקוממיות

קום המדינה

לאחר קום המדינה התושבים חיו בצנע (תכנית הקיצוב) כאשר כל משפחה קיבלה פנקס של תלושי מזון שבהם יכלו להשתמש בהקצבה לרכישת מוצרים בצרכנייה/ במכולת. לעיתים רכשו האזרחים מוצרים בשוק השחור, גם הוריי קנו בשוק שחור (שוקולדים ועוד). אמא עבדה תחילה בקטיף תפוזים ובבית אריזה. בהמשך עבדה במטבח של בית החולים "אסף הרופא" בצריפין עד הגיעה לגיל הפנסיה. היות שבתקופה שאמא עבדה במשרה מלאה הייתי מאוד קטנה, אמא הכניסה אותי לגן שהיה צמוד לבית שלנו בהסכמת הגננת (כשהייתי בת שנתיים) ונשארתי בגן הזה ארבע שנים עד שעליתי לכיתה א'. כאשר הבנות הגדולות היו חוזרות מבית הספר ולאחר הכנת השיעורים היו מתחלקות בעבודות הבית, כך כשאמא שלי חזרה מהעבודה הבית היה מצוחצח. בהמשך, גם אבא שלי עבד כטבח כאזרח עובד צה"ל עד הפנסיה והמשיך לעבוד בשמירה עד שנפטר באופן פתאומי בגיל 70.

כשאחי זכריה נולד, היה תפקידי לשמור עליו בעת שהבנות ניקו את הבית. באותה תקופה לא היה חשמל או גז ולכן את האור הדלקנו בתאורת לוקס והבישול נעשה באמצעות פתליה ופרימוס עם נפט. המקרר היה עם קרח. את הקרח קנינו בכל יום ממוכר קרח שהגיע על עגלה עליה היו בלוקי קרח. את קוביות הקרח שקנינו שמנו במקרר. את הכביסה אמא כיבסה ביד לאחר שהרתיחה דוד מים והכניסה בתוכו את הכביסה שלא דוהה ולאחר שהמים היו פחות חמים השתמשה באותם המים לכביסה צבעונית. את הבגדים היו מעבירים מאחת לשנייה. ההורים היו קונים לנו בגדים חדשים ונעליים פעמיים בשנה (בראש השנה ובפסח). בנוסף, הייתה לנו תופרת שהייתה תופרת לנו מעילים ושמלות. ההורים הקפידו מאוד שלא יחסר לנו אף פעם אוכל ולבוש. אולם, צעצועים לא היו לנו ולכן אנו הכנו אותם בעצמנו. כמובן שטלוויזיה לא הייתה ולכן היינו משחקים בחוץ עם ילדי השכונה במשחקים שונים (כגון: תופסת, מחניים, שבע אבנים, גוגואים, מחבואים ועוד הרבה משחקים). האימהות היו יושבות בחוץ בשעות הערב כשאנו משחקים וזה היה ממש כיף. החברים היו באים לבקר ללא צורך בהודעה מוקדמת וכך גם השכנים. כמו כן, הלכנו לתנועות נוער (בית"ר ולנוער העובד והלומד) שם למדנו על קיבוצים, שרנו שירים, רקדנו ויצאנו לטיולים. אותי סיקרן במיוחד הנושא של הקיבוץ וכשסיימתי את הלימודים בבית הספר היסודי ביקשתי מאבי שירשום אותי לכיתה ט' בקיבוץ. אבי הסכים ורשם אותי לקיבוץ דתי ששמו "קבוצת יבנה". נהניתי מאוד בקיבוץ. אולם, לאחר סיום השנה הראשונה בקיבוץ, הודיעה לי חברתי הטובה כי היא עוזבת את הקיבוץ, ואני על אף שאהבתי להיות בו עזבתי יחד איתה.

מאחר שעבור הלימודים בתיכון היה על ההורים לשלם (מדובר בסכום כסף רב עבור כל הילדים), נאלצתי לעבוד בבוקר וללמוד בערב על מנת לסייע להורי במימון הלימודים. לפיכך, נרשמתי תחילה בשעות הבוקר ללמוד בבית ספר לפקידות (עתיד) בתל אביב, הדפסה במכונה עברית ואנגלית ונרשמתי גם ללימודים בתיכון ערב. לאחר שסיימתי את הקורס מצאתי עבודה במשרד של סוכן ביטוח לחצי משרה ובערב למדתי בתיכון ערב, לאחר שסיימתי התגייסתי לצה"ל. בחופשים הייתי עוזרת לאבי עם הסוס, הייתי מנקה אותו באורווה וכן הייתי דוהרת עליו למרעה, לפעמים נסעתי עם סוס ועגלה על מנת לקצור עשב שיהיה לסוס לאכול, לקחתי איתי מגל וקצרתי, הכנסתי לשקים והבאתי הביתה.

השירות הצבאי

לאחר הטירונות ביקשתי להמשיך בקורס מ"כיות, אך מאחר שהתחיל בדיוק קורס הייתי צריכה להמתין חצי שנה ולכן נשארתי בינתיים בבסיס ההדרכה שבו עבדתי במשרד הראשי (עם מפקדת הבסיס). היות שכבר ידעתי להדפיס כמו את שאר עבודות המשרד, לא הייתי צריכה לעבור קורס. בתקופה זו הייתי רוכבת לבסיס על אופניים הלוך וחזור מביתי בעזרא וביצרון בראשון לציון לבסיס בצריפין. כמו כן, הייתי חוזרת כל יום הביתה, דבר שהיה עבורי נוח מאוד. לאחר חצי שנה (כשהקורס הסתיים) הוזמנתי לשלישה שביקשה לשבץ אותי לקורס מ"כיות כבקשתי. אך אז כבר לא רציתי בזה יותר וביקשתי לוותר על הקורס מפאת הזמן שעבר. בכל אופן, היה לי שירות צבאי טוב ומספק. חודש לפני השחרור מצה"ל, מצאתי עבודה בחברת ביטוח. פניתי למפקדת ויידעתי אותה והיא הסכימה שאצא לעבודה וביקשה שאגיע בעוד חודש להשתחרר. ואכן התחלתי לעבוד בחברת הביטוח ולאחר כחודש הגעתי לבסיס ולהפתעתי לא מצאתי איש. החדר של השלישה היה סגור, אז דפקתי על הדלת, כשהדלת נפתחה ראיתי את כולם יושבים מסביב לשולחן ערוך ומלא כיבוד. הם עשו לי הפתעה כמסיבת פרידה. מאוד התרגשתי.

אני בטירונות בצד ימין

לאחר שנתיים בחברת הביטוח (שם עבדתי בפיצול), הוצעה לי עבודה בבנק קופת עם (שמאוחר יותר הפך לבנק לאומי) וזאת בשעות מאוד נוחות ותנאים מאוד טובים. לאחר שנה בבנק ביקשתי לצאת לחופשה ללא תשלום על מנת לנסוע לחו"ל (להגשים את הסקרנות שלי מילדות) ואכן נסעתי לחו"ל לתקופה של חמישה שבועות באוניה "מולדת" הלוך וחזור ולשמונה ארצות שונות (איטליה, שוויץ, הולנד, בלגיה, לוקסמבורג, אנגליה, צרפת וגרמניה).

לפני מלחמת ששת הימים התגייסתי למילואים בשריון והייתי עם עוד הרבה מילואימניקים/קיות בהמתנה כחמישה שבועות עד תחילת המלחמה. בתקופה זו היה סידור שכל פעם בתורנות משהיא/הוא יוצאים הביתה להתרענן, להתקלח ולחזור. אך האכזבה שלי הייתה גדולה כאשר בדיוק כשהגיע תורי החלה המלחמה וכולם יצאו בלעדיי, אנו הבנות היינו אמורות להתלוות לרופא לעזור במידת הצורך בחזית, אך לי לא יצא לצאת יחד איתם ומאוד התאכזבתי והצטערתי.

עם הוריי ביום חתונתי

משפחתי

בשנת 1968, בעודני עובדת בבנק, התחתנתי, ובשנת 1970 נולדה לי תינוקת (נטע) ולאחר שנה וחודשיים נולדו לי תאומים (ארז ואלון) ולפיכך, נאלצתי לעזוב את העבודה ולגדל אותם. כעבור חמש שנים נוספות נולד בן הזקונים (ניר). כשניר היה בן שלוש יצאתי שוב לשוק העבודה והועסקתי במשרה חלקית במשרד עו"ד. לאחר זמן מה למדתי במכללה למנהל קורס מזכירות משפטיות וכמזכירה משפטית עבדתי עד הגיעי לגיל הפנסיה. יש לי ארבעה ילדים (בת ושלושה בנים), 13 נכדים ונין אחד, וזה כל האושר בחיי.

עם משפחתי הגרעינית

שגרת יום ותחביבים

אני חברה בידיד לחינוך, מתנדבת בבית הספר "ביאליק" בכיתה א', חברה בליונס ומתנדבת בבית ספר לחינוך מיוחד "יאנוש קורצ'אק". אני משתתפת בחוגים: רישום, אורגנית וספרדית. ולוקחת חלק במקהלה פעמיים בשבוע. אחת לשבוע אני לומדת בבית הספר של חטיבת הביניים "בן צבי". כמו כן אני משתתפת בתכנית "הקשר הרב דורי" בבית ספר "אלונים".

הזוית האישית

גאולה: היה לי נחמד מאד בתהליך. בשלב מסוים רציתי לפרוש היות שאינני אוהבת להתבלט ולחשוף את עצמי מול רבים. בעידודה של איריס המדהימה עם החיוך הכובש, זרמתי ואני מאד שמחה על כך. אני מאחלת לתלמידים שיעלו ויצליחו, שייקחו דוגמה מתלמידים שסיימו את הלימודים בבית הספר והתגייסו לצבא, כל זאת עם הרבה התמדה וכשיש לצידם את איריס ומורות שאכפת להן מכל תלמיד, שהן שם בשבילם ומלוות אותם לאורך כל הדרך. כולי תקווה שהם יצליחו ואני מייחלת לכך בכל ליבי.

דניאל: היה מרגש להשתתף בתכנית יחד עם גאולה ולשמוע על מה שהיא ומשפחתה עברו. אני חושב שאבא שלה היה אמיץ מאד. היה מאוד מעניין לגלות את כל הדברים שהיא עושה. אני רוצה לאחל לגאולה שתמשיך להיות כמו שהיא ושתמשיך לעשות את מה שהיא אוהבת, בבריאות, באושר ובאהבה.