מאגר סיפורי מורשת

הקדמה

ליזה כולונגייב, גדלה בבית אמיד בעיר בוכרה באוזבקיסטן, שם חיו אנשים מבוססים. היא ניגנה בפסנתר מגיל קטן ואף הייתה למורה מצליחה לפסנתר. בצעירותה הכירה את בעלה לעתיד ונישאה לו בגיל 17 ושמה שונה בנישואיה לליזה יצחקוב. היא ילדה שלושה בנים: גיא, ג'וריק ורומה. בשנת 1993 החליטה המשפחה לעלות לארץ ישראל.

ילדותה של סבתא ליזה

שמי לינוי יצחקוב מראשון לציון ובמסגרת תכנית "הקשר הרב דורי" בחרתי לראיין את סבתי ליזה.

שמה של סבתי הוא ליזה יצחקוב (אחרי שהתחתנה), סבתי נולדה בתאריך 4.2.1953 בבוכרה, שזו עיר באוזבקיסטן. במשפחתנו דוברים בוכרית ורוסית. סבתי סיפרה לי שבתקופתה הכל היה שונה, למשל לא היו טלפונים, היה קשה לתקשר עם אנשים, אם מישהו היה רוצה להגיד שהוא בא לבקר זה היה רק דרך מכתבים. סבא שלי מספר שאהב מאוד לאסוף בולים ועד היום יש לו אוסף גדול של בולים.

סבתי ליזה גרה בסביבה שנחשבה לסביבה טובה מאוד, שבה גרו אנשים מאוד עמידים. למשפחתה של סבתי לא היו בעיות כלכליות ולכן הם חיו בצורה טובה מאוד.

היכרות והקמת משפחה

סבתא וסבא שלי הכירו דרך האחים שלהם. אחות של סבא שלי התחתנה עם אח של סבתא שלי וכך סבתי וסבי הכירו אחד את השני. סבתא שלי הייתה בת 17 וסבא שלי היה בן 22 כשהתחתנו.

סבתי ליזה ילדה שלוש ילדים: הילד הראשון הוא דוד שלי, גריק, הוא היום בן 48. הילד השני, דוד שלי, גיא, היום הוא בן 46 (בבוכרה היו קוראים לו ג'וריק, הוא עיברת את השם שלו כשעלה לארץ). הילד האחרון, הוא אבא שלי שהיום הוא בן 41, וקוראים לו רומה. לאבא שלי יש שלושה שמות: רומה, רומן וריבי, אבל הוא אוהב שקוראים לו רומה.

עלייה לישראל

סבתי, סבי, אבי ואחיו עלו לארץ, זה היה בשנת 1993.

סבתי וסבי חסכו במשך הרבה שנים כסף, כדי שיוכלו לעלות ארצה ולקנות בית בישראל.

כשהגיעו לארץ, סבתי וסבי וכל ילדיהם גרו בתל אביב. סבתי סיפרה לי שהיה להם בית מאוד צנוע ונעים. אבא שלי הראה לי צילומים של הבית שלהם וראיתי איך הוא נראה. סבא שלי מאוד אהב לגדל פרחים וצמחים, בכל פינה בבית היה עציץ של פרחים או צמחים שסבא שלי גידל. גם היום סבא שלי מגדל צמחים.

בבית היה חדר אוכל עם כיסאות וספה ממש גדולה. במטבח, סבתי הייתה מבשלת אוכל בוכרי, למשל: פילמני, סמסה, באחש ועוד המון מאכלים טעימים מהעדה שלנו.

ההסתגלות למדינה החדשה הייתה לא פשוטה. הם היו צריכים להסתגל לשפה חדשה ולסביבה ותרבות שונה. ברוסיה, סבתא שלי הייתה מורה לנגינה בפסנתר, אבל כשעלתה לארץ הפסיקה לעסוק במקצוע שלה, בגלל שהיה לה קשה עם השפה וגם אף אחד לא רצה ללמוד, אז היא הפסיקה ללמד ועבדה בגן ילדים כגננת. בנוסף המשיכה לדאוג לכל מתלות הבית, סבתא שלי הייתה אחראית כמעט על כל הדברים השוטפים בבית כמו: כביסה, בישולים, ניקיונות, קניות, טיפול הילדים ועוד המון דברים.

כמובן שגם סבא שלי עזר, אם זה בבישולים או להיות עם הילדים ועוד המון דברים שעוזרים לסבתי.

תחביבים

הדבר שסבתי אהבה לעשות יותר מכל היה לנגן בפסנתר. סבתא שלי הייתה מורה לפסנתר המון שנים, היא לימדה ילדים מגיל שבע. סבתא שלי ניגנה גם בקונצרטים. כאשר הם עלו לארץ לסבתא לא היה פסנתר בבית ולכן, היא מיעטה לנגן, אך כיום בכל פעם שהיא מגיעה אלינו לביקור היא מנגנת לנו בפסנתר שאבא שלי קנה לי לכבוד יום הולדתי.

סיפורו של חפץ העובר מי דור לדור

ביום שאמה של סבתי נפטרה היא השאירה לה שרשרת. סבתי הייתה בת 36, כשהיא קיבלה את השרשרת הזאת. השרשרת נמצאת אצלה עד היום. השרשרת מהווה זיכרון עבור סבתי של אמה. סבתי עונדת את השרשרת באופן קבוע והיא הבטיחה להעביר את השרשרת הלאה שתמשיך לעבור מדור לדור.

הזוית האישית

לינוי: סבתא מאוד נהנתה לקחת חלק יחד איתי בתוכנית הקשר הרב דורי ולעבוד איתי על העבודה. מבחינתה זה היה גם נעים לעלות זיכרונות מהעבר ולספר על כך ומהצד השני זה גם נתן לנו זמן איכות ביחד. סבתא מקווה שהתוכנית הזאת תמשיך לצמוח ולגדול כי היא מאוד חשובה.

אני למדתי במהלך המפגשים המון על התקופה שבה גדלה סבתי וכמובן שלמדתי המון גם עליה. זה היה כל כך מעניין לדעת מה היא עברה בבוכרה. היה לי כל כיף להשתתף בתוכנית הזאת ואני מקווה שגם נכדיי לעתיד ישתתפו בתוכנית כזאת.