מאגר סיפורי מורשת

את סיפורנו נתחיל לפני שישים ושלוש שנה בעיר טפילל שבמרוקו, ביום צום שושן פורים, נולדה סבתי אנט.

הרופאים לא נתנו לה הרבה תקווה שתחיה כי נולדה בתחילת החודש השביעי של ההריון. באותם זמנים נולדו בבית חולים קטן או בבתים, והרפואה הייתה רחוקה שנות אור ממה שאנחנו היום.

אמה, פרחה בן חמו, לא רצתה להניק אותה מכוון שהייתה מאוד חלשה בגלל הצום, וגם מפני שבלידה הרופאים לא נתנו הרבה תקווה שהתינוקת תחיה. בערב, בצאת הצום, הגיעו הרבנים של העירייה והסתובבו בבית החולים בשביל לברך את תפילת צאת הצום ליולדת.

הרב הראשי של העירייה, שהכיר את פרחה ואת פועלה. היא היתה עוברת עם באבא סאלי מעיר לעיר, מכבסת לו את בגדיו ומבשלת לו. אמר לה לא לוותר על הילדה כי הילדה הזו תפתח להם את הדלת לברכה ולמזל "אחריתך לטובה" אמר הרב לפרחה. פרחה קמה בשארית כוחותיה והניקה את התינוקת. אחרי שבוע הם חזרו הביתה מבית החולים.

באו מהקהילה היהודית במרוקו ואמרו לפרחה שהיא יכולה לעלות לישראל… היא, בעלה וכל תשעת הילדים שלהם.

כשהגיעו לארץ בסירה לנמל יפו, פינו אותם לעיירת פיתוח בשם שדרות. שדרות היא עיירה קטנה עם בתים ישנים מאוד וקטנים. נתנו לפרחה בית אחד עם שני חדרי שינה בקומה רביעית על עמודים.

סבתי אנט, הייתה בגן חנה שהיה באותו הבניין שלה. גדלה בשדרות ולמדה בבית ספר שקמים. לאחר מכן עברה לפנימיית אשל הנשיא מפני שלא היה מספיק מקום בבית, כי היא גרה עם 8 האחים. שם הכירה סבתא את בעלה. אמא של סבתא שלי כל יום הייתה מביאה לסבא שלי כריך. סבי היה יתום מגיל 8 וכל יום סבתא רבתא  הייתה דואגת לו. חברה הטוב ביותר היה מאיר נידם. הם חברים טובים מאוד עד היום.

התחביבים של סבתי הם לחשוב על כל נכד/ה. אנחנו 9 נכדים והיא חושבת על כל אחד ומה שהוא אוהב. אני וסבתי אוהבים להכין אוכל ביום שישי ובשאר השבוע. היא שומרת שבת אז אנחנו כל שבת אחרי בית הכנסת באים ומשחקים רמיקוב. זה כמו נוהג.

הילדה השלישית שלה, אושרת, שהיא דודה שלי, חלתה בסרטן ולפני שהיא הבריאה היא חלמה שדוד שלה, שמת, שר לה שיר השירים. לכן, תמיד אחרי ברכת המזון ולפני ההבדלה אנחנו שרים את שיר השירים ומאמינים שזה מה ששומר עלינו.

הזוית האישית

עדיאל: היה לי כיף מאד להעמיק בסיפור משפחתי המורחבת. היה מעניין וכיף להקשיב לאמי ולסבתי ולראות תמונות באלבומים ישנים, תמונות שמספרות וממחישות את הסיפורים. למדתי מכל התהליך המעניין הזה עם אמי וסבתי שההיסטוריה של המשפחה שלי והעלייה ממרוקו לארץ שינתה הרבה את האופי של השפחה.