מאגר סיפורי מורשת

סבתא רבתא שלי, מריה שוורצבנד נולדה בבית חולים בשנת 1926, בעיר אוברוץ' בברית המועצות (עכשיו אוקראינה).

קוראים לאמא שלה גיסה ולאבא שלה אייזק. הם היו משפחה של פועלים עובדי כפיים. אבא שלה ניגן בכינור. וקנה כינור רק כשאחיה הקטן של מריה למד בבית ספר למוזיקה, אחרי המלחמה. לסבתא שלי היו 2 אחים: אחד קטן ואחד בכור. לבכור קוראים נאום ולקטן קוראים יעקב. סבתא רבתא שלי קיבלה את שמה מריה, על שם סבתא שלה.

כשהתחילה מלחמת העולם השנייה סבתא רבתא שלי הייתה בת 14 ואחיה הבכור נהרג במלחמה. בזמן המלחמה סבתא רבתא ומשפחתה התפנו לעיר קורגן בסיביר. בשנת 1945 סבתא רבתא חזרה לעיר שבה היא נולדה. שם פגשה את בעלה לעתיד גרגורי. הם התחתנו בשנת 1946 וביחד עברו לצפון. נולדו להם 2 ילדים: לאוניד בשנת 1947 ובלה (סבתא שלי) בשנת 1950.

בתקופת בית הספר, סבתי מריה התחילה את לימודיה בכיתה א בשנת 1933 זו הייתה שנת הרעב בברית המועצות. היא ומשפחתה החליטו להגר  מהעיר למושב כי במושבים הייתה חקלאות ואבא שלה יכול היה להרוויח שם משהו. אבל לצערם לאחר מספר ימים מריה חלתה במחלה שבגללה הם היו צריכים לחזור לעיר. היא המשיכה בלימודים בבית הספר והייתה בצופים ולמדה טוב.

סבתי מריה למדה בבית ספר אוקראיני באוברוץ'. היא סיימה 8 שנות לימוד, שפעם היה רק 8 שנות לימודי חובה, ותכננה ללמוד מקצוע או ללכת לעבוד ועוד… אבל ב-22 לשישי בשנת 1941, פרצה מלחמה בברית המועצות, מלחמת העולם השנייה. אחיה הגדול ואבא שלה גויסו לצבא. אחיה הגדול נעדר ועד היום לא יודעים מה קרה איתו. מריה, אחיה הקטן ואמא שלהם התפנו מזרחה. בהתחלה התפנו למזרח אוקראינה אך מהר מאוד הם פונו לקורגן ברוסיה. מריה התחילה לעבוד בכפר ואחיה הקטן היה עוזר נפח. לסבתא שלי קרה מקרה בעבודה שהם עבדו במשמרת לילה בשדות והטרקטור התקלקל וכולם ישנו בשדות וסבתא שלי החליטה לחזור לכפר 4 קילומטר מהשדות, ובאמצע הדרך היא פגשה זאבים ו"הלב שלה נפל" היא סגרה עיניים ורצה עד הבית.

מלחמת העולם השנייה: ב-22 לשישי 1941 הגרמנים תקפו את ברית המועצות וסבתא שלי ומשפחתה התעוררו להפצצות. סבתא שלי הייתה בת 14 וסיימה כיתה ח. לא היה להם מרחב מוגן הם התחבאו מתחת לשולחן והתכסו בכריות. לאחר מספר ימים הוחלט על פינוי התושבים באוברוץ' הנמצאת במערב אוקראינה  למזרח אוקראינה. באותו הזמן אבא של סבתי ואחיה הגדול של סבתי גויסו לצבא, אמא ואחיה של סבתי התפנו ביחד איתה למזרח אוקראינה ברכבת תובלה. לאחר מספר ימים החלו הפצצות גם במזרח אוקראינה והם התפנו לצפון רוסיה בעיר קורגן. סבתא שלי התחילה לעבוד בכפר. תפקידה הראשון היה להקריא חדשות מלחמה לעובדים כי לא כולם ידעו לקרוא ולכתוב באותו הזמן. לאחר מכן התחילה לעבוד בשדות החיטה. באותם זמנים האוכל היחיד היה קמח וקליפות תפוחי אדמה. אחיה הקטן עבד כעוזר נפח והוא היה רק בן 11.

כך נמשך המצב עד פסח 1945 אז אישרו לחזור הביתה, מפני שהחזית הייתה כבר רחוקה מברית המועצות, אך עדיין מדי פעם היו הפצצות. הדרך חזרה לקחה כ 3 שבועות ברכבת תובלה. הבעיה החמורה הייתה שלא היה אוכל בכלל, אז הרכבת הייתה עוצרת מדי פעם בשדות והאנשים היו מחפשים אוכל כגון תפוח אדמה, תפוחים וכל מה שהיה אפשר למצוא. בגלל פסח, בני משפחתה לא אכלו חמץ ולכן היה הרבה יותר קשה. כשהם חזרו הביתה הם מצאו שכבר מישהו גר שם אז הם פנו לעירייה ולאחר זמן מה הם קיבלו את הבית שלהם בחזרה. למזלם הבית לא נפגע. הם התחילו לחזור לשגרה לאט לאט. בתשיעי למאי 1945 הסתיימה המלחמה בניצחון על גרמניה הנאצית ולאחר מכן אבא של סבתא שלי חזר הביתה ואחיה הגדול נעדר עד היום לא יודעים מה עלה בגורלו וחייהם המשיכו, הם חזרו לעבודה ולשגרה.

בשנת 1985 בגיל 55 סבתא שלי יצאה לגמלאות. אמא של סבתי באותה תקופה הייתה חולה ונדרשה לטיפול. מריה עברה לגור עם אמא שלה וטיפלה בה. בשנת 1984 אמא של סבתי נפטרה. ואז סבתא שלי חיפשה תעסוקה והבת של מריה מצאה לה תעסוקה-להיות המטפלת של הנכד שלה  (אבא שלי). בשנת 1990 סבתא שלי עלתה לארץ עם בתה ומשפחתה והגיעו לבאר שבע. בארץ סבתי עבדה כמטפלת ועכשיו היא גרה עם בתה והחתן שלה.

הזוית האישית

סבתא מריה: מאוד נהנתי מהעבודה ושמחתי שדווקא אותי הוא בחר ושהוא התעניין בסיפור שלי. הייתי רוצה לאחל לאיתי שיהיה בריא ושלא ישכח את מה שסיפרתי לו ואותי. איתי: התעניינתי מאוד בסיפור והיה לי כיף מאוד במהלך העבודה אני שמח שבחרתי בסבתא מריה. אני מאחל לה שתהיה בריאה ושתהיה לה שמחת חיים. עד 120.