מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בירושלים באוקטובר 1952 לשמעון וטובה שמש. אמא טובה נולדה בפרס ואבא שמעון נולד בארץ. סבא שלי סבא דוד (אבא של אמא) נולד בארץ ואת ברית המילה שלו אף עשו בקבר דוד. הוא נסע לפרס, התחתן וילד את ילדיו ואז חזר איתם לארץ ישראל. סבא שוקרי (אבא של אבא שלי) עשה את מסעו לארץ ישראל משיראז שבפרס שבע שנים על חמור. גדלתי וחונכתי בירושלים ויש לי עוד שלושה אחים.

מלחמת ששת הימים זכורה לי ביותר כי הייתי תלמידה צעירה. יש לי הרבה זכרונות מתקופת המלחמה. הרבה תמונות שחקוקות לי ונמצאות בראשי עד היום כאילו היו היום. בזמן המלחמה הייתי בת 15. אני ומשפחתי גרנו בשכונת שמואל הנביא בירושלים. עם אבי שמעון, אמי טובה ושני אחיי יעל וברוך התאומים שהיו בני 12. הייתי תלמידה בבית ספר שנקרא "בית צעירות מזרחי". מרחק ההליכה מהבית היה כחצי שעה ברגל. התקיימו לימודים בזמן המלחמה אבל אני לא הלכתי, רציתי להיות עם משפחתי.

הדבקנו על החלונות ניילונים ודבק להגנה, כדי שאם ירו או ינפצו את הזכוכיות הן לא יעופו עלינו. שמנו שקים מלאים בחול על הפתחים שגם הם ישמשו הגנה.

כשהתחילה המלחמה סגרו את בית הספר אמרו לנו שאנחנו נשארים לישון בו בלילה שבו התחילה המלחמה, כי מסוכן לצאת. אבל, אני וחברה שלי חנה, החלטנו שנלך אליה הביתה מכיוון שהבית שלה היה קרוב לבית הספר. רצנו כל הדרך, כשהבית שלה נמצא למטה. רצנו בירידה תלולה. כל הדרך שמענו יריות, ומידי פעם כוחות הביטחון אמרו לנו להיכנס פנימה לאחד המקלטים או הבתים. בסופו של דבר באותו הלילה הגענו לבית שלה, ירדנו למקלט וישנו בו כל הלילה.

ההורים שלי מאוד דאגו. לא היו טלפונים כמו היום, ששאלו בבית הספר אם הכול בסדר, או איפה אני. אבא שלי בא ברגל לבית הספר לחפש אותי ושם אמרו לו שהלכתי לחנה. אני זוכרת באותו הלילה שחילקו לנו במקלטים לחם עם ריבה. בבוקר אבא שלי בא לקחת אותי. הלכנו הביתה ושם היינו במקלט במשך 3 ימים. שמענו את כל קולות המלחמה, יריות, דיבורים צעקות, את החיילים.

אבא שלי השתתף במלחמה. הוא היה בעיר העתיקה, במזרח ירושלים. הוא שמר בכניסה לכותל.

היה לנו במקלט טרנזיסטור – רדיו קטן על סוללות. שמענו את כל החדשות ואת קולות השמחה של החיילים כשכבשו את הכותל ואמרו :"הר הבית בידינו".

כשהיינו במקלט לא פחדנו כי היינו מוגנים. היינו עם עוד הרבה משפחות, זה שכולם היו יחד גרם לרמת החרדה לרדת ולחוויה של כיף, משחק. מסביב היו המון חיילים שנתנו לנו תחושה של ביטחון.

אחרי המלחמה, בשבועות, אבי לקח אותנו לבקר בכותל. ואני זוכרת כשראיתי את הכותל התפלאתי מאוד ואמרתי בלבי: זה הכותל? סיפרו לי הרבה על הכותל ובדמיוני ראיתי קיר מזהב. כשראיתי פתאום את הכותל מולי הוא היה נראה לי פשוט – רק קיר אבנים. כמובן שבתור ילדה. כשגדלתי, אבא שלי סיפר לי הרבה סיפורים על הכותל ועל המשמעות שלו והבנתי שזה לא סתם קיר.

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת הקשר הרב דורי בביה"ס נוף השדות בנגבה