מאגר סיפורי מורשת

שמי ניר, אני משתתף השנה בתכנית הקשר הרב דורי עם סבי, זאב. יחד אנו מתעדים את סיפור מחייו ומנציחים אותו במאגר המורשת.

סבא מספר: "הסיפור הוא חלק קטן מהשתתפותי במלחמת ההתשה. בהיותי במילואים הייתי שייך לחטיבה 55 (קיימת גם כיום) גדוד 71 שהיה במילואים בסיני ובבקעת הירדן.

במהלך מלחמת ההתשה, בחודש דצמבר 1969, הגענו למחנה שהיה במעבר המתלה והיינו צריכים לעשות כל לילה מארבי אש בתעלת סואץ. היינו יוצאים כל לילה לאורך התעלה, עולים על הסוללה למעלה, יורים לצד השני של התעלה לכיוון המצריים ונוסעים הלאה. על ידי כך הצבא הבהיר שאנחנו שולטים בכל מקום לאורך התעלה.

ביום הראשון הזחל"ם עלה על הסוללה של התעלה. כשהוא הסתובב לרדת, הוא התהפך עם כל החיילים שהיו עליו. ספגנו אש מהמצרים, וחייל אחד חטף כדור בקסדה ונהרג על המקום. שמו היה שלומי מקיבוץ גרופית. אני התגלגלתי מהזחל"ם ורגלי נתפסה בין דברים שהיו בזחל"ם. משכתי את הרגל כל כך חזק עד שהסוליה נתלשה מהנעל. חזרנו באותו לילה למחנה בלי זחל"ם ובלי סוליה בנעל.

בבוקר נודע לנו כי במוצב שבתחילת התעלה, בנמל מצרי שנקרא המזח, נהרגו שבעה חיילים מחיל השריון. התקבלה אז החלטה של הפיקוד להחליף את כל החיילים במוצב המזח והחליטו להביא לשם 40 צנחנים מפלוגתי, כאשר מחלקתי הייתה כולה שם בפיקוד המ"פ נחיק שהכיר אותי היטב מאז השירות הסדיר. העבירו אותנו בכמה קומנדקרים למוצב המזח והחלפנו שם את פלוגת השריון. השלמנו את תפיסת הפיקוד על המוצב עד הערב. המ"פ מינה אותי להיות רב סמל של המוצב.

התמקמנו במוצב ומיקמנו את החיילים בעמדות לאורך המזח, שהוא כ-קילומטר אחד. המיגון (בונקרים) היו צינורות ענק, כל צינור באורך של כ-12 מטרים, שלא נתן הגנה מיטבית. את המזון והתחמושת למוצב המזח סיפקו על ידי קומנדקרים. התעלה הייתה ברוחב של כ-200 מטרים. בצד המצרי הייתה עיר עם בתי קומות מודרניים לעיר שנקראת סואץ. המצרים היו במיקום טוב משלנו כי ישבו על גגות הבתים. הם צפו בנו וצלפו בנו, וברגע שאנחנו היינו פותחים באש הם השיבו לנו במכת אש חזקה. הכי נורא היה שלהם היו תותחים 120 מ"מ באי גרין שבפתח תעלת סואץ. כשהתותחים היו פוגעים בצינורות, הצינורות היו עפים לגובה רב ונוחתים בשריקה בכל שטח המוצב.

מהיום השלישי שלנו במוצב, המצרים עם תותחים ללא רתע הפגיזו כל כלי רכב שהתקרב למזח. שלחו לנו משאית של שק"ם, שחטפה פגז ושני חיילי השק"ם יצאו ממנה מבוהלים ורצו לכיוון המצרים ונפלו בשבי. אני ועוד כמה חיילים אספנו את כל המוצרים של השק"ם שנשארו שלמים והבאנו אותם למוצב. זה היה האוכל והתחמושת היחידים שהגיעו למוצב המזח במשך 23 ימים. נשארנו שם בלי עזרה משום מקום כולל חיל האוויר כי בצה"ל באותו הזמן היו חסרים מטוסים.

באמצע חודש דצמבר הצליחו להגיע אלינו מחלקה של שייטת 13 והם היו צריכים לשוט לעבר האי גרין ומשם להתכונן לפלישה אליו כי שם היו ממוקמים הרבה תותחים נגד מטוסים ששמרו על הצד המצרי של התעלה. כשחזרו אנשי השייטת היה להם חייל פצוע קשה וצה"ל לא הצליח להוציא את הפצוע ואת אנשי השייטת במשך זמן רב.

לקראת סוף שנת 1969 החליטו בצה"ל להפוך את המצב בתעלה. הם העבירו לנו פקודה להתחיל לירות לצד המצרי בצורה רציפה ועוצמתית ולא לאפשר להם להרים ראש ולהשיב אש. אספנו טילי בזוקה שהיו לנו, חיברנו אותם אחד לשני והפעלנו אותם בירייה אחת. חטפנו מיד אש מהאי גרין, אבל בעזרת הרעש והאש הגיעו שוב אנשי שייטת 13 ששוב שטו לאי גרין וכבשו אותו מידי המצרים. מאז כל התותחים באי גרין השתתקו. בבוקר של ה-31 בדצמבר צה"ל קיבל מטוסי פנטום חדשים מארה"ב שהתחילו להפציץ את המצריים וכל העליונות עברה לצה"ל.

בסוף תקופת המילואים במזח, אני וכל המחלקה שלי הורדנו במשקל. אני אישית ירדתי 12 ק"ג כי לא היה לנו מה לאכול."

הזוית האישית

סבא זאב: היה לי מאוד מעניין לספר על החוויות שלי במלחמת ההתשה. זו הייתה תקופה מאוד קשה בחיי המדינה של אחרי מלחמת ששת הימים. זה היה מאוד מרגש להעביר את הזיכרונות שלי לנכדי ניר ולדעת שלא ישכחו את מה שעשינו בתקופות מילואים ארוכות. נהניתי לבלות עם ניר בפגישות בבית הספר ובבית.

ניר הנכד המתעד: מאוד נהניתי מתהליך של כתיבת הסיפור של סבא במלחמת ההתשה, לשמוע על החוויות שלו. התגלו לי סיפורים חדשים שלא ידעתי לפני. הסיפור גרם לי לסקרנות לשמוע עוד סיפורים וחוויות שעברו על סבא במלחמות הרבות שעבר. היה לי כיף לראיין אותו ולשאול אותו שאלות ואני מודה לסבא שהוא הקדיש לי זמן והיה לי כיף.