מאגר סיפורי מורשת

שמי חן, במסגרת פרויקט אמירים, השתתפתי בתוכנית "הקשר הרב דורי", זכיתי לראיין את סבתי ויקטוריה. ללמוד אודות עברה, ילדותה והתבגורתה.זהו סיפורה של סבתא ויקטוריה שנולדה באיראן למשפחה יהודית והתמודדה עם אנטישמיות קשה בילדותה ובבגרותה, עד שעלתה לישראל בשנת 1979 עם בעלה וילדיהם.

סבתא ויקטוריה מספרת על ילדותה באיראן

נולדתי באיראן בחג ראש השנה בשנת 1942. אבי, מוסה, היה סוחר בדים ואמי, שמסי, עקרת בית. היה לנו בית חד קומתי עם חצר וגינה. בילדותי לא היו לי הרבה חברות. צבע שיערי היה ג'ינג'י ולעגו לי הרבה. בצעירותי, אהבתי מאוד לסרוג ולתפור.

יש לי ארבעה אחים: רחמים, יפה, סורייה ורפי , בילדותנו היינו מבלים עם חברים שלנו. שיחקנו את המשחקים של פעם. באיראן, היינו קמים בבוקר, הולכים לבית הספר, אבי היה יוצא לעבודתו. גם אז חווינו אנטישמיות קשה. דבר שהשפיע מאוד על סדר היום לנו ועל חיינו בכלל. האנטישימיות רק הלכה וגדלה וכל הזמן אסון השואה היה מהדד בראשי. פחדתי מאוד להסתובב ברחוב לבד ללא אחיי.

בעודי בת 37 התחילה המהפכה באיראן. את בעלי הכרתי בשידוך. עבדתי בחנות ומישהי שעבדה איתי אמרה לי שיש לה מישהו להכיר לי. נפגשנו והתאהבתי בו במבט ראשון. לאחר שבע שנים התחתנו. נולדו לנו שלושה ילדים: נוריאל- על שמו של אביו של בעלי, ג'קלין, ובננו הקטן קמביז שנקרא על שם משורר ידוע בפרס. כשעלינו לארץ קמביז עיברת את שמו לאברהם.

תודה לאל, יש לנו מבני הבכור חמישה נכדים ומבתי שלושה נכדים ובשעה טובה בשנה הזו נולד לנו נין ראשון. מאחר שאני ובעלי לא ניידים, אנחנו נפגשים עם המשפחה בעיקר בארוחות משפחתיות אצלם או אצלנו בבית.

עליה לארץ – תקופת המעברות

עלינו לארץ בשנת 1979. בטהרן חיינו בסביבה שרובה היו מוסלמים, לא היו בתי ספר יהודיים ונתקלנו בהמון אנטישמיות. החיים בטהרן היו מאתגרים. חיינו בפחד שיעשו לנו או לילדנו משהו, ולכן החלטנו לעלות לארץ ישראל. עזבנו הכל מהר מאוד, את כל הציוד שלנו, הרכב והמזכרות. לא היה לנו זמן לקחת כלום. הגענו לארץ ישראל במטוס והיה אישור לעלייה, בארץ היה לנו קשה קצת ההסתגלות מבחינת שפה כי לא ידענו איך לדבר עברית אך לאט לאט למדנו ועם זאת עד היום אני לא שולטת לגמרי בשפה העברית.

לאחר עליתנו ארצה, התגוררנו בעיר רמלה. היה לנו בית נחמד, מסודר, המדינה עזרה לנו בקנייה של מקרר, מיטות, שולחנות ומזרונים. היה לנו מטבח יפה ואפילו מקום לכבס.

מקצוע ועיסוק

באיראן הייתי תופרת. בארץ עבדתי במפעל "אוסם". טיפלתי בילדיי ולאחר מכן גם בנכדיי. היום אני אוהבת בעיקר לבשל ולתפור. למדתי לבשל את כל המאכלים הפרסיים מאימא שלי שהעבירה לי מתכונים סודיים. היום אני מבשלת לנכדיי ונהנת מכל רגע.

מסר לדור הצעיר

שאף פעם לא תפסיקי לחייך תמיד תהיי בשמחה אפילו שיש קשיים, אף פעם לא צריך להתייאש, ובמיוחד לא להתרגש מהדברים הקטנים, כי לי זה פגע מאוד בחיים, כי אני התרגשתי מכל דבר קטן, אז תמיד תזכרי להיות בשמחה כי זה ישפיע לך על החיים.

הזוית האישית

חן: החוויה הייתה ממש כיפית אהבתי את החלק של הראיונות במיוחד, מכיוון שזה להכיר דברים חדשים שלא ידעתי על סבתא שלי ולגלות דברים חדשים שסבתא שלי עברה ובכללי החוויה הזאת מאוד מרגשת מכיוון שהתוכנית הזאת יותר קירבה בני לבין סבתא שלי בזה שגיליתי עלייה דברים שלא ידעתי לפניה.

סבתא ויקטוריה: החוויה הייתה ממש מדהימה זה ממש ריגש אותי שנכדתי באה והתעניינה בסיפור החיים שלי וממש נהנתי לספר לה את הדברים שעברתי בחיי .