מאגר סיפורי מורשת

שמי רומי, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי, במסגרתה אני מתעדת סיפור משפחתי ומנציחה אותו במאגר המורשת. לשם תיעוד הסיפור בחרתי בסבתי לייה מצד אבא. במסגרת עבודת התיעוד נפגשתי מספר פעמים עם סבתא בכדי לראיין אותה. כשהתחלתי את העבודה חשבתי כי ידעתי על סבתי הרבה מאוד, אך מסתבר שלא ידעתי אפילו חלק קטן מסיפורה! למשל: כשהייתה קטנה, למשפחתה לא היה הרבה כסף, אך בכל זאת הוריה דאגו שלה ולאחותה יהיה את כל מה שהן צריכות.

סבתי לייה פרומין נולדה בתאריך 15.11.1947 בעיר טביליסי הנמצאת בגיאורגיה (ברית המועצות לאותם ימים). כשהייתה קטנה קראו לה גם לילי וזה השם בו היא משתמשת גם כיום. לסבתא יש אחות אחת בשם רוזליה. אמה, שרה פרומין, נולדה גם היא בגיאורגיה והייתה מורה למוזיקה. אביה זיליק פרומין נולד באוקריאנה, גר וסיים את לימודיו שם. במקצועו התמחה בהנדסה והיה נחשב למהנדס רכבות חשוב. בתחילת מלחמת העולם השנייה העבירו את סניף עבודתו לסביר, מכיוון שהגרמנים לא פלשו לשם וזה נחשב מקום בטוח לעבוד ולגור בו. חשיבותו בעולם ההנדסה הייתה משמעותית ונחוצה בתקופת המלחמה, עד כדי שהוא נאלץ לעזוב את משפחתו ולעבור יחד עם סניפו לסיביר בכדי להוביל את פרויקט בניית הרכבות. אביו, אמו ואחיו נשארו באוקראינה. בשנת 1939, כשהחלו שמועות על המלחמה והאנשים נסעו ונמלטו למקומות אחרים, סבא רבא רבא שלי, ברוך, חשב אחרת מכל האנשים, כי כאשר היה עושה עסקים עם הגרמנים הם היו נחמדים כלפיו וכלפי משפחתו. הוא ומשפחתו לא עזבו את הארץ.

במהלך המחקר סבתי סיפרה לי סיפור מאוד מרגש שהתרחש במהלך מלחמת העולם השנייה: אחת מאחיותיו של אביה שלחה את בתה נילה לאוקראינה, אל סבא ברוך (סבא של סבתי) לחופשת קיץ לפני פרוץ המלחמה, אך בעודה עדיין שם, פרצה מלחמת העולם השנייה והנאצים באו לקחת אותם אל מחנות ההשמדה. רוזה, בתו של ברוך, אמרה לנילה להגיד לאחד החיילים כי אינה קשורה אליהם וכי היא גרמניה, ניתן היה להאמין בדבר זה מכיוון שנילה הייתה ילדה בלונדינית ולא דומה לשאר המשפחה. ואכן נילה הלכה לאחד החיילים ואמרה לו כי היא גרמניה ואין לה שום קשר למשפחה. החייל, שעדיין לא ידוע לנו אם באמת האמין לה או שריחם עליה, אמר לה: "תברחי מפה, ילדה" – וכך עשתה נילה. היא ברחה ומצאה בית אחד בו הסכימו להחביא אותה. נילה הסתתרה בבית זה חמש שנים עד סוף המלחמה ובכך ניצלה. בסוף המלחמה באה זינה, אמה של נילה, לחפש את בתה ומצאה אותה. אך למרות הנס שקרה למשפחה, הגיע גם סבל וצער גדול, כי אביו ואמו של אבא של סבתי ושניים מאחיו נספו בשואה, זאת עקב הטעות הנוראה – שהחליט סבא רבא שלי להישאר באוקראינה למרות השמועות על המלחמה הקרבה.

בתום המלחמה אחיו של אביה של סבתי הציע לו לעבור לגור בגיאורגיה, מכיוון שלשם הגרמנים לא הגיעו וניתן היה לנהל שם חיים מסודרים. בנוסף, לא היה לו לאן לחזור מפני שמשפחתו נרצחה והוא עדיין לא הקים משפחה משלו. לכן הוא החליט לעבור עם סניפו לגיאורגיה ונשאר לשהות שם. בגיאורגיה הוא גם פגש את אמה של סבתי, הם התחתנו והקימו משפחה קטנה ושמחה. אמה של סבתי דאגה לכך שבביתם תמיד תהיה מוזיקה ושהבית יהיה בית מוזיקלי.

ילדותה של סבתא

סבתא לייה גדלה בטביליסי. כשהייתה קטנה, למשפחתה לא היה הרבה כסף למשחקים ומותרות והם הסתדרו עם מה שהיה להם. הם התגוררו ארבעה אנשים בחדר אחד. תנאי מחייתם לא היו נוחים כמו היום, והם נאלצו להתקלח במקלחות ציבוריות בימי ראשון ורביעי. בזמנה הפנוי, כאשר לא הייתה בבית הספר למוזיקה או למדה בבית הספר, סבתא אהבה ללכת לסבתה שגרה בשכונה בסגנון איטלקי, זו הייתה שכונה קטנה מלאת בתים יפים ומסודרים בסדר מסויים, ושם שיחקה בחצר עם ילדים מהשכונה במשחקי חברה, מחבואים, קלאס, תופסת, משחקי כדור וגומי. בחגים סבתא שלה הזמינה את כולם אליה הביתה והם היו חוגגים את החגים בשמחה רבה כמשפחה אחת גדולה.

חוויה הזכורה לה מילדותה הוא שבגיל שש לכבוד יום הולדתה הוריה חסכו את הסכום הדרוש ולקחו אותה לבית האופרה, משם התחילה אהבתה למוזיקה. סבתי התחילה את לימודיה בגיל שש וחצי בבית ספר יסודי והייתה תלמידה טובה. במקביל, במשך כל שנות לימודיה למדה בבית הספר למוזיקה והתמקדה בנגינה על פסנתר וכינור. כשסיימה את התיכון הלכה ללמוד במכללה למוזיקה ורכשה ידע נוסף. היו לה כמה חברות קרובות שגם הן היו יהודיות, הן היו נפגשות ומבלות יחד, ואף הולכות לבית הכנסת היהודי הגדול בטביליסי. בטבילסי יש כמה בתי כנסת וביניהם בית הכנסת החשוב מכל – לשם היו הולכות סבתי וחברותיה היהודיות. וכמובן לומדות ועושות שיעורים ביחד.

עלייה לארץ יחד עם מקצוע ועיסוק

בשנת 1989 החלו מהומות בגאורגיה עקב פירוק ברית המועצות. תנאי המחייה בגאורגיה נהיו קשים וזה היווה סיבה נוספת לסבתי להחליט על עלייה לארץ ישראל. היא תמיד חלמה על מגורים בארץ ורצתה שילדיה יגדלו בישראל. בשנת 1990 עלו סבתי, משפחתה ומשפחת אחותה. בעלה לא רצה לעלות לארץ, לכן החליטה להתגרש ממנו ומאז נותקו הקשרים. הם היו נרגשים לקראת העלייה אך גם מאוד מודאגים ממה צופה להם העתיד.

כאשר הם הגיעו לארץ, הם נסעו ישר משדה התעופה לאכסניה בנתניה, שם חיכה לסבתא חבר מהעבודה שעלה לפניה לארץ. שם הם שכנו כשבוע ולאחר מכן שכרו דירה. סבתא הגיעה לארץ עם תואר שני במוזיקה מהאוניברסיטה שבגיאורגיה ובארץ למדה הנהלת חשבונות, מה שהקל על הסתגלותה ובמציאת עבודה בארץ. בזמן ההתיישבות בארץ סבתא עבדה בתור מורה למוזיקה, כנרית בתזמורת ומנהלת חשבונות. במקביל לכל העבודה שסבתא עשתה, היא גם פתחה עם אחותה משרד שקראו לו "ליאת "כוח אדם. היא הייתה מספקת עובדים "לקפלן את לוי בע"מ'". העולים היו נרשמים אצלה והיא הייתה מספקת עובדים לחברה, היא ניהלה את כל כוח האדם שבגני תקווה במסגרת החברה שפתחה. החברה הייתה הצלחה, מלאת עובדים ופעילות. לאחר כמה שנים סבתא החליטה שהיא סוגרת את המשרד ועובדת בהנהלת חשבונות. כיום סבתא עובדת כמורה למוזיקה בבית ספר יסודי בפרויקט תלן בקונסרבטוריון, ובנוסף היא מעבירה שיעורים במתנ"ס.

תחביבים

לסבתא שלי תחביבים רבים, אך תחביביה העיקרים הם לטייל מסביב לעולם, לחוות תרבויות חדשות וללמוד על היסטוריות נוספות של המדינות בהן היא מבקרת. בכל מקום בו היא נמצאת, היא קונה מזכרת המאפיינת את המקום. בביתה יש ארון המיועד למזכרות אלו. נכון להיום היא ביקרה ברוב מדינות העולם.

בנוסף, סבתי מאוד אוהבת מוזיקה ולנגן על פסנתר וכינור, ניתן להבין זאת מעיסוקה כיום. אהבתה של סבתא שלי למוזיקה החלה כבר בגיל צעיר כשהוריה לקחו אותה לאופרה ומלווה אותה עד כיום, היא ראתה מחזות זמר רבים והלכה פעמים רבות לאופרה במהלך טיוליה בעולם.

סיפורו של חפץ מיוחד העובר מדור לדור

במשפחה שלנו יש חפץ העובר מדור לדור: הויטרז'.הויטרז' היא ארון עשוי מעץ בעל גילופים רבים ומיוחדים, הוא מאוד ישן – בן  104 שנה. בשנת 1937 סבתא רבתא שלי, שרה, רכשה אותו. הוא עמד אצלה בבית עד שבתה הבכורה התחתנה וקיבלה אותו כמתנה לחתונה. הארון הובל במשאית לבית החדש של הזוג הצעיר. סבתא מספרת שתמיד שמרו באהבה על הארון, והדברים שהיו בו תמיד היו מסודרים ונקיים. עקב העלייה של המשפחה לארץ פירקו את הארון, עטפו ושמו אותו בארגז ושלחו באונייה לישראל. לאחר מכן הארון הועבר לאמי ואבי כמתנת נישואים. עד היום הוא נמצא אצלנו בסלון ואנחנו כולנו שומרים עליו ומטפלים בו. כשאתחתן, הוויטרנה תעבור גם אליי כמתנת נישואים ואני אעביר אותה הלאה לילדיי וכן הלאה.

הזוית האישית

רומי הנכדה המתעדת: נהניתי לראיין את סבתי ולחקור על עברה ועבר משפחתה. יחד עם זאת, ככל שהתקדמתי במחקר, גיליתי דברים שהפתיעו אותי. סבתי אמרה כי היא שמחה מאוד לעבוד איתי על עבודת השורשים, וכי כעת היא יכולה לשתף את סיפור משפחתה לאנשים נוספים.

אני מאחלת לסבתי קודם כל להיות בריאה ומאושרת, להמשיך להנות ולטייל בעולם. שתחווה חוויות רבות ושתהיה תמיד עם משפחתה. סבתי מאחלת לי להצליח בכל אשר שאבחר, שאבלה יחד עם חברותי ושאהיה בריאה ומאושרת.