מאגר סיפורי מורשת

אני, יהודית קנטר (לבית דויטש), סבתא של טל קנטר, בת יחידה, נולדתי בישראל בחיפה בבית חולים אימהות בתאריך 10.3.1948 (חודש לפני קום המדינה). הוריי עלו לארץ לפני המלחמה.

אמי עלתה מהונגריה, אבי מרומניה (יליד יוגוסלביה-סרביה היום).

אני והוריי, 1949

אמי עלתה בעלייה בלתי לגאלית עם האונייה אגאוס ניקולאס שיצאה מבולגריה, הגיעה לחופי עזה, שם נתפסו על ידי הבריטים ונלקחו למחנה צבא בריטי בבת גלים, משם פוזרו העולים. אמי הגיעה לגדרה, גרה באוהל, אימצה תן – חשבה שזה כלב, עד אשר התבררה הטעות ונאלצה לשחררו.

אבי הגיע לארץ. התגייס לצי הבריטי, אחר כך שירת כגפיר (השומר). הם התחתנו במרץ 1947 ואני נולדתי שנה לאחר מכן, במרץ 1948.

מימין: אבי בצי הבריטי, משמאל: תעודת גפיר של אבי

גרנו במרתף חשוך וטחוב ברחוב הס. בתור תינוקת לא ראיתי את אור השמש ובהמלצת הרופא אמי הוציאה אותי התינוקת על שולחן מתקפל לשמש ברגע שהשמש שהשמש יצאה הדבר התאפשר. אחרי תקופה קצרה עברנו לדירת שני חדרים בדמי מפתח ברחוב פבזנר – הדר הכרמל. אבי עבד במחסני הדואר, ואמי בתחילת דרכה עבדה כמלצרית ואחר כך פתחה עם שותפה חנות ברחוב הרצל.

בשנת 1952 עלו סבי וסבתי מרומניה (מצד אבא). שפת הדיבור בבית היתה הונגרית וגם אני עד גיל ארבע ידעתי רק הונגרית. עברית נאלצתי ללמוד כאשר התחלתי ללכת לגן. זכור לי שבאחת הפעמים שירדתי לרחוב לשחק עם ילדי השכונה ורציתי ללכת לחברה, היה ברור שלא אלך מבלי לבקש רשות, לכן קראתי מהחצר לאימא שלי "מאמי" ודיברתי איתה בהונגרית. הילדים לעגו לי וקראו לי :"הונגרישטה" ו"איגן מיגן". מאז לעולם לא קראתי לאמי אלא עליתי הביתה, כדי שלא ישמעו אותי מדברת הונגרית. בתקופה זאת העברית הייתה השפה ההכרחית.

בבית היה חדר אחד – סלון שבלילה הפך לחדר שינה של הוריי. בחדר השני הייתי אני עם סבתי. סבי נפטר זמן קצר לאחר הגעתו ארצה. התקופה הייתה תקופת הצנע, זכור לי פנקס התלושים שאפשר קבלת מזון בהקצבה, ולכן נקבעו מכסות של מזון. אני זוכרת שהיה ספסור בתלושים. הייתי אכלנית גרועה, אני זוכרת שאת האוכל היקר שהוריי מנעו מעצמם ונתנו לי, הכריחו אותי לאכול והתוצאה הייתה שהייתי מקיאה, ומקבלת סטירה בגלל שהתבזבז האוכל היקר.

משפחתה של אמי נשארה בהונגריה וסירבה לעזוב. לאחר שאמי הגיעה ארצה ושמעה על הקורה באירופה, התחילו גזירות נגד היהודים, היא ניסתה שוב לשכנעם לעלות ומשסירבו, התחילה לכתוב ולספר סיפורי מעשיות על יופיה של הארץ, על התנאים הנהדרים והאוכל השופע וכך הצליחה לפתות אותם לעלות ארצה כחודש לפני פרוץ המלחמה.

למרות שהוריי חיו בצנעה, אני קיבלתי הכול: שיעורי נגינה בפסנתר,שיעורי בלט ומאוחר יותר בית הספר הריאלי, שהיה בית ספר פרטי עם שכר לימוד גבוה. כאמור גרתי בדירה צנועה, אך הייתי מרוצה. מים חמים לרחצה – פעם בשבוע. בחדר האמבטיה היה דוד מים גדול, בתחתיתו פתח שדרכו הכניסו עצים לבערה, העצים שבערו חיממו את המים וכולנו התרחצנו באותם מים ולאחר הרחצה העבירו את המים לדלי לשטיפת הרצפה. מקרר לא היה בבית, איש הקרח היה מגיע כל כמה ימים היה לו פעמון גדול, הוא צלצל בפעמון וכל השכנים יצאו לרחוב וקנו גושי קרח ושמו בארון הקרח. הקרח שמר על האוכל תקופה מסוימת ולאחר מכן הקרח נמס, המים נזלו והיה שיטפון.

את האוכל בישלו בפתיליה. כביסה עשו אחת לכמה שבועות, המים התחממו על פרימוס. הכובסת הערביה היתה יושבת על הרצפה, כשלפניה פיילה עם הכביסה והיא הייתה מכבסת ומשפשפת. בשבילי היום הזה היה חגיגה: אמי הייתה עסוקה עם הכביסה ובאותו יום הייתי משוחררת לנפשי ועושה ככל העולה על רוחי מבלי שמישהו יגיד לי מה לעשות.

למדתי עד כיתה ד' בבי"ס גאולה בהדר הכרמל, אחר הצהריים הייתי יוצאת לרחוב ומשחקת: חבל, קלאס, מחבואים, סימני דרך, חמש אבנים או סתם מתרוצצת בין החצרות ומחפשת אוצרות. מכיוון שהתקופה הייתה קשה, ביה"ס סיפק לילדים לארוחת עשר אבקת קקאו עם מים – "שוקו", שהוגש בכוסות מתכת מכוערות. היינו חייבים לשתות אותו אחרת לא היינו יוצאים להפסקה.

כשהייתי בכיתה ג' התחיל גל עלייה ולא היו מספיק כיתות לימוד להכיל את כל התלמידים, לכן תקופה מסויימת למדתי במשמרת שנייה- בשעות 2-4 אחר הצהריים. בכיתה ה' עברתי לביה"ס הריאלי לכיתה חדשה וילדים חדשים, אך עד מהרה השתלבתי. הצטרפתי לצופים לשבט משוטטים. בביה"ס הייתה משמעת ברזל, הייתה הקפדה על תלבושת, הסמל. רוח החלוציות ואהבת הארץ הוחדרה בילדים הן בשירים והן בהצגות שהיינו עורכים בחגים.

בקיץ, בחופש הגדול היינו נפגשים בבריכת בת גלים ומאוחר יותר בחוף הכרמל, משחקים "קדרים באים" ונשרפים בשמש (לא הייתה מודעות לסכנת הקרינה), ואני עם העור הבהיר שלי הייתי מגיעה הביתה אדומה ושרופה. בכיתות גבוהות יותר היינו יוצאים למחנה עבודה. זכור לי שהייתי במחנה עבודה ברביבים שאחר כך היה קיבוצו של אמיל גרינצוויג שלמד איתי בכיתה. אמיל נרצח בהפגנה של השמאל בירושלים. אוהד ממחנה הליכוד זרק רימון יד שהתפוצץ ואמיל נהרג במקום. כאן המקום להזכיר שהכרתי את אמיר, מי שלימים יהיה בעלי, במסיבה אצל אמיל שהיה חבר כיתה מביה"ס.

המוזיקה שהאזנו לה אז הייתה בדרך כלל מורכבת משירי ארץ ישראל היפה, בתנועה רקדנו הורה וריקודי עם. אני הייתי "פושעת" ומכיתה י' ואילך הייתי הולכת למסיבות סלוניות, שם רקדנו לצלילי מוזיקה לועזית, צרפתית ואנגלית. ריקודים סלונים נחשבו למושחתים. הביטלס שהתחילו להיות אופנתיים נאסרו להשמעה בארץ מפני שהם" מקלקלים את הנוער" .

מכיוון שההורים לא גדלו בארץ ולא הכירו את ההווי והמנהגים, האווירה בבית הייתה קשוחה יותר, היחס להורים היה מכבד. ההורים היו הורים ולא "חברים" כנהוג היום. לא היו שיחות נפש אינטימיות ואם היו קשיים הייתי צריכה לחרוק שיניים ולהתגבר. אז זה נראה לי קשה אך בדיעבד המסקנה היא שהקושי מחשל. המושג של חופשה משפחתית לא היה קיים, היינו הולכים הרבה ברגל, טלפון לא היה. כאשר הייתי צריכה אחר הצהריים לברר בקשר לשיעורים, היינו רצים בחצרות בין בתי החברים. הדרכים היו מעין שבילים לא סלולים בין החצרות ותמיד מצאתי בדרך פרחים, צבים, חיפושיות – כל מה שהיום כדי לראות אנו יוצאים לטבע.

בשנת 1966 סיימתי את התיכון. מיד לאחר סיום התיכון הלכתי ללמוד באוניברסיטה (לא התגייסתי בגלל בעיה רפואית ברגל). בשנת 1969 התחתנתי, נולדו לי שלושה ילדים.

אבי נפטר בגיל צעיר, אמי האריכה ימים ועזרה לי בגידול הילדים, אך תמיד הייתה מזועזעת מהחלטתי לגדל שלושה ילדים. בהשוואה למצב הכלכלי בו אמי גידלה אותי, העוני והקשיים שהיו מנת חלקה, נראה לה לא הגיוני ובלתי אחראי לחנך ולדאוג לצרכים של שלושה ילדים. אבל קשיי העבר הטביעו בי את חותמם. מעולם לא יכולתי לזרוק אוכל "כי יש ילדים רעבים בעולם", אסור להשאיר אוכל בצלחת, צריך לגמור עד הסוף. ההרגלים האלה מלווים אותי עד היום הזה. היום יש לי כאמור, שלושה ילדים, (ועשרה נכדים, הקטנה בת שמונה, הגדול בן 33). כולם גרים בחיפה, בקרבתי.

בימי שישי, כשכולנו מתכנסים לארוחת שישי, אנחנו מונים 20 איש (כולל בני זוג של הנכדים). הקמנו בעלי ואני שבט לתפארת, ואני עדיין נפעמת מהיופי והגודל של המשפחה, ותוהה איך הוריי היו מגיבים מהשבט הגדול שהם היו ממקימיו. אני בטוחה שקשה היה להם להאמין שאכן כך. כיום שלושת ילדיי בעלי תארים אקדמיים הקימו משפחות נחמדות ונעימות. (טל הוא בנו של ירון, הצעיר מבין שלושת ילדיי, ילד חמוד ומוכשר. תומר, המבוגר מבין נכדיי, סיים תואר שני בטכניון, עובד, ולצערי כרגע במילואים). אני מקווה שהשבט יגדל וישגשג, שיגדל לתקופה שקטה ושלווה, ונכדיי – הלוואי ולא ידעו עוד מלחמה.

"השבט" במלוא תפארתו, שקם ממני, בת יחידה להורים יוצאי אירופה

הזוית האישית

טל הנכד המתעד: אשמח לעבוד שוב עם יהודית, זה גם מהנה וגם מלמד אותי על משפחתה.

סבתא יהודית: נהניתי לעבוד עם טל ולספר לו על קצה המזלג, מעט הסטוריה משפחתית המשלבת הסטוריה של טרום המדינה, קום המדינה ועד היום. אני מקווה שטל הפנים וספג את רוח התקופה, שהייתה באמת ספוגת אידאלים ורוח חלוצית. אני מאחלת לטל הרבה הצלחה בהמשך הדרך ושינחיל את הספורים לדורות הבאים.