מאגר סיפורי מורשת

"אַתָה מוֹצֵא שְׁלוֹשָׁה שֵׁמוֹת שֶׁנִקְרְאוּ לוֹ לָאָדָם:

אֶחָד – מָה שֶׁקוֹרְאִים לוֹ אָבִיו וְאִימוֹ,

אֶחָד – מָה שֶׁקוֹרְאִים לוֹ בְּנֵי אָדָם,

וְאֶחָד – מָה שֶׁקוֹנֶה לוֹ לְעַצְמוֹ. טוֹב מִכּוּלָם מָה שֶׁקוֹנֶה הוּא לְעַצְמוֹ."

(מדרש תנחומא פרשת ויקהל, סימן א')

לכל איש יש 3 שמות: אחד שאביו ואימו קראו לו, אחד שבני האדם קוראים לו ואחד זה השם שהוא קונה לעצמו.

השם שהוא קונה לעצמו הוא הטוב מכולם. מעבר לשמות שההורים שלי נתנו לי ואני נתתי לילדים שלי יחד ומעבר לשמות שאנשים אחרים מכנים אותנו מה שחשוב זה איזה שם אתה קונה לעצמך במובן שלך כבן אדם.

"אמא יקרה לי…"

משפחת מוזיקנטו

כשאנחנו מדברים על המשפחה המורחבת שלי, אני צריך להסביר לך שאנחנו מדברים על משפחה שלא נולדה בארץ. ההורים שלי הגיעו לארץ, אבל המשפחות שלהם כמו הרבה מאוד מהעם היהודי חיו בגולה, באירופה במזרח אירופה, פולין ומזרח רומניה.

אימא שלי, סבתא זוזי (זהבה) נולדה בבוקובינה, חבל ארץ שהיה בשעתו שייך לאימפריה אוסטרו-הונגרית, אבל הועבר לרומניה. לאבא שלה קראו הירש (צבי) ולאימא שלה בטי. לסבתא זוזי 2 אחיות, צילי ז"ל ואידה ואח בשם הרצל. כשאימא שלי, סבתא זוזי הייתה ילדה צעירה, פרצה מלחמת העולם השנייה. אבא של אימא שלי, סבא שלי נרצח בשואה. אימא של אימא שלי, סבתא בטי, שרדה את השואה והצליחה להגיע לארץ אחרי הרבה מאוד תלאות.

הרצל, האח הבכור, הגיע לארץ ישראל לאחר מלחמת העולם השנייה, לאחר שעבר הכשרה באירופה. אימא שלי, זוזי, וצילי הגיעו לארץ באוניית מעפילים בשנת 1946 בנפרד. סבתא בטי ואידה, האחות הצעירה של אימא שלי עלו לארץ באוניית המעפילים "כנסת ישראל" אך הבריטים ששלטו בארץ היגלו אותם למחנה של עולים לא חוקיים בקפריסין. רק לאחר כמעט שנה של שהייה במחנה בקפריסין הן הצליחו לעלות לארץ ולהתאחד עם אימא שלי, צילי והרצל.

בארץ אימא שלי, סבתא זוזי, למדה בבית ספר במסגרת עליית הנוער ולאחר מכן היא הייתה צריכה לפרנס ולעזור לאימא שלה. התנאים היו קשים בלי בית ובלי כלום, למעשה הם היו פליטים, שורדי השואה שהגיעו לארץ.

בשנת 1948 מלחמת השחרור פורצת הרצל מגויס לצבא והאחיות היו צריכות לעבוד להתפרנס מעבודה חקלאית ומעבודה במפעל.

"ואבא שלי הוא הטוב מכולם, ואבא שלי הוא הכי בעולם…"

משפחת גרינפלד

אבא שלי, יוסף ז"ל, נולד בפולין בגליציה בעירה שנקראת בוריסלב.

בוריסלב, עיירה מאוד מפורסמת שחיו בה כ-18,000 יהודים, יותר 60%-70% מהאוכלוסייה הכללית. היהודים בעיירה הם עסקו בתעשיית הנפט, העיירה הייתה יחסית עשירה אבל מרבית האנשים היו עניים מאוד.

לאבא שלי היה היו שני אחים ואחות קטנה. לסבא שלי, אבא של אבא שלי קראו משה. הוא נפטר שנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה מדלקת ריאות. אני נקרא על שמו. לאימא של אבא שלי קראו מינה, לא זכיתי לראות אותה כי היא נרצחה בשואה. לאבא שלי היו שני אחים ואחות קטנה. אחיו הקטן חיים ואחותו הקטנה קרנצ'ה, נרצחו בשואה.

מכל המשפחה שרדו אבא שלי, יוסף, ואח שלו דוד.

ביום שהגרמנים פולשים לעירה אימא שלהם, אמרה לאבא שלי ולאחים שלו לרוץ ולקפוץ על הרכבת ולברוח. הם רצים לרכבת עם אחיהם הקטן, חיים, אבל הוא נעלם להם בדרך. כדי להגיע לרכבת היה צריך לעבור את העיירה ולחצות גשר ולנסות לעלות על הרכבת שנסעה מזרחה והיו בה גם חיילים רוסים שברחו. זה היה נס שהם הצליחו להגיע ולעלות לרכבת. אחרי יום או יומיים כשהם עוברים מרכבת לרכבת דוד נעלם לאבא שלי.

הם היו נערים מאוד צעירים דוד היה בערך בן 14 ואבא שלי, יוסף, בן 12 בערך. מאז ועד סוף המלחמה הם מתגלגלים במזרח אירופה כשאין ביניהם קשר. בסוף המלחמה אבא שלי חוזר לעיירת הולדתו, בוריסלב. הוא מגיע כי הוא רוצה ללכת לבית העלמין לראות את הקבר של אבא שלו. אבל בכניסה לעיירה כמה מהצעירים ה"גויים" רואים אותו ואומרים לו שאם הוא ייכנס לעיירה הם יהרגו אותו. הוא עוזב וממשיך בנדודים באירופה עד שמגיע לגרמניה. בגרמניה, מנסה למצוא עבודה, הוא אפילו שיחק בתיאטרון בתור שחקן, לא שחקן ראשי אבל בתור אחד מהדמויות ברקע . לאחר מספר חודשים הוא פוגש בחור מהעיירה שאומר לו שיש לו הפתעה בשבילו. הבחור מהעיירה לוקח אותו למשחק כדורגל ושם הוא רואה שאחד השחקנים הוא אח שלו, דוד, אותו לא ראה כמעט 4 שנים וככה הם מתאחדים.

מכל המשפחה הענפה והגדולה שהייתה לאבא שלי, נותרו הוא ואחיו דוד, כול היתר למעט עוד שני בני דודים הוכחדו בשואה. אמרנו שלפני המלחמה היו בבוריסלב  18,000 יהודים, אחרי המלחמה נותרו כ-400 יהודים ואבא שלי, יוסף, הוא אחד מהם.

אבא עולה לארץ באוניית המעפילים פרזידנס. בשביל לעלות לארץ באותה תקופה היה צריך רישיון עליה – "סרטיפיקט" שאותו הינפקו הבריטים ששלטו בארץ. לאבא שלי לא היה רישיון, אבל הוא מצליח לקבל רישיון של מישהו אחר, יעקב ליזרוביץ שנפטר. כשהוא מגיע לארץ, הוא נרשם בתור יעקב ליזרוביץ וככה הוא ממשיך להתנהל בחייו.

אבא מגיע להרצליה ומהר מאוד פורצת מלחמת השחרור, הוא מתגייס ונלחם במלחמה במסגרת חטיבת אלכסנדרוני.

לאחר המלחמה והקמת המדינה הוא מוצב ביחידת המשמר ששומרת על ראש הממשלה, דוד בן גוריון.

הוא מקבל מכתב המלצה וחוות דעת על המסירות שלו ואז הוא חוזר להרצליה.

כשקמה המדינה אבא שלי רוצה ולחזור לשם ולזהות האמיתית שלו. במשרד הפנים מסבירים לו כי לא ניתן לשנות את השם, אך ניתן להוסיף שם פרטי ולעברת את שם המשפחה. הוא מוסיף את השם יוסף לשם יעקב ואת שם המשפחה, לאחר התייעצות עם חברים שלו שהיו המאבטחים של דוד בן גוריון, הוא משנה לירקוני (עיברות שם המשפחה האמיתי שלו גרינפלד – שדה ירוק), ככה קיבלתי את שם המשפחה שלי – ירקוני.

"זה התחיל משני הורים…"

משפחת ירקוני

שני ההורים שלי חיו בהרצליה ובשלב מסוים הם נפגשים ויוצאים כזוג. לאחר תקופה לא ארוכה והם מחליטים להתחתן ובשנת 1952 הם נישאים.

החתונה של ההורים שלי הייתה חתונה צנועה ביותר, בבית קפה בהרצליה. בגלל שלא היה להם כסף גם אידה, האחות הקטנה של אימא שלי, התחתנה עם החבר שלה באותו מקום ובאותו ערב, ערב ל"ג בעומר 1952. דרך אגב הכיבוד היה סנביצ'ים קטנים ושתיה קלה – גזוז.

אחרי החתונה ההורים שלי שוכרים חדר אחד בית דוכנה שבהרצליה. זה היה מקום ידוע לשמצה בגלל שעבר שם נחל שבכל חורף גרם להצפות. בחדר הזה הם גרים עד שאני נולד.

נולדתי באוקטובר 1953. וההורים שלי מחליטים שהם צריכים מקום מגורים גדול יותר. צריך לנסות למצוא מקום אחר, אז הם מחפשים… אבל כדי לקבל זכות לדירה צריך לקבל אישור להשתתף בהגרלה, אישור כזה מותנה בכך ששאתה במפלגה הנכונה. אבא שלי לא בדיוק היה האוהד של השלטון (מפא"י) ולכן לאורך 3 שנים שהוא ניסה לקבל זכות להגרלה אבל הוא לא מקבל כי אין לו "פנקס אדום".

"הפנקס האדום" היה פנקס של חבר הסתדרות ואבא שלי היה בית"רי – חירותניק. מפלגת חירות לא נחשבה למפלגה שנותנים לה איזשהו יחס ובטח לא זכות להגרלת דירה. למזלו, באיזשהו שלב מישהו מהעיירה שלו חבר במפלגת מפא"י, עזר לו הוא נכנס להגרלה וההורים שלי זוכים בדירה.

הם זוכים בדירה בבניין בו היו 4 דירות בשכונת נווה עמל שבהרצליה. בדירה שני חדרים, מטבח קטן קטן קטן ושירותים, סה"כ 45 מ"ר, אבל זה היה בית. עכשיו צריך לשלם בשביל הבית אז צריך לעבוד מאוד קשה, ואין הרבה עבודה. סבא יוסף יורד לנגב, מקימים ומרחיבים את הקיבוצים והתיישבות אחרת והוא עובד שם בתור צבעי. המקצוע של אבא שלי, סבא יוסף, והמיומנויות שלו היו בתחום הצבע. הוא היה צבע אומן. בוריסלב הייתה עיירה של נפט ואחד ממוצרי לוואי של נפט זה צבעים, צבעים לצביעת בתים. אחרי שסבא שלי, משה, נפטר לקח אותו מישהו מהעיירה בתור שולית צבעי והוא למד אצלו את המקצוע.

בשנת 1955 נולד צביקה, אחי האמצעי.

בשנת 1961 אנחנו עוברים דירה לבית צמוד קרקע ברחוב בורוכוב 3 בהרצליה. בית בו סבתא זוזי, אימא שלי, גרה עד היום. אבא שלי, יוסף, כבר מוכר בהרצליה כבעל מלאכה – "אומן" והוא מרחיב את העסק שלו ומצרף שני חברים שהם גם צבעים. עם הזמן הוא זונח את מקצוע הצבעות ועובר להיות מנהל עבודה בבניין.

בשנת 1961 נולד האח הקטן שלי, ינקי (יעקב).

אנחנו חיים בנווה עמל וחיים נהדר.

במהלך השנים אבא שלי השתתף בעוד מספר מלחמות: בפעולת קלקיליה, מלחמת סיני, במלחמת ששת הימים הוא מגויס והוא נמצא לא רחוק מהבית. אני זוכר עד היום שיום אחד הוא הגיע מהמלחמה עם פח מלא סוכריות שאהבנו מאוד.

 בילדותי בחג החנוכה

משפחת ירקוני הדור השני

אני מסיים בית ספר יסודי ועובר ללמוד בתיכון עירוני הרצליה. כדי להתקבל לתיכון היה צריך לעבור מבחן שנקרא "מבחן הסקר", מבחן שמאוד הפחיד והלחיץ את כולם. מי שלא עבר את המבחן לא יכול היה ללמוד בתיכון עיוני והוא בדרך כלל הופנה לתיכון מקצועי. אני עברתי את המבחן ולכן שובצתי בתיכון עיוני.

אחרי התיכון התגייסתי לצה"ל. ומספר חודשים לאחר הגיוס פרצה מלחמת יום כיפור.

מיד אחרי מלחמת יום כיפור פגשתי את מירה. מירה, בת מושב הבונים, שהייתה חיילת שלי בקורס מדנים, הפכה להיות מדריכה בקורס כשאני הייתי משק הדרכה, זאת אומרת אחראי עליה.

לאחר הצבא, התחלתי ללמוד באוניברסיטה עשיתי תואר ראשון בגאוגרפיה פיזית ותואר שני בגיאופיזיקה ומדעים פלנטריים במסלול הגיאולוגי. סבתא מירה למדה באוניברסיטה העברית בירושלים עבודה סוציאלית ואת התואר השני השלימה באוניברסיטת חיפה. אנחנו מתחתנים בתאריך 16.10.1979. לאחר החתונה אנחנו משתקעים בהרצליה וחיים שם במשך 18 שנה. בשנת 1998 אנחנו עוברים למושב בני דרור.

בשנת 1981 נולדה הבת הבכורה שלנו, רתם, ב-1985 נולדה טל וב-1989 נולד יובל.

באמצע לימודי התואר השני התחלתי לעבוד כגיאולוג בתה"ל – בשעתו חברת המהנדסים הגדולה בארץ. אחרי 10 שנות עבודה בתה"ל יצאתי לעצמאות.

"אז בבית הספר על הקיר תמונה…"

בתקופה שאני הייתי ילד הגנים התחילו בגיל חמש. למי שהיה כסף היה אפשרות להתחיל ללכת לגן בגיל ארבע. אימא שלי, סבתא זוזי, מספרת שכל הזמן רציתי ללכת לגן ואפילו עמדתי בשער וצעקתי שאני חייב ללכת לגן. לכן, ההורים שלי עשו מאמץ מאוד גדול ורשמו אותי לטרום חובה. אימא שלי מספרת שהיא לקחה אותי לגן שהיה על הגבעה בנוה עמל, היא הביאה אותי לגן ואז אמרתי לה שהיא יכולה ללכת הביתה ושאני אסתדר. בניגוד להיום שהילדים הולכים לגן מגיל מאוד צעיר אז לא היה נהוג ללכת לגן לפני גיל חמש ואני זכיתי ללכת לגן טרום חובה ולגן לחובה.

בכיתה א' למדתי בבית הספר גורדון בהרצליה. אני זוכר שאת המחברות חתכנו לשתיים, חצאי מחברת. למדנו לכתוב, לקרוא וגם חשבון. עוד זיכרון שיש לי מכיתה א' הוא שהגיעו אלינו מאולפני הרצליה, לצלם אותנו לפרסומת לתפוזים. כל ילד קיבל תפוז והיינו צריכים לשיר:

"התפוזים התפוזים שווים באלף אחוזים

מן הזהב, מן הזהב שמחפשים אותו לשווא".

אני זוכר את השיר הזה עד היום. התפוזים, פרי ההדר של ישראל, היו ענף היצוא הכי גדול. כשהסרטון הזה הוצג ביומן שהקדים הקרנת סרט באולם הקולנוע ההורים שלי לקחו אותי לראות אותו וזה היה מאוד מרגש. לימים חיפשתי בארכיונים את הסרטון הזה ולצערי לא מצאתי.

בסוף השנה בכיתה א' עברנו דירה לבית צמוד קרקע עם חצר גדולה, הבית ברחוב בורוכוב 3 הרצליה, ואז רשמו אותי לבית ספר ע"ש ברנר שהיה קרוב לבית. בתקופתי למדנו שמונה שנים בבית ספר יסודי, עד כיתה ח'. לא הייתה חטיבת ביניים ההמשך היה לימודים בתיכון. מעבר למקצועות הרגילים: עברית, לשון, חשבון, מולדת, תנ"ך והתעמלות היו לנו עוד מקצועות למידה שהיום לא לומדים: תזונה, מלאכה, חקלאות, זימרה. בשיעורי תזונה לימדו אותנו על מאכלים וכיצד מכינים ומבשלים אותם. בבית הספר היה חדר אוכל שבו היו תלמידים נשארים לאכול ארוחת צהרים. אני לא נשארתי כי לאכול בחדר האוכל עלה כסף. הפעמים היחידות שאכלתי בחדר האוכל היו כשהייתי תורן במסגרת שיעורי התזונה. בשיעורי מלאכה היינו עושים כל מיני עבודות, פסיפס, עבודה עם מסורית. בשיעורי זימרה, הייתי זייפן גדול, הזמינו אותי למקהלה, אבל אחרי שיעור אחד המורה שמעון, העיף אותי ואמר שאני זייפן גדול. האמת שדי נעלבתי, אבל בסוף התברר שבמקהלה היו הרבה בנות ורק בן אחד, אז בסך הכול זה היה לטובה.

בכיתה ז' נבחרתי לוועד בית הספר ובכיתה ח' הייתי יו"ר ועד התלמידים של בית הספר. זו הייתה שנה מאוד מיוחד,1967, שנה שבה בחודש יוני פרצה מלחמת ששת הימים.

בבית ספר יסודי לומדים עד סוף חודש יוני, ובחודש מאי, חודש לפני המלחמה, בתור יו"ר ועד התלמידים הייתי בוחר את התלמידים שיבואו לעבוד בעבודות מיגון לקראת המלחמה כמו: מילוי שקי חול, הדבקת החלונות בנייר דבק, צביעת המנורות בצבע כחול וחפירת תעלות. יכולתי לבחור את מי שאני רוצה, הכוח היה בידיי.

סיום בית הספר היסודי היה די עצוב, זה היה מיד לאחר המלחמה שבה נהרגו המון חיילים. אחד החיילים שנהרג היה החתן של מנהל בית הספר, אבא הר, והחליטו שלא עושים לנו מסיבת סיום בית הספר היסודי. הסתפקו בטקס קטן והזכירו את הנופלים. אנחנו, התלמידים, הלכנו לחגוג בים.

אחת הנקודות הקשות בבית ספר יסודי הייתה ההחלטה אם אתה ממשיך לתיכון או לבית ספר מקצועי. את זה קבע מבחן הסקר. עברתי את המבחן בהצלחה והלכתי לתיכון עיוני – תיכון עירוני הרצליה. אני הייתי בטוח שבתיכון הדברים יהיו שונים מבית הספר היסודי ושהתיכון יהיה מבריק וחדש. ביום הראשון שהגעתי לתיכון ממש התאכזבתי. בית הספר היה מאוד גדול, היו 6 כיתות ט', אני הייתי בט'1 והמחנך שלי היה מורה לערבית, מר עינת, שממש פחדנו ממנו. היה אומר לנו או שמקבלים אצלי 100 או 0. כדי לא לעשות טעויות בקריאת קטעי הערבית היינו כותבים את ההגיה בעברית ומנסים לקרוא. מאוד פחדנו ממנו, אבל כמחנך הוא היה מחנך מאוד טוב ומצוין.

בתקופה שלי בתיכון היו מגמות. מגמה חברתית, ביולוגית וראלית. אני הלכתי למגמה הביולוגית. המגמות נקבעו על פי הציונים וההישגים של התלמיד בסוף כיתה י'.

כדי להגיע לבית הספר הייתנו צריכים ללכת הרבה זמן ברגל או להגיע עם אוטובוס. אני עד היום זוכר שכרטיס נסיעה באוטובוס עלה 18 אגורות. אני וחבר שלי מהשכונה היינו נוסעים יחד והיינו נותנים 20 אגורות לנהג ומקבלים 2 אגורות עודף וככה כל 9 נסיעות היינו נותנים לנהג 18 אגורות במדויק ו"חוגגים מעט".

החיים היו שונים מהיום ואת הידע הייתה צריך לצבור ממה שהמורה מלמד. התייחסו למורים בצורה אחרת, הם נחשבו לאנשים עם מעמד. חלק מהמורים היו גם מאוד נוקשים וחששנו מהם. למשל היה לי מורה להיסטוריה שדרש מאיתנו לכתוב במחברת של 100 עמודים עם כריכה קשה ועל כל עמוד לשרטט שוליים ברוחב 2 ס"מ בדיוק.

"חבר'ה, חבר'ה רגע, רגע…"

אחרי בית הספר היינו בפעילות של חוגים, החוגים היו במסגרת בתי הספר של העירייה. היו חוגים לספורט אומנות, טיסנאות. אישית הייתי בחוגי ספורט וטיסנאות.

בכל יום שלישי, שישי ושבת היינו בפעילות של תנועת הנוער המחנות העולים.

היינו יוצאים לטיולים ולמחנות עבודה בקיבוצים. זוכר שבכיתה ז' יצאנו למחנה עבודה בקיבוץ מנרה, קטיף אפרסקים. אחרי מספר ימים חליתי והיה לי חום מאוד גבוה, אמרו לי לחזור הביתה ופשוט העלו אותי לאוטובוס בקרית שמונה ונתנו לי לחזור הביתה בלי מלווה קודח מחום. כשהגעתי הביתה אני זוכר שהרופא הגיע אלינו הביתה והיה צריך לתת לי אנטיביוטיקה וזריקות.

חיינו קצת אחרת.

אני קיבלתי אופניים לבר מצווה, אופניים בלי רמה, אופניים של בנות כי זה מה שההורים שלי יכלו להרשות לעצמם לקנות מיד שנייה. היו צוחקים עלי שאין לי רמה וכי אלו אופנים של בנות, אבל הייתי גאה שיש לי אופניים.

היו לנו המון חברים בשכונה והיינו משחקים בשוטרים וגנבים, פצצות מים, מחבואים, גוגואים וכן ביצענו כל מני תחבולות. למשל, היינו מותחים חוט שקשור לפחית מלאה במים באמצע הרחוב ואז, אנשים שהלכו ברחוב (לא הייתה מדרכה) היו נתקלים בו ונרטבים. הם התעצבנו וחפשו אותנו. פעם אחת תפסו את צביקה, אח שלי, והוא חטף מכות רציניות על השתתפות בתעלול שכזה.

לצד כל הדברים האלה, למדנו והשקענו בלימודים כי להורים שלי היה חשוב מאוד שנצליח בלימודים. הם היו ניצולי שואה ורצו שכל מה שהם הפסידו בילדות אנחנו נקבל. למרות שלא היה להם כסף. הם היו יכולים לוותר על ארוחה כדי שיהיה כסף לקנות לנו חוברת או ספר בשביל הלימודים.

"…שיר זמרו נא, הגבירו קצב, חולו חולו נעורים"

בכיתה יב' הייתי צריך להתמודד עם מבחני הבגרות. זו הייתה תקופה יפה, אבל גם מאתגרת. היינו צריכים להתמודד עם ילדים שבאו מסביבות מאוד עשירות, הרצליה פיתוח וכפר שמריהו. היה ביננו הבדל גם בנראות וגם בהתנהגות שלהם כלפינו. הצלחתי ליצור חברויות עם חלק מהם, בעיקר אחרי שהיו צריכים עזרה בלימודים או שחלקם המשיכו איתי לצבא. לאחר סיום התיכון, חיכיתי חצי שנה עד לגיוס והתחלתי לעבוד במקום שהוציא לאור חוברות ללימוד חשבון כשבכל שעה פנויה שהייתה לי ביליתי בים. בים שיחקנו מטקות ותפסנו גלים.

לא טסנו לחו"ל או נפשנו במלונות ובטח שלא אכלנו במסעדות… למי היה כסף? כל שבת היינו רואים כדורגל, מכבי הרצליה, ופעם בשנה היינו נוסעים לחופשה ליד בכנרת או בחורשת טל. אני חושב שזו הייתה ילדות מאושרת…

צה"ל, צה"ל כבר באים…

אחרי שסיימתי את התיכון התגייסתי לצה"ל בפברואר 1972. עד לגיוס עבדתי בהוצאה לאור של ספרי לימוד לחשבון, ביליתי בים ובטיולים וגם הוצאתי רישיון נהיגה.

כשהוצאתי את הרישיון עוד לא היה לנו אוטו בבית כי לאבא שלי לא היה רישיון. אבל אבא שלי קנה לי אוטו קטן משומש ובמקביל גם למד נהיגה וקיבל רישיון.

כאמור התגייסתי בפברואר. זה היה חורף מאוד קשה עם המון גשמים ורוחות. שלחו אותי לבה"ד 4 (בסיס בית אל) לטירונות. אחרי שלושה שבועות התחילו להשתמש בטירונים כמי שמקימים את עיר האוהלים של צעדת ארבעת הימים. הצעדה הזו הייתה מתקיימת כל שנה, אנשים היו מגיעים מכל הארץ וצועדים ארבעה ימים. בערב היו מגיעים למחנות לינה. אנחנו הקמנו את המחנה ליד בית אל שבשטחים. הבעיה שהחורף היה נוראי וכל פעם היינו בונים את האוהלים והגשם והרוחות היו מפרקים לנו אותם שלא לדבר על הבוץ שבו בוססנו.

סיימתי טירונות ושלחו אותי למחנה צריפין שם עברתי קורס מד"נים (מדריכי נוער של הגדנ"ע). בתום הקורס שובצתי כמדריך כיתה בקורס עצמו.

בשנת 1973 פורצת מלחמת יום כיפור. נשלחתי מצריפין לבסיס ג'וערה לחנוך את מפקד קורס מדנ"ים  החדש. בג'וערה שרתתי עד סוף השירות שלי, פברואר 1975. הייתי משק הדרכה ומפקד מחלקה של הקורסים.

 במדי צה"ל – תקופת השירות הצבאי

"שלוש ארבע, שלוש ארבע ולעבודה…"

אחרי השירות אני עובד ונרשם ללימודים באוניברסיטת תל אביב ואוניברסיטת ירושלים. התקבלתי לתל אביב והתחלתי ללמוד תואר ראשון בחוג לגיאוגרפיה במסלול הפיזי. גרתי אצל ההורים בהרצליה כי לא היה לי די כסף לשכור דירה. אחרי שלוש שנים סיימתי את התואר הראשון ונרשמתי ללימודי תואר שני בפקולטה לגיאופיסיקה ומדעים פלנטריים במסלול לגיאולוגיה. במקביל התחתנתי עם מירה גולדברג ממושב הבונים.

התחתנו בשנת 1979 כשאני משלב עבודה ולימודי תואר שני ומירה עובדת סוציאלית. אחרי כמעט שנתיים נולדה לנו הבת הבכורה, רתם.

 ביום נישואינו

במהלך הלימודים עבדתי כחוקר פרטי של חברות ביטוח. זו לא הייתה העבודה שרציתי, אבל היא הכניסה כסף בצורה יפה. בכסף שחסכתי מהעבודה הזו הצלחתי לקנות מכונית חדשה.

בשנה השנייה ללימודי התואר השני התחלתי לעבוד בתה"ל, חברת ההנדסה הגדולה בארץ, בזמנו. באותה תקופה התחיל פרויקט שנקרא "ים תיכון ים המלח". נשלחתי כגיאולוג לפקח על קידוחי מורכבים עמוקים בנגב ובים המלח. הייתי כמעט שלוש שנים מחוץ לבית, כלומר נוסע ביום ראשון לדרום וחוזר ביום שישי.

בתה"ל עבדתי 10 שנים ובמהלכן יצאתי גם לעבודות בחו"ל. עבדתי באפריקה, באי הבתולה, בהונדורס ובתורכיה. אחרי 10 שנים הקמתי חברה עם עמוס ישראלי ז"ל שהיה חבר לעבודה בתה"ל. לחברה קראנו "יובלים". בחרנו בשם הזה כי לעמוס היה בן בשם יובל וגם לי יש בן בשם יובל.

החברה פעלה במשך 10 שנים. בשנת 1998 עזבנו את הרצליה ועברנו למושב בני דרור באותה תקופה נפרדתי מעמוס ומ"יובלים". והקמתי את "גיאו-לוג", חברה שאני מנהל ובה עובד עד היום.

היום למרות שאני כבר בגיל הפנסיה, ממשיך לעבוד ולהפעיל את החברה, עושה סקרים גיאולוגיים בתחום התשתיות, כבשים, מסילות רכבת, שדות תעופה והבינוי. למעשה כל מה שקשור לפיענוח של תת הקרקע עבור מה שנמצא מעל או בתוכה. אני עדיין נהנה מאוד מהמקצוע וכל עוד אני יכול להתרוצץ בשטח אני ממשיך.

 מבחר תמונות מהאלבום המשפחתי שלנו

 קישור לסרטון – הקשר הרב דורי – אנקדוטה על מחנות העולים – משה ירקוני

הזוית האישית

משה ירקוני: אנשים מין הישוב יודעים כי כדורסל הוא משחק תחרותי בו קבוצה של 5 שחקנים או שחקניות משחקים זה מול זה על מגרש עם שני סלים. מעטים יותר מהאנשים מכירים את משחק כדורסל בו נוטלים חלק 3 שחקנים או שחקניות המשחקים זה מול זה אל מול סל אחד. אבל עוד יותר מעטים מכירים את משחק הכדורסל הכי מהנה, משחק כדורסל של אחד על אחד אל מול סל אחד. משחק שכזה ניהלנו אני ואיתי לאורך כל התקופה בה נפגשנו במסגרת המפגשים הבין דוריים. אלו היו משחקים הוגנים בהם כל אחד מהשחקנים הזין את השני במהלכי חיים מהעבר עד להווה. בכל מפגש קלענו לסל האחד בהתאם לכללי המשחק שהכתיבו לנו מהמאמנות. בכל משחק כל שחקן כיבד את השני תוך הימנעות מביצוע עבירות מכוונות. בתום כל משחק כל שחקן הפיק לקחים מהמהלכים השונים שהוא ביצע כמו גם האחר. ברור גם שכל שחקן ניתח את קלטות המשחק וצילומי הוידאו שהנציחו את המשחק.

ממצאי הניתוחים תועדו כדי שבעתיד הם יעמדו לנגד עיניהם של השחקנים ושל אחרים. בסיום יצאנו גם אני וגם איתי מרוצים. בטוח שהקליעות שלי לסל לימדו את איתי על היכולות שלי מהעבר, מנגד הקשב של איתי יכולת הכידרור, ההטבעה ומהלכי ההגנה שלו הפתיעו אותי לא אחת במהלך כל משחק. הוא בלע בעיניים גדולות ופיקחיות כל מהלך שביצעתי, ניסה להבין איך בוצע, שאל מה יש לעשות כדי לבצע מהלכים דומים או מוצלחים מאלו ובעיקר גילה נכונות להפנים אותם כדי שיכלו לעמוד לרשותו בעתיד.אני בטוח שכשאיתי יגדל ויצטרך לשחק אחד מול אחד עם ילדיו/נכדיו הוא יהיה מצויד בהמון מהלכי חיים של משפחתו. לסיום תודה למאמנות על ההשקעה וההדרכה. היה שווה.

איתי קפלן: היה לי כיף להיפגש עם סבא ולשמוע את הסיפורים שלו. היו לסבא סיפורים מעניינים ולא משעמים. הכי אהבתי את הסיפור של סבא על המחנות העולים שצילמנו בווידאו. זה היה סיפור מצחיק, למרות שסבא באותה תקופה הרגיש פחות נעים מהמצב, אבל היום הוא ואני צחקנו על זה. גיליתי על סבא הרבה דברים כמו שהוא היה חוקר פרטי מקצוע שלא ידעתי עליו, וגם על זה שהייתה לו חברה נוספת לפני "גיאו-לוג". שמחתי לגלות שהייתה לו ילדות רגילה וכיפית. מאוד נהנתי שהוא לימד אותי את משחק הגולות שהוא היה משחק בתור ילד. לסיכום, אני חושב שכדאי שהפרוייקט הזה ימשיך ושעוד ילדים יהנו ממנו כי זה כיף שיש זמן עם סבא וכי מגלים דברים חדשים על המשפחה.