מאגר סיפורי מורשת

שמי יעקב. את ליל הסדר של שנת 1954, כשהייתי בן שש וחצי, לעולם לא אשכח.

לכבוד ליל הסדר, אימא שלי מדדה אותי בשביל בגדים חדשים. היא נתנה את המידות לרכז הקניות של המשק, והוא קנה לי בעיר בגדים חדשים. אני קיבלתי בגדים חדשים רק פעם בשנה, לקראת פסח. במושב השיתופי רגבה, בו אני גר עם משפחתי, לא קונים כל יום דברים חדשים. לא רק זה: במושב השיתופי כל אחד נקרא חבר משק והרבה דברים משותפים לכולם.

לקראת ליל הסדר, ועדת תרבות פרסמה הודעה על לוח המודעות. היא ביקשה שמי שרוצה לעזור בהכנות לפסח או להכין משהו, שירשם. החברים נרשמו לעזור בלהביא את השולחנות מהמחסן לבית העם, ולסדר אותם. הרבה חברות נרשמו להכין אוכל מיוחד לפסח. חברים, חברות וילדים קיבלו תפקידים להקריא מההגדה ולשיר שירים. לקראת ליל הסדר, בית העם נראה מסודר וחגיגי.

כשיצאנו כל המשפחה מהבית, הלכתי זקוף וגאה עם חולצה לבנה חדשה, מכנסיים כחולים קצרים חדשים ונעליים חדשות. כשנכנסנו יחד לבית העם היה ריח נפלא של תבשילי חג הפסח, שחברות המשק הכינו. חשבתי בליבי שזה גן עדן וקיוויתי שהבגדים החדשים יישארו נקיים, במיוחד החולצה הלבנה.

את ליל הסדר עשינו עם כל חברי המשק והילדים, והכי התרגשתי כשאבא שלי אמר לכולם בסוף ליל הסדר את התפקיד הקבוע שלו: "חסל סדר פסח", והייתי מאד גאה שזה התפקיד שלו.

אחרי ליל הסדר, כל הילדים נשארו בחוץ ושיחקו. הכי הרבה שיחקנו "מחבואי קופסה".

את ליל הסדר המשותף ברגבה אני אוהב יותר מאת כל שאר החגים. כיום, אני ממשיך לגור ברגבה. אני נשוי לחגית ויש לנו שלושה ילדים: ענבל, אורית ודרור, ושישה נכדים: שחר, נגה, גור, יובל, יותם ועמית.

הזוית האישית

יותם וסבא יעקב: היה מעניין וכיף לשמוע ולספר במסגרת התכנית.