מאגר סיפורי מורשת

סבא ברי ריפקין מספר לנכדו שניאור זלמן:

ברי (ברוך) ריפקין נולד בתשי"א (1951) בניו יורק, ארצות הברית, שנת עלייה לארץ: תשל"ח (1978), מתגורר בירושלים, כיום הוא פנסיונר. בעבר רואה חשבון וחשב.

"לא החזקתי מעמד"

את בר המצווה שלי חגגתי בשכונת ברונקס, ניו יורק. בית הכנסת הכיל 300־400 מקומות ישיבה. אבא שלי התחיל לשמור שבת כשהייתי ילד קטן, ואני זוכר את עצמי הולך איתו לבית הכנסת בשבת.

חזן בית הכנסת, שהיה שכן שלנו, לימד אותי את ההפטרה לבר מצווה. אחרי שקראתי את המפטיר, הזמין אותי הרב לשאת את הדרשה, ואז זה קרה. מאוד התרגשתי, וכמה שניות אחרי שהתחלתי לדבר, פשוט התעלפתי…

"בכל פעם שהמחלה התגלתה, אירע נס"

מי ששומע את הסיפור שלי מתקשה להאמין. בחיי עברתי ארבעה מקרים שבהם גילו אצלי את המחלה הידועה, והרופאים, שליחי השם, הצילו אותי כל פעם מחדש. היו טיפולים כימותרפיים ממושכים, וזה עזר לי לתפקד ביום יום. בכל פעם שגילו אצלי את המחלה, נרפאתי ויצאתי מזה בנס.

בדרך כלל, כאשר מגלים, לא עלינו, אצל אדם את המחלה הנוראה, אנשים חוששים להתקרב מחשש שיידבקו במחלה. אבל אצלי הייתה לי הזכות למנף את הכאב והריפוי לדברים טובים. נתתי תרומה לבית הרפואה וצדקה לילדים שלקו במחלה הידועה. כמו כן, דיברתי עם אנשים רבים ועודדתי אותם שזה לא סוף העולם, ואפשר למצוא דרכים שיסייעו לרפא את המחלה.

המסר הוא להיות חזק ואופטימי.

לשמור על צלם אנוש

שֵׁירַתִּי בצה"ל במלחמת לבנון הראשונה. בסוף המלחמה שיבצו אותי כחובש בכלא עופר, בו כלואים מחבלים אסירים, השפוטים לתקופות מאסר ארוכות. קצת אחרי האינתיפאדה הראשונה, המחבלים חשדו באחד האסירים כמשתף פעולה עם השלטון הישראלי. הם ניסו להרוג אותו, וכתוצאה מכך היה לו דימום רציני. כשהגעתי למרפאה, אמר לי הרופא: "אי אפשר לשלוח אותו כך לבית החולים בבגדים מלוכלכים מדם. תעצור את הדימום, ונחליף לו בגדים, שייראה בן אדם."

סבא בילדותו

הזוית האישית

הנכד שניאור זלמן ריפקין תיעד את סיפורו של הסבא ברי (ברוך) ריפקין בביה"ס אהלי מנחם חב"ד בנים, ביתר עילית, התשפ"ד, 2024.