מאגר סיפורי מורשת

שמי שרה בליימן לבית רבינוביץ. נולדתי בשנת 1949 בבית חולים בחדרה. בת שנייה להוריי פסיה ודניאל, שהיו יוצאי קיבוץ בית אורן ואחות לזהר שנולדה ארבע שנים לפני. אמי, פלמ"חניקית לשעבר, הגיעה לארץ בתחילת שנות השלושים של המאה הקודמת, אבי היה ניצול שואה שהגיע לארץ במהלך מלחמת העולם השנייה.

תמיד שואלים אותי מדוע אחותי היא זהר – שם ישראלי מודרני ואילו אני שרה – שם לא מודרני בעליל. התשובה קשורה לקורות עמנו. אחותי נולדה לפני קום המדינה בקיבוץ, כאשר באירופה עדיין לא תמה המלחמה. אני נולדתי בעיר לאחר שנודעו ממדי השואה ולאבי היה ברור שכל משפחתו הושמדה ובחר להנציח את שם אמו בשמי.

ימי ילדותי עברו במקביל לשנותיה הראשונות של המדינה. גילי הוא תמיד שנה פחות מגיל המדינה.

קריית חיים – שכונת ילדותי

גדלתי בקריית חיים המערבית שהיא שכונת פועלים השייכת לעיר חיפה. תושבי הקרייה היו בחלקם ותיקים ורובם עולים חדשים ניצולי שואה. רוב הגברים עבדו במפעלים של ההסתדרות ורוב הנשים היו עקרות בית. אימא שלי הייתה בין האימהות הבודדות שיצאו לעבוד. הבתים היו קטנים וצנועים. לכל דירה הוצמדה גינה ובשנים הראשונות של המדינה היינו מגדלים עצי פרי – בעיקר תפוזים, גויאבות (שעד היום אני מזהה את ריחן ממרחק) תרנגולות ואווזים. היו לנו שכנים שגידלו גם שפנים ויונים…

הקרייה הייתה קטנה ושמות הרחובות היו מסודרים לפי אותיות הא-ב. אנחנו גרנו ברחוב מ"ב שהיו בו 15 בתים דו קומתיים בלבד. תמונת הזיכרון שלי מאותה תקופה היא של כל ילדי הבית בגינה שלנו יושבים בגיגיות מתכת ונהנים מ"אמבטיות שמש" – שעשועי מים כשעדיין לא היו בריכות…

אמבטיית שמש בילדותי

כמו כל ילדי השכונה, גם אני רכבתי על אופניים מגיל צעיר, למעשה זה היה כלי תחבורה יחידי למבוגרים ולצעירים. כולם רכבו לכל מקום: לעבודה, לבית הספר, לתנועה, לגבעת הכלניות וכו'. זה היה כלי זמין ונוח שאפשר היה גם להרכיב עליו חבר או חברה על "הסבל "או על "הרמה"..

אבא שלי היה שונה ומיוחד – היה לו אופנוע. כלי רכב מתקופת מלחמת העולם השנייה. בימי חול היה מסיע את אימא שלי לעבודה, ובשבתות היה מסיע אותנו לטיולים קצרים בסביבה. יום אחד קנה אופנוע עם "סירה"- אטרקציה שאיפשרה לכל המשפחה להנות יחד מהכלי המיוחד שהיום כבר לא רואים כמותו.

חגים וארועים

מימי ילדותי במיוחד זכורים לי החגים. מצלמות לא היו בבתים אלא רק לבודדים. האירועים שהונצחו היו אלה שצולמו על ידי צלמים מקצועיים באירועים מיוחדים כמו חגים ומסיבות. במשפחה שלי נהגו ללכת אחת לכמה שנים לסטודיו של סטניץ ולהצטלם – אלו התמונות המשפחתיות הבודדות שבאלבומי מאותן שנים ראשונות.

את חג השבועות ויום העצמאות כמו גם כנס "הפועל", חגגו כל ילדי הקרייה והוריהם באצטדיון קריית חיים. היו אלה אירועים רבי משתתפים. הייתה תחושה אמיתית של אחדות ושיתוף. בחג השבועות כולם לבשו לבן, ונשאו טנא עם פירות וירקות שנתרמו לנזקקים.

בראשון למאי נסענו עם הורינו לחיפה למצעד הפועלים וזמן קצר לאחר מכן רקדנו ביום העצמאות במצעד המחולות בתלבושות צבעוניות שנתפרו במיוחד. היה זה מפעל נהדר ללימוד ריקודי עם בכל חיפה ושכונותיה.

מלחמת סיני

לא תמיד היה שמח. בשנת 1956 כשהייתי בכיתה א', מדינת ישראל הצעירה נאלצה לשלוח חיילים להילחם בגבול הדרומי על אדמת סיני. מה שנקרא לימים "מבצע סיני". המבצע הסתיים בניצחונה של ישראל אבל אני זוכרת את תחושת הפחד כאשר נשמעו בארץ אזעקות. היה חשש מהפצצות מהאוויר. בבתים לא היו מקלטים ואנשים חפרו שוחות בחצרות מוגנות בשקי חול. אני זוכרת במיוחד את ההאפלה שנכפתה על אזרחי המדינה. חלונות נצבעו בשחור וניירות דבק נמתחו על הזגוגיות. זו הייתה המלחמה הראשונה שחוויתי, ולצערי ממש לא האחרונה.

בית הספר א.ד. גורדון

לכל הילדים בשכונה המערבית היה מסלול דומה. כולם הלכו לאותם גני ילדים ("עופר" ו"איילה") ולאחר מכן עלו יחדיו לכיתה א'. בית הספר על שם א.ד. גורדון שבו למדנו היה מקום שאהבנו להיות בו, בעיקר אחרי הלימודים, בשל מתקני הספורט שהיו בחצר כמו סולמות, מתח וחבלים לטיפוס. אחד הערכים הבולטים בבית הספר היה "השלום". האמנו בו וקיווינו שיגיע. יום הלימודים נפתח במסדר בוקר שכלל תרגילי התעמלות ושירת המנון בית הספר (שיר המעלות – תהילים קכ'א), שחובר על ידי המורה לזימרה – דוד הלפרין.

בשנים של העליות הגדולות נקלטו הרבה ילדי עולים והכיתות היו גדולות עם למעלה מ-40 תלמידים בכיתה. היה צפוף ולא היו מספיק כיתות. היו שנים שבית הספר לימד בשתי משמרות: בוקר וצהרים. מערכת השעות השבועית כללה מקצועות העשרה רבים כמו התעמלות, מלאכה ותפירה, ציור, חקלאות ונגרות, תזונה וזימרה – הידע שרכשנו בתחומים האלה הועיל לנו מאד לאורך השנים ועד היום.

בת-מצווה

כשהגענו לכיתה ו' החלו מסיבות בת המצווה. היו אלה מסיבות כיתתיות צנועות ובכל זאת ההתרגשות הייתה גדולה. כולם קיבלו ליום הולדתם אותה מתנה כיתתית – מילון אנגלי עברי (התחלנו ללמוד אנגלית רק בכיתה ו'), מחירו היה 8 לירות. ספרים בכלל היו מתנה מאד מכובדת ורצויה. אני קיבלתי גם חולצה שחורה רקומה בשני פסים לאורכה שהייתה מאוד אופנתית בשנות ה-60.

למדנו בבית הספר היסודי עד כיתה ח', כך היה נהוג עד סוף שנות ה-60, ורוב תלמידי הכיתה עברו יחד ללמוד בתיכון קריית חיים, שעד היום הוא התיכון היחיד בקרייה. זהו אותו בית ספר שגם אחותי, בעלי וילדיי למדו בו. לאחר שסיימתי את לימודי באוניברסיטה והפכתי להיות מורה התחלתי ללמד בו.

שרה בבת המצווה שלה

תיכון קרית חיים

הלימודים בתיכון היו קשים, המורים היו נוקשים. רבים מהם עולים שהגיעו מארצות הגוש הקומוניסטי עם דרישות קשוחות שלא פעם פגעו והעליבו תלמידים. המורה ישב על קתדרה מוגבהת ולא תמיד ידע את שמות התלמידים. הדבר המהנה היחיד היו חוגים שהתקיימו פעם בשבוע לאחר שעות הלימודים. אפשר היה לבחור ממגוון של חוגים מציור ועד תכשיטי מתכת משחמט ועד טניס שולחן.

מלחמת ששת הימים והגיוס לצה"ל

בשנת הלימודים האחרונה ב-1967, ממש לפני הבגרויות, המצב הבטחוני התערער בארץ, אנשים גוייסו והחלה תקופת ההמתנה שהסתיימה במלחמת ששת הימים. זו הייתה המלחמה השנייה שחוויתי והפעם לא כילדה, אלא כנערה בת 18.

חלק מהמורים נלקחו למילואים והדאגה הייתה רבה. המלחמה הסתיימה בניצחון אבל המחיר היה כבד. רבים מבני הקרייה נפלו. הבחינות התקיימו אבל בשל המצב התבטלה מסיבת הסיום שחיכינו לה מאוד. את השמלות שקנינו לנשף הסיום  זכינו ללבוש רק שנה אחרי המלחמה במסיבת סיום מאוחרת.

12 שנות לימודים הסתיימו, מאז הקמתה המדינה הצעירה שלנו נלחמה על קיומה. מה שייחד את שנות לימודיי היה מלחמה בהתחלה ומלחמה בסוף, בכיתה א' חווינו את מבצע סיני ובכיתה י"ב את מלחמת ששת הימים. בעקבות המלחמה צרכי הביטחון של המדינה גדלו, ומיד לאחר הלימודים גוייסנו לצה"ל.

שרה כחיילת

הגעתי לחיל האוויר ושירתי ביחידת בקרה בהר מירון, אותה יחידה שהופגזה בעת האחרונה (במלחמת חרבות הברזל) מספר פעמים על ידי חיזבאללה. השירות בצבא היה מאתגר ומהנה. זו הייתה הזדמנות לצאת מהבית ומהקרייה ולהכיר אנשים חדשים. הרגשנו שאנחנו עושים שירות משמעותי ותורמים לבטחון המדינה.

לאחר 20 חודשים השתחררתי ולאחר זמן קצר התחלתי את לימודי באוניברסיטת חיפה במסלול דו-חוגי, ספרות עברית ומדע המדינה. לבני גילי המסלול היה ברור, תיכון-צבא-לימודים או יציאה לעבודה. אף לא אחד חשב על טיול ארוך.

יעקב בליימן, בעלי

את בעלי הכרתי בקריית חיים. כמעט כולם הכירו אותו. הוא התפרסם בקרייה ובארץ כילד פלא שהצטיין על לוח השחמט והיה שחמטאי מחונן, מילה שעדיין לא הייתה קיימת. כתבות רבות נכתבו על אודות הישגיו יוצאי הדופן כאלוף הנוער, ואף זכה להיות מוזכר באנציקלופדית "תרבות" שהייתה כמעט בכל בית תחת הערך "שחמט בישראל".

התחתנו בשנת 1971 כאשר בעלי היה עדיין בשירות צבאי, ונולדו לנו שלושת ילדינו האהובים, מיכל, מרב ואיתן. במקביל לשירותו הצבא לא זנח את תחביבו כשחמטאי. הוא היה חבר בנבחרת השחמט של הסטודנטים ולאחר מכן חבר בנבחרת ישראל.

כשפרש מהצבא החל לעבוד כמהנדס ברפא"ל. גם שם הגיע להישגים מרשימים ובזכותם זכה להוקרה כשקיבל את פרס רפא"ל ופרס בטחון ישראל. העבודה ברפא"ל איפשרה לנו לצאת לשבתון בקליפורניה עם כל המשפחה. הייתה זו חוויה נהדרת גם לנו וגם לילדים. הישגיו המרשימים נגדעו בשל מחלה קשה שהביאה לפטירתו בשנת 2004. מאז השתנו חיי וחיי בני המשפחה כולה. עזבתי את קריית חיים ועברתי להתגורר ליד מרב, בתי, בהרצליה. ילדיי נישאו והקימו משפחות לתפארת. אני סבתא גאה לתשעה נכדים: טל, אורי ויהלי שנמצאים בניו יורק, ילדיהם של מיכל וגיל. יואב, יאיר, ותומר ילדיהם של מרב ועירון שמתגוררים בהרצליה. איתמר, יהונתן ועברי ילדיהם של שירה ואיתן שביתם הוא בזיכרון יעקב.

הזוית האישית

סבתא שרה: זהו פרוייקט מבורך שאיפשר לי מפגש שבועי עם תומר נכדי האהוב וסיפק הזדמנות להכיר את הסבים והסבתות האחרים. כל מפגש העלה סיפור חדש וחשף אותנו לעדויות ממקור ראשון על מאורעות ומעשי גבורה בארץ או בארצות מוצאם.

תומר הנכד המתעד: מאוד נהניתי לעבוד עם סבתא שלי וללמוד על הילדות שלה. נהניתי גם מההזדמנות לדבר ולהכיר את הסבים והסבתות של חבריי לכיתה. היה אוכל טעים ומצגות מעניינות.