מאגר סיפורי מורשת

שמי אהרון גילדין, נולדתי בחיפה בבית החולים רמב"ם שהוא בית החולים הגדול ביותר בחיפה, גדלתי בעיר חיפה והלכתי לגנים בעיר חיפה ולבית ספר יסודי שהוא מכיתה א' עד כיתה ח' שנקרא "ליאו בק" בעיר חיפה.  בכיתה ה' התחלתי ללכת לתנועת הנוער העובד והלומד. חלק מהחברים שלי גרו יחד איתי בשכונה שנקראת "הדר עליון" ושאר החברים שלי היו איתי בבית הספר או בתנועת הנוער .

אחרי בית הספר אני וחברים שלי שיחקנו כדורגל ועוד דברים בקומת עמודים עם רחבה גדולה ומרוצפת שהייתה בבניין שהיה צמוד לבניין שבו גרנו, היינו הולכים גם לטייל בטבע. לא רחוק מהמקום שבו גרנו מתחיל הגן שהיום הוא הגנים הבהאים והיינו הולכים דרך ארוכה בהר עד להיכן שנמצא היום מלון דן כרמל, אז היה מותר לקטוף פרחים, אז קטפנו פרחים שהיום כבר אסור לקטוף אותם. בבית הספר לא התייחסתי באופן ספציפי למקצוע מסוים ולא היה מקצוע ששנאתי אבל בכיתה א' המחנכת שלי אמרה להורים שלי שאני תלמיד בעייתי ובעיקר בחשבון לא יצא ממני כלום.

בתיכון למדתי מכיתה ט' עד כיתה י"ג בתיכון שקוראים לו "בסמת" והא היה בחסות הטכניון אז היו שם גם מקצועות הומניים וריאליים וגם מקצועות מקצועיים. בהתאם לשנים, בהתחלה לומדים דברים שקשורים לעבודה, מה זו עבודה, איך מעבדים מתכות וגם הייתה עבודה מעשית בבית מלאכה: לשייף, לעבוד על מתכות, להלחים וכו'. אהבתי את המקצועות האלה וגם מתמטיקה וגם הייתי טוב בזה, פחות אהבתי את המקצועות ההומניים. כיתות י"ג-י"ד היו הארכה לקבלת התואר 'הנדסאי'. בשיעור ספרות בכיתה י' היה לי מורה שפעם הרגזתי אותו והוא נתן לי סטירה ואחרי כמה ימים התנצל. פעם למדתי שרטוט עם נייר ועיפרון, הייתה תחרות ארצית בנושא שרטוט שהייתי אחד משני התלמידים היחידים מהתיכון שנשלחו אליה, לפני התחרות שברתי את היד אז לא נסעתי וזה שכן נסע נהיה אחר כך הבוס שלי בעבודה.

לקראת הצבא חלמתי להתגייס לקורס טייס כי אהבתי מטוסים ובניתי דגמים מדויקים של מטוסים מקרטון. אכן התקבלתי לקורס טיס והייתי שנה בקורס אבל לאחר שלב הטיסות, ראו שאני לא מתאים ונאלצתי לעזוב. זה היה ממש קשה עבורי, אבל התגברתי והמשכתי לשרת בחיל האוויר בתפקידים טכניים למשך 3 שנים נוספות.                                                                                                                                    בבסיס שבו שירתתי, בזמן עבודות תחזוקה, הכרתי את דנה, סבתא שלך, ששירתה גם בבסיס ונהיינו חברים טובים ובהמשך התחתנו.

אני הייתי הנדסאי אלקטרוניקה ורציתי ללמוד כדי להשלים את התואר מהנדס אז למדתי בטכניון אלקטרוניקה ובגיל 27 סיימתי תואר מהנדס חשמל. ברוב הקריירה עבדתי בחברת אלביט, השתתפתי והובלתי חלק מהפרויקטים המעניינים ביותר בתעשייה הצבאית, שחלקם משמשים את צה"ל עד היום.                            במקביל לקריירה, לסבתא ולי נולדו 3 ילדים, ניר, אבא שלך ועידו ונועה הדודים שלך. המשכנו לגור בחיפה כל התקופה ועכשיו כשהילדים יצאו מהבית והקימו משפחות משלהם, לקחנו על עצמנו פרוייקט ועברנו דירה בכרמל בה נוכל להנות מהגמלאות. עכשיו בפנסיה, כבר אין לי בוסים אבל פחדתי להשתעמם אז אנ ממשיך לעבוד בצורה חלקית. בשאר הזמן אנחנו נהנים לטייל, לשבת בבתי קפה ומסעדות וכמובן מארחים ומתארחים אצל הילדים ונהנים מזמן איכות מדהים עם כל הנכדים שלנו.

לסיום ארצה להעביר מסר לדור הצעיר: לנו לא היו מסכים כשגדלנו ולאט לאט נכנסה הטלוויזיה, אבל זה איפשר לנו חוויות ילדות שאני זוכר עד היום. ברור שהיום המסכים תופסים חלק מרכזי בחיי הילדים והמבוגרים, אבל חשוב מאוד לשמור על קשר בינאישי עם המשפחה ועם חברים, זה נותן ערך משמעותי לחיים ואולי גם חוויות בלתי נשכחות.

הזוית האישית

איתי: כנכד, זאת הפעם הראשונה שניהלתי עם סבא שיחה אישית עמוקה אחד על אחד. זה היה קצת משעשע לשמוע את סיפורי הילדות של סבא. אני חושב שזאת תוכנית טובה שגורמת להבנה של העבר של המשפחה ומאוד נהנתי מהראיון עם סבא. אני מאחל לסבא הרבה בריאות ועוד הרבה חוויות משותפות יחד.

אהרון:כסבא של איתי, התכנית נתנה לי הזדמנות לדבר עם איתי בדרך שונה מהרגיל. למרות שאני יודע שהוא ילד חכם, התרשמתי מהשאלות ודרך הכתיבה שלו. אני חושב שזו דרך מעניינת לילדים ללמוד על העבר של המשפחה שלהם וגם על תקופות שונות בהיסטוריה של עם ישראל. כמובן שנהניתי מהשיחה ואני מקווה שאיתי ימשיך להצליח ואולי גם ייקח כמה תובנות להמשך הדרך.