מאגר סיפורי מורשת

שמי אילנה, נולדתי בבית חולים קפלן ברחובות, ילדה רביעית להורי רוזה/רות וחיים/כלאפו כחלון.

הורי נולדו בטריפולי שבלוב ועלו ארצה דרך נאפולי שבאיטליה בשנת 1955.

בטריפולי, אמי הייתה עקרת בית שטיפלה בשלושה ילדים (אחיי), ואבי היה קצין בכיר במשטרה. בשנת 1945 אירעו פרעות כאשר פשט המון ערבי על בתי כנסת ובתי מסחר של יהודים וזה תפס את ההורים שלי והם נאלצו לברוח ליערות מחוץ לטריפולי, שם שהו מספר חדשים יחד עם משפחתם. בפרעות אלה נרצחו יהודים רבים ומאות נפצעו, בעיקר נשים וילדים. זו הייתה "שואת לוב". תפקידו של אבי כקצין במשטרה, לאחר הפרעות, היה במתן עזרה ליהודים לעלות ארצה לארץ ישראל כשחלומה של אמי היה לעלות לאחת האניות שמפליגות ארצה.

בשנת 1955, כשרוב היהודים היו כבר בארץ, הורי עלו ארצה ישירות לאשקלון. גידלו את ארבעת הילדים ו -12 נכדים  וגרו שם עד יום מותם.

התחתנתי עם יואב, בן למשפחת אדלר (שאת סיפורם אביא בהמשך) ולנו נולדו 4 ילדים ו-10 נכדים. מתן שאני מלווה בתוכנית הינו אחד מנכדי.

בחרתי להוסיף ולספר את  סיפורם של פרידה ושמואל אדלר – מתן הוא דור חמישי.

הם גרו בחווה בניטרה אשר בצ'כסלובקיה, ולהם בן יחיד מרדכי. סבא שמואל היה אגרונום (מומחה לחקלאות), שגידל דבורים ובעלי חיים נוספים בחווה.

נדבק מפרה חולה שבה טיפל, חלה בשחפת, ונפטר מהמחלה.

סבתא נשארה לבד והיה לה חלום להגיע למדינת ישראל יחד עם בנה יחידה.

בשנת 1938 סבתא פרידה שמעה על קרבתם של הנאצים לצ'כסלובקיה והסכימה לשלוח את בנה היחיד מרדכי, סבא של אבא של מתן, לארץ ישראל, לבד כשהוא בן 16. היטלר היגיע לעיר והחל, עם צבאו, לחפש ולקבץ את היהודים במרכז העיר. סבתא לא התייצבה.

יום אחד, החיילים הגיעו לביתה, היא מיהרה להסתתר בעליית הגג שבביתה. שמעה צעדים כבדים מגיעים אליה, כשהיא בדממה מוחלטת, שמעה אותם עולים במדרגות העץ… בגלל הגשמים פשט ריקבון במדרגות והן קרסו. החיילים ויתרו ועזבו את המקום.

סבתא ניצלה!

הגרמנים לא ויתרו, חיפשו יהודים, סבתא בלעה כמות גדולה של כדורים אך למזלה ולמזלנו היא הובהלה לבית החולים לשטיפת קיבה, התאוששה וברחה מבית החולים, בלבוש כפריה. כשהלכה בלילה בהרים, בנסיונה לברוח, נפלה ושברה את עצם הבריח. השוטרים שתפסו אותה עוברת את הגבול, הכו אותה וזרקו אותה חזרה.

סבתא ניצלה!

עד שנת 1944 סבתא הצליחה לקבל אישור לעבודה "עובד נדרש" במפעל ללבנים ושם עבדה מספר חודשים. כאשר הגרמנים כבשו את סלובקיה התחילו לחפש ולתפוס יהודים, הזהירו אותה כי הגרמנים כבר לא מכירים בתעודות של עובד נדרש ועומדים לעצור אותה. סבתא לא חשבה פעמיים עזבה את המפעל ומצאה מסתור לכמה חודשים בבית של אמרנציה ויוליוס מנהרט, לא יהודים, עד סוף המלחמה.

הערה: המשפחה יחד עם ניצולים נוספים פנו ל"יד ושם" ולאחר מאמצים אדירים הצליחו להכיר בגברת מנהרט "חסידת אומות עולם".

סבתא חזרה לניטרה בסוף המלחמה.

סבא מרדכי (סבא של יניב , אבא של מתן), כפי שהזכרתי עלה לארץ בגיל 16. הוא היה קצין טכני בחיל האוויר – טיפל בתותחים שעל מטוסי הספיטפייר הצ'כים שהיו בארץ. בגלל כשרונו הרב וידיעתו את השפה ביקשו ממנו לטוס לצ'כיה כדי ללמוד יותר על המטוסים שהיו ברשות צה"ל. הוא הסכים בתנאי שהוא מביא אתו ארצה את אמו סבתא פרידה לארץ. וכך היה.  בשנת 1948 הם הגיעו ארצה במטוס של חיל האוויר.

סבא מרדכי עם סבתא אולי הקימו משפחה גדולה ומפוארת, שהיא, כמובן, המשפחה של מתן.

הזוית האישית

מתן: אני ביליתי יותר זמן עם סבתא שלי וזה עשה לי הרגשה של שמחה ואושר והיה לי כיף היה לי מעניין לשמוע על הסיפורים של כולם, על הילדות שלהם וגם על השירים שלהם. השירים של כולם היו עם סיפור מעניין מאוד והיה כיף לשמוע את הסיפורים האלה. זאת הייתה הפעם הראשונה שנפגשתי והכרתי את הסבא סבתא של החברים שלי וזה היה מעניין מאוד. נהניתי מהמפגש של משחקי ילדות המשותף, הכיבוד היה טעים מאוד, תודה לסבתות והסבים. אני מאחל לסבתא בריאות ולחיות עוד הרבה שנים איתנו ולא לשכוח כל שנה את קייטנת סבא/סבתא. אילנה: נהניתי מאוד לתעד את הסיפור של אמי ואבי וכן את סיפור נצחונה של סבתא פרידה בשואה. להעצים את הקשר עם נכדי האהוב והיקר שלי ולשתף אותו קצת בעברי, בילדותי, ובחיי המשפחה שלנו. היה לי מעניין לשמוע את הסיפורים האחרים של הקבוצה שלנו. אני מודה לבית הספר על הזכות שנתנה לי להשתתף בתוכנית ומודה לשחר חלפין על העברת התוכנית בצורה מעניינת ומהנה. אני מאחלת למתני בריאות הצלחה ושימשיך להיות בן, אח, חבר, ונכד מדהים כמו שהוא.