מאגר סיפורי מורשת

לפני 60 ומשהו שנים היה ילד, ששמו האמיתי היה ישראל פרידמן, אבל כולם קראו לו קולי. הוא נולד וגדל בקיבוץ חולתה, בעמק החולה.

ישראל מאוד אהב את הקיבוץ. הוא היה ילד בר, שאהב להסתובב יחף בקיץ על המדרכות החמות. בקיבוץ היו הרבה פעילויות כל הזמן – הילדים הלכו לבריכה פעמיים ביום, בבוקר ואחה"צ, הייתה פינת חי שבה הם טיפלו בחיות, ניקו את הכלובים והאכילו אותן. הם גם עבדו בגן הירק ובגידולי השדה.

סבא ישראל מספר על פינת החי: "הייתה לנו פינת חי בקיבוץ וגידלנו שם בעלי חיים – ברווזים, תרנגולות, עיזים, ארנבות. היינו אחראים לטפל בהם ועשינו בינינו תורנות מי מאכיל, מי מנקה את הכלובים, מי אוסף את הביצים. מאוד רציתי לעבוד שם. בקיבוץ לא היו כלבים או חיות מחמד כמו שיש היום כמעט לכל משפחה. היו אולי שניים או שלושה בכל הקיבוץ, בגלל שהכל היה משותף לכולם, אז גם בעלי החיים היו משותפים לכולם ולא היו חיות פרטיות למשפחות. כמובן שגם היו ענפי חקלאות כמו רפת ולול שהיו בהם בעלי חיים, אבל אלה היו ענפים חקלאיים שהקיבוץ התפרנס מהם."

סבא ישראל גר בבית ילדים ולא בבית של ההורים שלו. כל החיים של הילדים בקיבוץ היו בבית הילדים – שם ישנו, אכלו בחדר אוכל קטן, למדו בכיתה, שיחקו, התקלחו ועוד. זה נקרא "בית כולל", כי היה בו הכל. לכל כיתה היה בית כולל משלה. ב"בית הכולל", אם לילד הייתה בעיה באמצע הלילה, הוא היה צריך לצעוק ברמקול מיוחד ואחרי כמה זמן הייתה מגיעה שומרת הלילה, שהייתה מסיירת בין כל בתי הילדים.

בבוקר הילדים היו מנקים ומסדרים – שוטפים רצפה ושירותים. לאחר ארוחת הבוקר למדו עד הצהריים ואז עבדו כמה שעות. בין השעות 17:00-19:00 הם הלכו לבקר אצל ההורים, חזרו לאכול ארוחת ערב בבתי הילדים וההורים היו מגיעים בסביבות 20:00 ל"השכבה", מספרים סיפור ועושים כיבוי אורות לפני השינה. הזמן המשותף עם ההורים היה מאוד קצר. עיקר החיים היו עם החברים בבית הילדים.

היישוב הכי קרוב לחולתה הייתה המושבה יסוד המעלה, אבל לא היה שום קשר בין ילדים מחולתה לילדים מיסוד המעלה למרות הקרבה הגיאוגרפית. בכלל, כמעט ולא היו מפגשים עם נוער מחוץ לקיבוץ או קיבוצים אחרים, כי לא היה בית ספר אזורי כמו היום. יסוד המעלה הייתה מושבה ותיקה יותר מחולתה, מושבה של איכרים עשירים יותר. כשחולתה רק הוקמה, אנשים מחולתה עבדו בבתי האיכרים ביסוד המעלה (בכביסה, ניקיון וכו') כדי להביא פרנסה לקיבוץ. לכן נוצרה תחושת עליונות של האיכרים על הקיבוצניקים, שעברה גם אל הילדים. לאחר ייבוש אגם החולה, היה גם ויכוח בין המבוגרים על אדמות, למי מגיעות יותר אדמות. הוויכוח השפיע גם על היחסים בין הילדים.

בשעות הפנאי הילדים היו משחקים המון בחוץ, בדשא הגדול שבין הבתים של ההורים, שהיו מאוד מאוד קטנים. בבית ההורים היה סלון קטן, חדר שינה רק להורים ומטבחון פצפון, כי לא בישלו בו אוכל, כל הארוחות היו לכולם יחד בחדר האוכל. בגלל שבתי ההורים היו מאוד קטנים, רוב הפעילות הייתה בחוץ.

בשעתיים שבהן ישראל הלך לבית ההורים שלו, הוא היה בעיקר מבלה עם חברים במשחק על הדשא. שם הם שיחקו כדורגל, מחבואים, דודס, כיבוש הדגל. ישראל הכי אהב לשחק כדורגל ובפרט להיות שוער!

ישראל לא אהב לריב ולכעוס, לא בתור ילד ולא עכשיו כסבא. בין הילדים היו לפעמים ויכוחים וריבים על דברים קטנים, כמו שיש תמיד בין חברים, וגם מתח בין בנים ובנות.

קיבוץ חולתה הוקם צמוד לאגם החולה וישראל מספר על האגם: "כשהייתי קטן הלכתי הרבה לאגם החולה. נולדתי בשנת 1949 ואת האגם התחילו לייבש בשנת 1953. זה תהליך שלקח הרבה שנים. היו לנו המון חוויות וטיולים – היינו הולכים לאורך החוף, מחפשים בעלי חיים ודגים, מתרחצים, שוקעים בבוץ. האגם הלך וקטן והצטמצם אבל היו בו המון בעלי חיים – ציפורים, חזירי בר וג'מוסים. היינו הולכים בביצה – 30 עד 40 סנטימטר בוץ ו-30 עד 40 סנטימטר מים, הולכים לאט לאט ושוקעים רוב הזמן.. ומחפשים קינים של ציפורים. אהבתי מאוד את אגם החולה והצטערתי שייבשו אותו."

סבא ישראל כיום בשדות הקיבוץ

הזוית האישית

יותם הנכד המתעד: היה מעניין ומהנה לשמוע יחד על הילדות של סבא בקיבוץ.