מאגר סיפורי מורשת

שמי אבישי יזרעאלי, אני משתתף השנה בתכנית הקשר הרב דורי יחד עם נכדי ארי, יחד אנו מעלים סיפור מחיי אל מאגר המורשת של התכנית.

בית ההורים

כשנולדתי בתאריך 31.5.1956, אמי התלבטה איך לקרוא לי, ומכיוון שבשנת 1951 אחי הבכור נפטר מסיבוך רפואי, היא החליטה לבסוף לקרוא לי אבישי. שמי מורכב משתי המילים: אבי (מהמילה אביא) שי (מתנה) – היא ראתה בי מתנה שהביאה למשפחה ולעולם.

נולדתי בישראל בבית חולים "מאיר" בכפר סבא (בשנת 1956 לא היה בית חולים ליולדות בנתניה) ולאחר שהשתחררנו מביה"ח, אבי לקח אותנו לביתנו בשיכון ותיקים בנתניה. הבית היה בית פרטי על חצי דונם, את שנותיי הראשונות ביליתי בחצר הבית. זכור לי שבגיל 5 דחפתי מריצה ששיחקתי בה, נפלתי ונשברה לי השן הקדמית שלמזלי הייתה שן חלב.

בגיל 5 לקראת גן חובה עזבנו את שיכון ותיקים והוריי עברו לגור ברח' גורדון 40, בית שבנה הקבלן שקד בשנות ה-50. בעצם את כל ילדותי עברתי בבית הזה, החל מללכת לגן חובה ברחוב ההסתדרות ולאחר מכן לבית ספר היסודי "ביאליק" שבו ביליתי שמונה שנים עד כיתה ח'.

בבית שלנו היו שלושה חדרים, כאשר אחי הגדול ואני גרנו באותו החדר, עד שאחי עזב בגיל 14 ללמוד בקיבוץ העוגן. להוריי קראו חנה ושלמה יזרעאלי, הם היו ניצולי שואה שעברו את המחנות ברומניה עם הגבול של טרנסילבניה. לאחי הבכור שנפטר קראו יוסי ולאחי האמצעי, שייבדל לחיים ארוכים, קוראים עמוס, ואנוכי, בן הזקונים, אבישי. אמי הייתה עקרת בית. היא שלטה בחמש שפות: עברית, רוסית, רומנית, יידיש וגרמנית. היא לא כל כך אהבה לבשל, אולם מהמעט שבישלה – היה זה מרק עוף מכובס וכבד על האש ולסוף השבוע הייתה מכינה לנו ממולאים. כל משפחתה של אמי (חמש אחיות ואח) עלו בסופו של דבר לארץ, כולל סבתי. אבי היה איש מקצוע ועבד כמכונאי ומסגר בחברה שקראו לה "תנובה אקספורט" שייצאה תפוזים לחו"ל. לאחר מספר שנים התקדם והפך למכונאי ראשי בחברה עד יום צאתו לפנסיה בגיל 65. אבי אהב מאוד את הים ובכל הזדמנות שהייתה לו היה לוקח את אחי ואותי לים, משם יש לי אהבה גדולה לים עד היום.

זכרונות ילדות

כשעברנו לגור בנתניה ברחוב גורדון 40 בשנת 1961, לא היו הרבה בתים בסביבה שלנו, ולכן היה קשה למצוא חברים. לא לשכוח שהייתי בן 6, אבל מהר מאוד מצאתי חבר מהבית שהיה מאחורי הבית שלנו ברחוב ויצמן 51, ילד ג'ינג'י בשם מתיתיהו שלאחר תקופת חברות קראנו לו מצ'וס. החברות בנינו נמשכה כמעט 40 שנה כאשר בתקופה האחרונה ניתק הקשר. כמובן שהיו לי עוד המון חברים מהשכונה כמו גדעון, חיים, ושמואל וברוך, לצערי עבד איתם הקשר עם השנים. רוב הפעילות שלנו כילדים הייתה משחק כדורגל שכונה נגד שכונה וגם משחקי חברה כמו חמש אבנים, קלאס, מחבואים ותופסת.

בשנת 1962 התחלתי את לימודי בבית הספר היסודי ע"ש נחמן ביאליק, שם הייתה חובה לבוא כל בוקר עם תלבושת אחידה והמורים הקפידו על הנושא בחומרה. מי שלא בא עם תלבושת אחידה נישלח חזרה לביתו. בכיתה א' היינו כ- 40 תלמידים ולמורה קראו מלכה לב, בין התלמידים בכיתה שלי היו האחים עודד וגד מכנס, שאיתם היינו משחקים כדורגל בהפסקות. בכיתה ג' נפרדו דרכנו מפני שהנהלת בית הספר החליטה להוסיף כיתה רביעית בשכבה ואז הפרידו בין התלמידים בכיתה ויצרו כיתה חדשה.

כמובן שלא הייתי התלמיד הכי טוב בכיתה, בסוף יום הלימודים הייתי מגיע הביתה, זורק את התיק ליד דלת הכניסה ורץ לשחק כדורגל עם הילדים בשכונה. אמי הייתה צריכה לצאת למרפסת בכל יום ולקרוא לי הביתה. שיעורים הייתי מכין "על רגל אחת" ושאר הדברים באו מהזיכרון שלי. תמיד פחדנו מהמורים ויותר פחדנו מיום ההורים שבו ההורים ישמעו על "התלמיד המוצלח". ברוב המקרים הוריי היו חוזרים הביתה ומתחילים בנאומים שאני לא משקיע מספיק, לא מכין שיעורי בית וכו'. ולכן היו מענישים אותי לא ללכת לכדורגל, כי שיחקתי במכבי נתניה ילדים וזה מאוד כאב לי.

מורה אחד שתמיד אהבתי יותר היה המורה למלאכה, כי נושא עבודת הידיים דיבר אלי יותר מהחלק ההומני בלימודים. לקראת כיתה ז' הייתה לנו חבורה בכיתה שכללה מספר בנים ובנות ובכל יום שישי הינו עושים מסיבה אצל אחד הילדים מהכיתה. בגיל 13 הצטרפתי לתנועת הנוער השומר הצעיר, רק בגלל שיצאנו כל חופש גדול לעבוד באחד הקיבוצים למשך חודש. זאת הייתה תקופת ההתבגרות שלי, בפרט עם הבנות.

כשסיימנו את בית הספר היסודי ביאליק, הוריי רשמו אותי לבית ספר אורט בעיר על מנת שאלמד מקצוע. בילדותי תמיד נמשכתי לנושא החשמל והאלקטרוניקה. היו לי ידיים טובות וכבר בגיל 13 הלכתי לעבוד במעבדת טלוויזיה ברחוב ויצמן לאחר שחזרתי מבית הספר.

בבית הספר אורט, בגלל שלא היו לי ציונים טובים ללכת ללמוד אלקטרוניקה, התחלתי ללמוד במגמת ימאות ובשנה השנייה לאחר ששיפרתי ציונים העבירו אותי לכיתה בה למדו אלקטרוניקה וקראו לה "קציני רדיו", שם למדנו את יסודות האלקטרוניקה, מורס, וגם פעם בשבוע לימודי ימאות בבית הספר הימי מכמורת.

בכיתה בה למדתי למדו אריק שיבק, שלימים היה מאמן נבחרת הכדורסל של ישראל , דוד לביא – גדול נוגחי ישראל ושחקן עבר ממכבי נתניה ועוד רבים וטובים. במסגרת הכיתה יצאנו לטיולים רבים להכרת הארץ. בימי שישי נהגנו החברה ללכת למועדון שקראו לו "במבוק" שהיה ממוקם בפינת הרחובות הרצל ושד' בנימין. במועדון היו אז שירי הביטלס והמון להקות רוק כבד כמו לד צפלין, דיפ פרפל, סנטנה ועוד רבים וטובים. באותם ימים (שנות ה-70 וה-80) באו מכל הארץ לבלות בנתניה, שהייתה עיר הבילויים של ישראל, ופעלו בה בערך כעשרה מועדוני לילה.

באותה תקופה לא היו אמצעי תקשורת למעט טלפון קווי רק לבעלי ממון וקשרים כולל לאנשי צבא. מי שביקש טלפון קווי, היה צריך לחכות שנים עד אשר היו מתקינים לו קו. טלוויזיה הייתה רק בתחילת שנת 1969 וגם היה רק ערוץ 1. כמובן שאז פרחו כל חנויות התקליטים ומכשירי החשמל כגון מכשירי הקלטה על סלילים.

בתחילת שנת 1971, לאחר שסיימתי ללמוד באורט שנה שנייה במגמת קציני רדיו, נפתח בחיל הים קורס קדם צבאי לתלמידים שלמדו קציני רדיו, ובקורס לימדו אלקטרוניקה ומכ"ם. לאחר שנבחנתי, קיבלו אותי לפנימיה בחיפה בבה"ד של חיל הים והתחלתי את לימודי כחייל מהמניין. לאחר תקופה של שנה וחצי סיימנו את הלימודים והוצבנו כל אחד בבסיס אחר בחיל הים. אני הוצבתי בבה"ד במחלקת בבמצ"א, שהיא אחראית לתיקון כל המכמים של הספינות. כמובן שהשירות כלל יציאה לים עם הספינות לבדיקת תקינות הציוד וכו'. מלחמת יום כיפור החלה ב – 6.10.1973 ואותנו כחיילים צירפו לספינות ככוח תגבור, עברנו את המלחמה ובסופה הוצבתי כטכנאי מכ"ם בבסיס שארם אל שיח שנמצא במצרים. שם עברה עלי התקופה הכי יפה בחיי.

בבית הספר לאלקטרוניקה, בת גלים, חיפה

גלגולו של סיפור – כיצד גילינו שיש לנו משפחה ברומניה 

הוריי ניצולי שואה, ואבי תמיד סיפר לי שכל משפחתו נספתה בשואה. בשנת 1990, אחי עמוס היה מדריך טיולים ברומניה, צלצל אליי וסיפר לי שהוא גילה את משפחתו של אבי בכפר נידח בצפון רומניה. שאלתי אותו כיצד זה יכול להיות, שכן אבא שלנו תמיד אמר שלא נשארה לו משפחה בחיים לאחר השואה. אחי התעקש שאבי לא דיבר אמת ושאשאל אותו והוא יספר לי..  אבי, שכבר היה בפנסיה, לא שש לספר לי את הסיפור האמיתי מאחורי הדברים, אך אני התעקשתי.

הסיפור כך היה: כשאבי היה בן 15 ברומניה, אביו נפטר ממחלה ואמו הכירה גבר אחר, איתו התחתנה. אותו אב חורג לאבי, התייחס אליו בצורה נוראית, נהג להשתכר מדי ערב ולהכות אותו, עד כדי כך שכמעט והרג את אבי מרוב מכות. בגיל 16 אבי החליט לעזוב את הבית עקב היחסים הרעועים עם אביו החורג (הוא השאיר אחריו אחות אחת מאביו הביולוגי ועוד ארבע אחיות מאביו החורג). אבי ברח אל דודו שחי בבודפשט שבהונגריה, הדוד קיבל אותו בזרועות פתוחות, לימד אותו מקצוע מבוקש בזמנו – פחחות ומסגרות.

כשהגרמנים נכנסו להונגריה בשנת 1944, במסגרת מלחמת העולם השנייה, אבי פחד לחזור לכפר הולדתו, שמא הגרמנים ייתפסו אותו וישלחו אותו למחנות השמדה. דודו סיפר לו שכל משפחתו ברחה למנזר על מנת להינצל מהנאצים. בתום המלחמה, אבי חזר אל כפר הולדתו – תרגמורש, ואמו סיפרה לו שהם נאלצו להתנצר על מנת להציל את חיי כל המשפחה. באותו רגע, אבי גמר אומר בליבו עקב המעשה של משפחתו ומחק אותם מחייו.

בעזרת פעילי העלייה, אבי החליט להעלות לבדו לארץ ישראל, כאשר פקידי הסוכנות הפנו אותו לקרואטיה ומשם על אוניית "כנסת ישראל" ועשו דרכם לארץ ישראל. כשהגיעו אל מול חיפה בשנת 1947, הבריטים ששלטו בארץ תפסו את האונייה ושלחו את כל העולים לקפריסין למחנות מעצר. שם בילה אבי במשך שנה שלמה, ושם גם הכיר את אמי חנה. לאחר כשנה שיחררו אותם ממחנה המעצר ובאפריל 1948 הם עלו לארץ, והתחתנו באותו יום של הכרזת המדינה – כ"ט בנובמבר. בכל השנים שעברו, אבי שמר את סודו בליבו ולא סיפר לנו שיש לו משפחה.

לסיפור המקורי: 

הזוית האישית

סבא אבישי: נהניתי מאוד מהתוכנית ומהמפגשים עם הנכד.

במפגש הראשון של התכנית בבית הספר – סבא אבישי וארי