מאגר סיפורי מורשת

שמי יובל, אני משתתף השנה בתכנית הקשר הרב דורי עם סבי, דמיטרי. יחד אנו מתעדים סיפור מחייו של סבי ומנציחים אותו במאגר המורשת.

ילדות ומשפחה

פרידלנד דמיטרי נולד בברית המועצות בעיר קאזאן ב-11 לדצמבר 1945, בסוף מלחמת העולם השנייה. אביו היה מנהל גדול במפעל, ואמו הייתה מורה באוניברסיטה. ארץ מוצאם של הוריו של דמיטרי הייתה ברית המועצות. בתקופת השואה, אביו של דמיטרי עבד במפעל אסטרטגי שסיפק גומי לרכבים וטנקים במלחמה. העבודה שם הייתה קשה מאוד בשעות לא הגיוניות ביום ובלילה.

ילדותו של דמיטרי התרחשה בתקופה קשה לאחר מלחמת העולם השנייה בברית המועצות. דמיטרי אהב לשחק בכדורגל, להחליק על הקרח ולשחות בנהר. הוא הלך לכיתה א' בבית הספר בשנת 1952 כשהיה בן 7. בילדותו, דמיטרי גר בבית עם שני חדרים, סלון וחדר שינה, ושם ישן באותו החדר עם הוריו ודודו.

לימודים והשכלה

דמיטרי התקבל לאוניברסיטה בשנת 1963 בגיל 18, שם פגש את אהובתו לודמילה (סבתי). באוניברסיטה הוא למד מדעי הכימיה. הוא סיים את האוניברסיטה בשנת 1968 בגיל 24. כחלק מסיום תואר באוניברסיטה, דמיטרי קיבל דרגת קצין בצבא הסובייטי.

קריירה ומחקר

לאחר סיום האוניברסיטה, דמיטרי עבד במפעל לכימיה ובמקביל עשה דוקטורט. בשנת 1975 הוא קיבל תואר של דוקטור לכימיה ולאחר מכן התחיל לנהל צוות מחקר ופיתוח. בשנת 1986 התרחש הפיצוץ הגדול בתחנת הכוח בצ'רנוביל, אשר הפיץ חומרים רדיואקטיביים בחום גבוה לסביבה. היה צורך אדיר בפיתוח חומר שעמיד לתנאי חום וקרינה קיצוניים כדי לאטום את דליפת החומרים הרדיואקטיביים שהתפשטו כמעט בכל אזור אירופה והיוו אסון רב נפגעים.

דמיטרי היה בין האנשים הראשונים שידעו על האסון הנוראי שהתרחש, ובמסגרת תפקידו התבקש לפתח ולייצר חומר שידע לאטום את הדליפה על מנת להפחית את התפשטות החלקיקים הרדיואקטיביים באזור. הצוות שהיה תחת ניהולו הצליח לפתח ולייצר כמויות גדולות של חומר אשר פוזר בעזרת מסוקים מעל הכור האטומי, מה שעזר למנוע את התפשטות האסון באזור והציל חיים רבים.

הזוית האישית

יובל הנכד המתעד: החוויה שלי עם סבא שלי, כאשר עבדנו יחד על עבודת תיעוד השורשים, הייתה מרגשת ומלאת משמעות. בתור הנכד, למדתי הרבה דברים חדשים על סבא שלי, והיה כיף וקל לכתוב את הסיפור. היה נהדר לראות כיצד הקשר בינינו התחזק דרך העבודה המשותפת, וכמה למדנו אחד מהשני במהלך התהליך. זו הייתה חוויה שתישאר איתי תמיד כחלק מהמורשת המשפחתית שלנו. אני מרגיש בר מזל שהייתה לי הזדמנות כזו, ושהיא הביאה אותנו קרובים יותר מאי פעם. המפגשים והזיכרונות המשותפים הם דברים שאני מוקיר לעד.