מאגר סיפורי מורשת

שמי ישראל פיינגולד, נולדתי ב- 15.2.1946 במחנה העקורים "פרנוולד" (Foehrenwald) שבגרמניה, להוריי: בן ציון פיינגולד והניה פיינגולד (לבית טיאר).

כתינוק, עם הורי, במחנה העקרוים בגרמניה

מחנה זה שימש בזמן מלחמת העולם השנייה כמחנה לעובדי כפייה שאליו הביאו הנאצים גברים מכל מדינות אירופה אותם כבשו, על מנת לשמש כוח עבודה במפעלי הנשק שלהם. לאחר תום המלחמה האמריקאים שכבשו את גרמניה הפכו אותו למחנה מעבר עבור העקורים. המחנה אפשר מגורים זמניים ליהודים ניצולי השואה מכל רחבי אירופה ומטרתו הייתה לשקמם ולאפשר להם להגר למדינות אחרות בעולם. במרץ של שנת 1949, הגעתי ארצה עם הוריי בטיסה ממינכן לשדה התעופה לוד. למרות שהייתי רק בן 3 , אני זוכר את ההתרגשות ואת נחיתת הביניים שעשינו ברומא, בלילה.

עם הגיענו ארצה, נשלחה משפחתי "לשיכון עולים" בנתניה. התגוררנו בצריף דו משפחתי. לכל משפחה היה מטבח וחדר אחד וחלקנו מקלחת ושירותים משותפים עם השכנים. אמי רשמה אותי לגן המקומי בו – כמוני, הילדים היו עולים חדשים ממדינות שונות. נוצר מצב שאנו הילדים, דיברנו כל אחד בשפתו ולא יכולנו לתקשר האחד עם השני, אבל הגננת הצליחה כנראה להבין אותנו והיוותה את החוט המקשר עד אשר הצלחנו לרכוש במעט את השפה העברית ולתקשר זה עם זה. לאחר שנתיים עברנו דירה לשכונה ליד נתניה, בשם 'שיכון הוותיקים,' בה התגוררתי עד גיל תשע.

שני מאורעות מאותן שנים ראשונות זכורים לי עד היום: בסיום כיתה א', המנהלת נכנסה לכיתה והודיעה לנו שבשנה הבאה תהיה לנו מורה אחרת משום שהמורה שלנו – המורה ברכה (בה הייתי מאוהב בסתר בגיל 6) נפטרה. עד היום אני חושב עליה מדי פעם. הדבר השני שזכור לי משנות ילדותי המוקדמות, הוא שהמורה שהגיע אחריה, היה ה'מורה אליהו', שהיה ג'ינג'י נמוך קומה ומעולם לא למד הוראה אבל היה פלמ"חניק גאה ולחם במלחמת השחרור ועל כן היה נערץ על ידי כל הכיתה בגלל סיפוריו על המבצעים והקרבות הנועזים בהם השתתף במלחמת השחרור.

בגיל 6 התחלתי ללמוד לנגן על פסנתר שהוריי הביאו איתם מגרמניה. ניגנתי כעשר שנים והפסקתי. ארבעים שנה לאחר מכן, בגיל 56 אחזור שוב לנגן.

אבי בכינור ואני בפסנתר

בשנת 1955, בהיותי בן 9 עברנו כאמור להתגורר בעיר נתניה. למדתי בבית הספר "ביאליק" בעיר. בכיתה המקבילה למדה ילדה בשם ולה – שלימים תהפוך להיות אשתי. זכור לי שהייתי תלמיד בינוני ולא היו לי יותר מדי חברים בביה"ס.

כשנה לאחר שעברנו לנתניה פרצה מלחמת סיני. זו הייתה תקופה מפחידה מאוד, בעיקר משום שבלילות הייתה האפלה ואסור היה להדליק אורות מחשש שתהיינה הפצצות. פקחים של "שירות ההגנה האזרחית" היו מסתובבים ברחובות וצועקים: "לכבות אורות!" במידה וזיהו קרן אור בוקע מדירה כלשהיא. לצד זאת, האזעקות התכופות הפחידו מאוד את הוריי ניצולי השואה ועוררו אצלם את הזיכרונות הקשים שליוו אותם כל ימי חייהם. מובן שגם אני פחדתי מאוד ואני זוכר שבבית הספר, במבני ציבור רבים וכן בכניסות לבתים, בנו אז קירות מלבנים שנקראו 'קירות מגן' בכדי לספק מסתור מההפצצות שלבסוף לשמחתנו, לא הגיעו.

לאחר סיום לימודי בבית הספר היסודי, למדתי במגמת אלקטרוניקה בבית הספר המקצועי 'אורט'. פרויקט הגמר שלי בסיום הלימודים היה בניית מקלט רדיו ביתי משוכלל (במושגים של אותם ימים) הרדיו שבניתי המשיך לעבוד במשך שנים רבות.

אני כנער צעיר

בשנת 1964 בתום לימודיי התיכוניים, התגייסתי לצה"ל. שירתי בחיל הקשר בתפקיד של טכנאי אלקטרוניקה, אבל שאפתי להגיע לקורס טיס, שכן מילדות נמשכתי לכל דבר שעף או טס בשמיים – ציפורים, עפיפונים, וביחוד הופנטתי ממטוסים. לקראת סיום שירותי הצבאי קיבלתי העברה לחיל האוויר ונשלחתי למבחני מיון לקורס טייס. לא עברתי את המבחנים מסיבות של אי התאמה חברתית. הייתי ביישן ומופנם מאד.

בתום שירותי הצבאי, התחלתי לעבוד במפעל אזרחי גדול המתחזק מכשירי קשר ואלקטרוניקה צבאיים. באותה התקופה הכרתי את ולה, שאמנם למדה בשכבה איתי בביה"ס היסודי, אבל לא היה בינינו קשר, ומרגע ההכרות המחודשת ותוך זמן קצר נהיינו בלתי נפרדים. אהבתי אותה מאוד, ואני אוהב אותה מאוד עד עצם היום הזה, גם בחלוף כשישים שנה, מאז הצטלבו שוב דרכינו. ולה הייתה גורם מרסן (במעט) ליצר ההרפתקנות הטבוע בי עוד מילדות. בזכות דחיפתה, הלכתי ללמוד בטכניון.

ולה ואני בירח הדבש שלנו

בקיץ 1968 התחתנו ועברנו להתגורר בבאר שבע שם התחלתי את לימודי ההנדסה הכימית ב"מכון להשכלה גבוהה" בנגב שהיה למעשה שלוחת הטכניון בבאר שבע ולימים הפכה להיות "אוניברסיטת בן גוריון". את לימודי ההנדסה סיימתי בשנת 1972. שנות לימודיי באוניברסיטה זכורים לי כתקופה בה היינו זוג צעיר ומאושר למרות הקשיים הכלכליים. ולה עבדה כמורה, ואני עבדתי בחופשות מהלימודים בעבודות מזדמנות לצורך פרנסתנו, וכך צלחנו את התקופה המאתגרת.

עם שרון, בתי הבכורה

התגוררנו בנתניה כשלוש שנים עד שבשנת 1980, עניתי למודעת "דרושים" בעיתון של מפעל גדול בדרום אפריקה שחיפש לגייס מהנדסי כימיה. הרעיון של לגור במדינה אחרת, ביבשת רחוקה ומסתורית קסם לנו מאוד. טסתי לדרום אפריקה לראיון העבודה והתקבלתי. מספר חודשים לאחר מכן, נעבור להתגורר בעיר קטנה בשם ססולברג אשר במחוז אורנג' בדרום אפריקה. אלו היו חמש שנים נפלאות. התאקלמנו היטב כולנו וחיינו היו טובים מאוד.

עם ולה והבנות, שרון ואסנת

במהלך השנים רכשנו קראוון וחרשנו את דרום היבשת בטיולים שגילו לנו את יופייה של אפריקה. בשנותינו באפריקה הצלחתי גם להגשים חלום ילדות ישן – למדתי לטוס וקיבלתי רישיון טיס! לאחר קורס הטיס הצטרפתי למועדון טיסה מקומי, ממנו הייתי שוכר מדי פעם מטוס, והתחלתי לטוס סולו. בתחילה טסתי באזור שבו גרנו, וככל שצברתי ניסיון הרחקתי טוס למרחקים. לאחר חמש שנים נפלאות וכשהמצב בדרא"פ החל להראות סימנים מדאיגים של שינוי משטרי ועתיד לא ברור, החלטנו לחזור ארצה. בקיץ 1985 שבנו מדרום אפריקה וקבענו את מושבינו שוב בדרום, הפעם ביישוב הקהילתי – עומר.

עם שובנו מאפריקה, התחלתי לעבוד בחברת הנדסה גדולה בתפקיד מהנדס תכנון ומנהל מחלקת תכנון תהליך. ולה רעייתי, ביססה קריירה מוצלחת כמורה וכיועצת חינוכית בבית הספר בעומר ולאחר מכן, עבדה במשך שנים במכינה לבגרות במכללת קיי בבאר שבע, תחילה כיועצת חינוכית ואקדמית, ובעשר השנים שלפני פרישתה, ניהלה את המכינה.

לחברת ההנדסה בה עבדתי היה מטוס קל ששימש להטסת המנהלים ועובדי החברה לסניף החיפאי של החברה. לעיתים הייתה לי עבודה בסניף הצפוני ואז הייתי מטיס את מטוס החברה בעצמי לחיפה. לאחר מספר שנים הסניף הצפוני גדל ונהיה עצמאי ולא היה עוד צורך בטיסות תכופות לחיפה והחברה החליטה למכור את המטוס. זו נראתה לי הזדמנות מופלאה להגשים חלום, והגשתי הצעה לקניית המטוס מדי החברה. לא היה מאושר ממני כשהצעתי התקבלה והפכתי לבעליו של מטוס פרטי. הייתה זו עוד התגשמות של חלום. מאז ועד היום אני בעליו של המטוס, הנודע במשפחתנו בכינוי – "The Iron Mistress".

המדובר במטוס קל בעל ארבעה מקומות ישיבה מתוצרת חברת פייפר, אשר במרוצת השנים שימש אותי נאמנה במגוון מסעותיי ברחבי העולם.

על המטוס מודבקים דגלי המדינות אליהם טסתי עם המטוס

תומי ואני לפני המראה לטיסה

בשנת 1995 נשלחתי מטעם חברת ההנדסה בה עבדתי לשנת שליחות בארה"ב. התגוררתי בפורטלנד שבמדינת אורגון, והשתייכתי לצוות התכנון האמריקאי שתכנן את מפעל אינטל שעתיד היה לקום בקריית גת. מומחיות הצוות הייתה בהקמת מפעלים לייצור שבבים אלקטרוניים ואינטל העולמית הייתה מעוניינת שהידע הזה ילמד גם על ידי מהנדסים ישראלים שיוכלו לתחזק ולפתח את מפעליה בישראל. התקופה בארה"ב הייתה מלמדת ומרתקת ונהניתי מאוד. ולה הגיעה לביקורים כל כמה שבועות וטיילנו הרבה. בתום השנה שבתי לעבודתי בחברת 'ברן הנדסה' בבאר שבע. בשנת 2012 פרשתי לגמלאות.

בצלילה עם הנכדים באילת

לאחר שפרשתי לגמלאות קיבלתי הצעה מאוניברסיטת אריאל להפוך למרצה להנדסה כימית ותכנון מפעלים במחלקה להנדסה. לימדתי באוניברסיטה שמונה שנים בהן נהניתי מאד מההוראה ומהקשר עם הסטודנטים.

כמה שנים לפני פרישתי, חזרתי לנגן בפסנתר. בשנים האחרונות המוזיקה, ובמיוחד הנגינה בפסנתר מהווים חלק חשוב וגדול בחיי ואני מקווה להמשיך ולנגן ככל שאוכל. 'המוסיקה הופכת את החיים ליותר נסבלים', כפי שנוהגת לומר מורתי לפסנתר.

ישראל מנגן על פסנתר – סרטון 

מקור הנאה וגאווה ענק עבורי הם ארבעת נכדיי, אותם אני אוהב בכל ליבי ומשתדל לבלות במחיצתם ככל שניתן.

אני מקווה ומתפלל שיצליחו בחייהם ויהיו בריאים ומאושרים תמיד.

הזוית האישית

סבא ישראל: נהניתי מאד לשתף את תומי בסיפור חיי. אני מרגיש בר מזל על החיים הטובים שחייתי והחלומות שהגשמתי. תם ולא נשלם, יש לי עוד חלומות להגשים…

תום הנכד המתעד: היה לי מאד מעניין ומלמד להקשיב לסיפורים ולזכרונות של סבא. למדתי הרבה דברים על חייו שלא ידעתי.

רעייתו של ישראל, ולה פיינגולד, תרמה אף היא סיפור למאגר המורשת. לקריאתו לחצו על הקישור:

ולה פיינגולד – רטרוספקטיבה