מאגר סיפורי מורשת

 מלחמת השחרור פרצה בהיותי בן 10 ומתגורר בירושלים

 

 

עם פרוץ המלחמה, הטילו הערבים מצור על ירושלים. כך שהעיר הייתה מנותקת ממים, ממזון ומדלק.

ירושלים כידוע בזמנו הייתה מוקפת כפרים ערבים, ולכן היה קל להם להטיל מצור על העיר ולחסום את הכביש הראשי והיחידי שהוביל מירושלים לשפלה.

הערבים, בהיותם שולטים בלעדיים על כביש ירושלים-ת"א פוצצו את המשאבה היחידה שסיפקה מים לירושלים שנמצאה בסמוך לכביש בשער הגיא. חוסר המים כתוצאה מפיצוץ המשאבה שספקה את כל תצרוכת המים של ירושלים גרמה לכך שנאלצו לשתות מים שנאגרו בבורות.

הקצבת המים היומית הייתה 10 ליטר לנפש [10 ליטר שווים לדלי קטן], והמים חולקו תמורת תלושים מיוחדים. במקומות שלא היו מאגרי מים בבורות, העיריה העבירה מים במיכליות.

גרתי בשוק בירושלים, ובור המים הכי קרוב היה בחצר בית הספר אלינס.

לא היה כל מבוגר שהיה יכול לסחוב  את המים, ואני הייתי צריך להביא את המים. חצר בית הספר הייתה במרחק 200 מ', והייתי צריך ללכת כל יום מספר פעמים כדי להביא את מנת המים המשפחתית היומית.

בגלל מחסור בדלק [נפט] לא ניתן היה לבשל על פרימוס או פתיליות שהיו מתקני הבישול בזמנו [בזמנו לא בשלו על גז], ולכן אילתרו ובנו מתקני בישול מפחי דלק ישנים. אמצעי החימום היו עצים יבשים וקרשים שליקטנו.  

מצב קשה זה גרם לכך שאת המזון שהיה בצמצום חילקו בצמצום.

כל נפש צוידה בפנקס תלושים אשר זיכה אותה במנת מצרכים, לדוגמא: כמות הלחם היומית שחולקה לאדם הייתה 160 גרם כשכמות הקמח קטנה צמצמו גם את כמות הלחם שחולקה ל130 גרם. 

כשלא היו ירקות לבישול ליקטו עשבים למאכל. לדוגמא, מצמח החלמית [חובזה] הכינו קציצות מהעלים ועד היום מופיע מתכון לקציצות חלמית בספרי בישול ישנים. 

כדי להביא לעיר את המזון, הדלק, התרופות, הנשק והתחמושת, נאלץ הצבא לפרוץ המצור.

לצורך כך, ארגנו שיירות של משאיות נושאות מזון.

את ביצוע הפריצה של המצור, ביצע הצבא באמצעות משאיות ממוגנות בלוחות ברזל שהפכו אותם למעיין טנקים. בקרבות לפריצת המצור נפלו הרבה חיילים, ונפגעו הרבה משאיות מובילות מזון ומשאיות ממוגנות ששרידיהן עדיין מוצבות לזיכרון בשער הגיא. 

במהלך המלחמה, ירושלים הייתה מופגזת מירי מרגמות ותותחים וכן בירי מנשק קל כמו רובים וכו'…

אנחנו כילדים שלא היה לנו מה לעשות כי לא היו לימודים, אספנו רסיסים של פגזים קליעים של רובים וכל מיני תרמילים של כלי ירי.

באחד הימים סבי ודודתי יצאו לסידורים במרכז העיר ובדרכם חזרה הביתה במרחק לא רב מהבית התפוצץ לידם פגז ושניהם נהרגו.