מאגר סיפורי מורשת

שמי לאה בן אשר. נולדתי בישראל בתאריך ה-26.7.1947 בבית חולים "שוויצר" בטבריה שכיום נקרא פוריה. הורי הגיעו לארץ מאירופה.

אבי ברל פלבקר, נולד בפולין בשנת 1909, הגיע לארץ בשנת 1942 עם צבא אנדרס. צבא פולני שהוקם בברית המועצות (כיום רוסיה) בזמן מלחמת העולם השנייה לאחר שפולין נכבשה על ידי גרמניה, והחלה פלישת גרמניה לרוסיה (בשנת 1941). צבא אנדרס היה אמור להגיע לאיטליה ולהלחם שם בגרמנים. לשם כך הועבר הצבא הפולני דרך פרס ועיראק לארץ ישראל. אלא שבזמן שהיית צבא אנדרס בישראל, בשנת 1942, ערקו ממנו רוב החיילים היהודים, כ-3,000 חיילים ובניהם אבי. העריקים קיבלו מיד תעודות עם שם חדש, לאבי שונה השם לדב לוי אך כולם קראו לו בן אשר, על שם אביו אשר. בנוסף, הם קיבלו בגדים אזרחיים, מעט כסף לאוכל, וכך נשלחו לקיבוצים ומושבים שהיו זקוקים לעובדים. אבי הגיע לקיבוץ כפר גלעדי. עבד בבניין ובחקלאות ושם פגש את אימי. אבי הגיע לקיבוץ בשם דב לוי, אך מכיוון שהיה עוד אדם בשם דב לוי בקיבוץ, הוסיפו לאבי את שם אביו, אשר. כך הפך שמו לדב בן אשר, שם שנשאר עימו גם לאחר המעבר מהקיבוץ למושב. אני נקראתי לאה בן אשר, ורק כשהגעתי לצבא גיליתי להפתעתי שברישומי משרד הפנים אני מופיעה בשם לאה לוי.

אימי שרה קנול, נולדה באוקראינה בשנת 1912 ועלתה לארץ בשנת 1936 דרך נישואים פיקטיביים. באותה תקופה, שלטו האנגלים בארץ ישראל ולא אפשרו עלייה חופשית של יהודים אך כן ניתן היה לכלול ברישיון העלייה בת זוג. לכן, היהודים פעלו בשיטת הנישואים הפיקטיביים. בחורים ישראלים נשלחו לאירופה ונישאו שם בנישואים פיקטיביים לצעירות שרצו לעלות לארץ ולא קיבלו היתר עלייה. כך עלו הבנות לארץ ועם הגעתן עם בן הזוג הם נפרדו על ידי גט. כך הגיעה גם אימי לארץ ישראל, כל משפחתה נשארה באוקראינה ונספתה בשואה. בתחילה עבדה אימי בנקיון בתים, ואחר כך בפרדסים ברחובות באריזת תפוזים למשלוח לחו"ל. אחרי כמה שנים נסעה עם חברות לקיבוץ כפר גלעדי שהיה זקוק לעובדים ושם היא הכירה את אבי.

ילדותי בקיבוץ

נולדתי בקיבוץ כפר גלעדי בצפון הארץ, אשר נמצא ליד הגבול עם לבנון וסוריה. הקיבוץ אז, בתקופת הקמת המדינה היה קיבוץ שיתופי. להורים היה חדר מגורים עם מיטה, ארון, שולחן וכיסאות. המקלחות והשירותים היו במרכז אזור המגורים, משותפים לכולם. כולם אכלו בחדר אוכל משותף ומסרו את הכביסה למכבסה של הקיבוץ.

כולם עבדו בענפי המשק השונים לפי יכולותיהם. לדוגמה, עבדו במטבח ובחדר האוכל, במכבסה, ברפת, בלול,  בגן הירק, בשדות ובפרדסים, בנגריה, בבניין ובכל ענף שהיה זקוק לעובדים. סידור העבודה התפרסם על גבי לוח מודעות בחדר האוכל.

עבורי הדבר המיוחד בקיבוץ היה החינוך המשותף. הילדים לא גדלו בבית ההורים אלא היו שייכים לקיבוץ יותר מאשר להוריהם. מרגע שנולד תינוק הוא נמסר לבית תינוקות וכשגדל עבר לבית ילדים. מי שטיפל בילדים מינקות ועד בגרות היו מטפלות ולא ההורים, הדאגה לילדי החינוך המשותף הייתה בידי החברה הקיבוצית ולא בידי ההורים. הילדים גרו בבתי הילדים, אכלו וישנו שם. את ההורים היו הילדים פוגשים כל יום אחרי שעות העבודה למשך שעתיים, משעה ארבע עד שש אחר הצהריים, וההורים לא יכלו להתערב בכלום, גם אם ילדיהם היו חולים. כל זה נעשה כדי שיהיה שוויון מוחלט בין כולם. ומכיוון שהיו מעט מטפלות להרבה ילדים, לא זכינו לחיבוקים, לאהבה או פינוק.

כך גדלתי עד גיל 5. היה לי כבר אח קטן, ואימי שמאוד לא אהבה את החינוך המשותף, החליטה שעלינו לעזוב את הקיבוץ. עזבנו בשנת 1952 ועברנו לגור במושב בצת, מושב עובדים קטן בגליל המערבי ליד ראש הנקרה וגבול לבנון בו גרתי עד שהתחתנתי.

מימין אני והורי בקיבוץ, משמאל אני ואחי שמעון במושב:

 

ילדותי במושב

במעבר למושב קיבלנו מהסוכנות היהודית בית קטן חלקת אדמה, פרה, כמה תרנגולות והתחלנו חיים חדשים.

התפרנסנו מחקלאות, הייתה לנו רפת עם פרות לחלב, לול עם תרנגולות מטילות, ירקות שגידלנו בשדה כגון מלפפונים, עגבניות, תירס, סלק, חצילים, פלפלים ועוד. כל המשפחה עבדו ברפת בלול ובשדה. לא היו עובדים זרים, ולא היה כסף להעסיק פועלים שהם לא בני המשפחה. גם אנחנו הילדים היינו חייבים לעזור אחרי הלימודים. באיסוף ביצים מהלול, טיפול באפרוחים, מתן אוכל לתרנגולות ולפרות, ניקוי הרפת וגם בשדה בזריעה, שתילה, השקיה, קטיף ואיסוף ירקות.

לא היה חשמל במושב עד שהייתי בת 9-10 . לא היו טלפונים, לא רדיו , טלוויזיה, מקרר או מכונת כביסה. את הבית האירו בערב עם עששיות שדלקו על נפט. אמא בישלה על פתיליה שדלקה גם היא על נפט. כיבסנו ביד, בגיגית בחצר, והיה ארגז קירור (ארון דמוי מקרר אשר לתוכו הכנסנו גוש קרח גדול שקנינו כל יומיים ממשאית שעברה במושב) ובו שמרנו את האוכל.

השירותים היו מבנה עץ קטן בחצר, עם בור באדמה, מושב מעץ ונייר טואלט (נייר עיתון שאבי גזר כל ערב לריבועים ותקע על מסמר). גם המקלחת הייתה מחוץ לבית, עם דוד מים דמוי חבית. את המים חיממו עם להבה שבערה על נפט.

לא היו מכוניות, לכל משפחה הייתה עגלה עם סוס או פרדה, ואופניים.

במושב היו כמה מבני ציבור: מרפאה, צרכנייה, בית כנסת, גן ילדים ובית ספר יסודי .

אנחנו הילדים, אחרי הלימודים והעזרה להורים במשק, היינו כל הזמן בחוץ. לא היה מה לעשות בבית. שיחקנו עם ילדי השכנים במשחקים של פעם: גולות, קלאס, תופסת, מחבואים, 5 אבנים, קפיצות בחבל, דג מלוח ועוד.

סביב הבית אבא נטע עצי פרי: אשכוליות, תפוזים, קלמנטינות, שזיפים, תאנים, רימונים, תותים, גויאבות, תפוחים ואגסים. היו לנו פירות כל השנה הישר מהעץ. אבל הכיף הגדול היה להתגנב לחצרות השכנים ולגנוב פירות, אלה היו הכי טעימים.

תקופת הצנע

עם הקמת המדינה, קצת אחרי שנולדתי, התחילו להגיע לארץ יהודים רבים ניצולי שואה, פליטים מאירופה, מצפון אפריקה וממדינות ערב. המוני יהודים שעזבו את המדינה בה חיו אך סבלו מאנטישמיות ורדיפות. רובם הגיעו ללא רכוש, והמדינה הצעירה והענייה הייתה צריכה לדאוג לכולם למגורים, לאוכל ולבגדים. לכן בנו מעברות ישובים זמניים שניבנו מאוהלים וצריפים בהם שיכנו את העולים החדשים. וכדי שיהיה אפשר לספק לכולם אוכל הונהגה מדיניות קיצוב. הייתה הגבלה על רכישת מזון, מצרכים בסיסיים ובגדים ונקבעו מכסות של מזון לנפש. אי היה אפשר היה לקנות בצורה חופשית. כל משפחה יכלה לקנות רק במכולת אחת בה הייתה רשומה.  היה לנו פנקס תלושים (בונים) שאיתם יכולנו לקנות את כמות האוכל שהוקצבה לנו לפי גודל המשפחה.

תקופה זו שנקראה תקופת הצנע נמשכה 10 שנים (1949-1959) ובמהלכה היו תקופות בהן אנשים נאלצו להשתמש בתחליפי מזון, כמו אבקת חלב ואבקת ביצים. למזלנו גרנו במושב והייתה לנו תוצרת חקלאית משלנו כגון חלב, ביצים, ירקות ופירות. כך שהיה לנו קל יותר לעבור את התקופה הזו.

כשהמושב חובר לרשת החשמל ותקופת הצנע הסתיימה השתנו החיים. קנינו רדיו, מקרר חשמלי ומכונת כביסה.

במושב היה גן ילדים ובית ספר יסודי, לבית הספר הגיעו (בהסעה) גם ילדי מושב סמוך כי לא היו מספיק ילדים במושב שלי. למדנו בו 8 שנים, עד סוף כיתה ח'. בית הספר התיכון היה גם הוא משותף לילדי כל המושבים באזור. נסענו אליו בהסעה מאורגנת של משאית טיולים עם ספסלי עץ מאחור אשר אספה תלמידים מכמה מושבים. הנסיעה שנמשכה כשעה הייתה זמן מצויין ללימוד לבחינות.

תקופת הבגרות

לאחר סיום בית הספר התיכון התגייסתי לצבא (1965). שירתי כמכ"ית בבסיס טירוניות והשתחררתי כמה חודשים לאחר מלחמת ששת הימים (1967). לאחר השירות הצבאי למדתי מיקרוביולוגיה באוניברסיטת תל אביב ועם סיום הלימודים התקבלתי לעבודה במעבדה המיקרוביולוגית בבית החולים בילינסון (1972). עבדתי במעבדה 47 שנים, עד יציאתי לגמלאות בשנת 2019 (בגיל 72). ההתמחות שלי הייתה בשחפת, אבחון המחלה אצל חולים חשודים כחולי שחפת, גידול החיידקים על קרקעות מזון במעבדה ובדיקת רגישותם לתרופות נגד שחפת.

את חיים קאופמן פגשתי על שפת ים כנרת בחוף של קיבוץ גינוסר. ביקרתי שם חברה מהצבא, והוא סתם בא לטיול. התחתנו באולמי הוד השרון ב- 28.12.1970. ונולדו לנו שלושה ילדים: אפרת, נמרוד ואירית. מהם יש לי עשרה נכדים שמביאים לי המון אושר ושמחה.

בעלי חיים והסבא של נכדיי לא זכה לראות את ילדיו מוצאים בני זוג ומקימים משפחות. לאחר 22 שנות נישואים, בגיל 45, חלה חיים בסרטן אלים ונפטר תוך ארבעה חודשים. ילדינו היו בני 15 עד 18 כשנשארו בלי אבא. המשכתי לעבוד בבית החולים, לגדל את ילדיי ולתמוך בהם. שלושתם סיימו לימודים כולל בגרויות, שירתו בצבא, למדו באוניברסיטה, הקימו משפחות ועובדים לפרנסתם.

אני וחיים בחתונתנו:

כיום נכדי הבכור בצבא, יש לי עוד 8 נכדות בגילאים 11-17 ונכדי הצעיר ביותר בן 8. ילדיי, בני זוגם והנכדים מגיעים אלי כל שישי בערב לארוחה ומפגש משפחתי. זה דבר שהנהגתי מרגע שילדיי עזבו את הבית לחיים עצמאיים. המפגשים האלה חשובים מאוד לכולנו. גם לילדיי וגם לנכדיי. וכמובן לי שמאז יציאתי לפנסיה יש לי הרבה זמן פנוי, ואני שמחה לראות את הקשר המשפחתי החזק שנמשך בין כולנו.

הזוית האישית

עופרי הנכדה המתעדת- נהניתי לעבוד ביחד עם סבתי, לשמוע את סיפורה ולבלות איתה זמן ביחד.