מאגר סיפורי מורשת

שמי אודל ואני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי עם סבתי לאה לוצ'יה קדוש. יחד אנו מתעדות סיפור מחייה של סבתי ומנציחות אותו במאגר המורשת של התכנית. וכך סיפרה לי סבתי:

שמי לאה לוצ'יה קדוש, ואני סבתא של אודל אזולאי. נולדתי בשנת 1960 להוריי שלמה וג'ורג'ט זריינה עתל במושב ערוגות שליד העיר קריית מלאכי. נקראתי על שם אחת השכנות במושב. במושב שלנו היה נהוג לקרוא לילדים בשמות של אנשי המושב כאות אחווה ואחדות.

הוריי

אבי ממוצא איטלקי, הוא נולד בטוניס. גם אימי נולדה בטוניס. הם עלו לארץ מטוניס בשנת 1955 עם שלושה ילדים קטנים. ההפלגה באנייה לארץ ארכה ימים רבים, והיא לא הייתה קלה. ישר מההפלגה הם הגיעו למקום שנקרא חרובית, שם גרו תקופה קצרה, ומשם עברו למושב ערוגות, כי אימי מאוד רצתה לגור במושב. פה בארץ נולדו להם עוד שלושה ילדים. אני הבת השישית. בבית דיברו הוריי בשפה הטוניסאית וגם בצרפתית. אנחנו הילדים דיברנו בעברית.

אבי היה איש ענו ושקט עם עיניים תכולות, שהביעו אהבה וכבוד לזולת. הוא היה טוב לב, חברותי ואהוב על כולם. אימי הייתה אישה עם נתינה גדולה לכל הסובבים אותה, חרוצה מאוד עם ידיים טובות שעבדו הרבה במשק בעתות הצורך. הייתה גם בשלנית מעולה. כל אנשי המושב חיכו לעוגיות הטוניסאיות אותן אפתה וחילקה במשלוחי המנות בפורים. עד היום אני מתגעגעת לאוכל הטעים שבשלה לנו.

אצל הוריי היה חשוב מאוד והם הקפידו על חינוך הילדים, קידוש השבת ויחסי שכנות טובים. הם הנחילו לנו את מידותיהם הטובות: ענווה, כבוד, עזרה לזולת וחריצות. הם עבדו קשה לפרנסתם ולא פחדו מקושי. אבי היה חקלאי וגם עבד כשכיר במפעל עשות באשקלון, המייצר ציוד עבור התעשייה צבאית.

במשק שלנו אבי גידל פרות ועגלים ברפת, ותרנגולות ותרנגולי הודו בלול. כולנו נטלנו חלק בעבודה. היה לנו סוס אותו רתמנו לעגלה, שעליה העמסנו את החציר והתערובת – אוכל עבור בעלי החיים. חלבנו את הפרות, אספנו ביצים מלול התרנגולות ועוד. בתקופה מאוחרת יותר מכרנו את הרפת ועברנו לגידול מטעי אפרסקים ונקטרינות.

כשהייתי בת 12 חלתה אימי. אחותי הבכורה מגי לקחה אחריות בטיפול ודאגה לאחיה הקטנים ובתחזוקת הבית. לאורך כל השנים ועד היום תומכת מגי בכולם. היא דמות מאוד משמעותית עבורי. אימא הייתה חולה שבע שנים וכאשר הייתי בת 19 היא נפטרה בעודה צעירה בשנים.

זיכרונות ילדות

טוב היה לגדול בסביבה כפרית. גרנו בבית עם ארבעה חדרי שינה, מטבח, פינת אוכל, מרפסת, חצר וגינה. בחצר הבית תמיד שיחקתי עם החתולים. פעם אחת חיפשו אותי בני המשפחה זמן רב, כי הסתתרתי בעשב ושקעתי במשחק עם החתולים. תמיד שמחתי להצטרף לאיסוף הביצים מלול התרנגולות שלנו, וללכת לחליבת הפרות. באחת הפעמים שאחי הגדול לקח אותי למחלבה, ישבתי מאחור בעגלה הרתומה לסוס. בדרך נפלתי מהעגלה והתעלפתי. אחי נבהל נורא וניסה לעורר אותי, בסוף התעוררתי והכול חזר למקומו בשלום.

אהבתי מאוד לשחק בחצר בחבל, גומי, חמש אבנים, דוקים וכדור. בגיל בוגר יותר אהבתי מאוד לשחק כדורסל במגרש של המושב ולעסוק בעוד ענפי ספורט. השתתפתי בתחרויות ריצה והדיפת כדור ברזל, בבית הספר ויותר מאוחר בצבא, והרבה פעמים זכיתי במקום ראשון.

היו לי שתי חברות טובות איתן נפגשתי הרבה בשעות אחר הצהריים. השתתפתי בחוג לרקמה, היו לי ידיים טובות והצלחתי לרקום תמונות ומפיות יפות. נהגנו ללכת ל"החברה" – ארגון של פעילות לנוער של תנועת המושבים עם מדריכים ומדריכות שהיה לנו במושב. היינו גם יוצאות לטייל בחורשות באזור המושב.

זכורה לי מאחד החורפים חוויה מפחידה. אימי ז"ל, שהייתה אז חולה, שכבה ליד התנור. השמיכה בה התכסתה נצמדה לתנור והחלה לבעור. מגי, אחותי הגדולה, הצילה אותה. היא הצליחה להוציא אותה מהר מהבית. הרהיטים בבית נשרפו כמעט כליל, אך ברוך ה' לכל בני הבית שלום – אף אחד לא נפגע.

אני מתגעגעת לאווירה השקטה במושב, לנהיגה בטרקטור ובאופנוע, לחתולים ולכלבים ולמרחבים של המושב.

בית הספר ולימודים

למדתי בבית הספר מבואות באר טוביה, שעד היום הוא בית ספר אזורי של כל מושבי הסביבה. הייתי תלמידה שקטה, כך כולם אמרו עלי. בעיקר אהבתי את שיעורי הספורט ושיעורי אנגלית. לא אהבתי כל כך ללמוד את שאר המקצועות, אבל בכל זאת שקדתי בהם והייתה לי תעודה די טובה. המורה דפנה מכיתה א' זכורה לי לטוב, היא הייתה טובה, נעימה, לימדה טוב וברור.

חגים

ליל הסדר זכור לי כחוויה משפחתית שהייתה אהובה עלי במיוחד. כל בני המשפחה ישבו סביב שולחן ערוך יפה עם היין והמצות, שרנו יחד את כל שירי הגדת הפסח וגם שירים נוספים. אהבתי את האווירה, שאי אפשר להסביר אותה במילים. מנהג יפה היה לנו כדי להבדיל בין ימי חג הפסח לשאר ימות השנה. היה זה מנהג שמקורו מקהילות טוניס – צרפת. קנינו בשוק תערובת של תבלינים מסוימים אותם הכנסנו לקערה יחד עם מטבעות או תכשיטי זהב, כל בני המשפחה התכנסו סביב הקערה, והושיטו את האצבעות מעליה. ואז אבי – ראש המשפחה, שפך עליהן שמן שהתערבב עם תערובת התבלינים. אני זוכרת שהיינו מתענגים כאשר טעמנו מהתערובת הזאת. אחרי כן שמרנו עליה עד לצאת החג. חבל שלא שימרתי את המנהג הזה בביתי.

גם את חג הסוכות מאוד אהבתי. אהבתי את ההכנות לקראת החג: את הכנת החצר לקראת בניית הסוכה, את הבאת הסכך והכנת הקישוטים. הכול היה באווירה שמחה ומיוחדת, אווירה שיש רק לפני חג. ואחרי כן בחג עצמו היה כיף לשבת בסוכה ולאכול את המאכלים המיוחדים שנהגנו לאכול בסוכות.

הקמת המשפחה

לאחותי נדין הייתה חברה טובה, שהייתה בת דודה של סבא עופר. שתיהן יחד החליטו להכיר בינינו, והתברר שזה היה רעיון טוב. בשנת 1987 כשהייתי בת 27 נישאנו זה לזה באולמי המלכים בקריית מלאכי. אולם שכבר שנים רבות לא קיים. לפרנסתנו עבד סבא עופר במפעל שייצר עדשות עבור הצבא. אחר כך בשנים מאוחרות יותר הפך לעצמאי. אני עבדתי בגן ילדים ובחופשים בקייטנות. עם השנים למדתי והתקדמתי. כיום אני מנהלת חברת הייטק. נולדו לנו שלוש בנות מתוקות. נהניתי לגדל אותן, אהבתי ללכת איתן לחוגים שלהן ובעיקר לראות אותן מצליחות בחוגי הספורט. אימך הייתה ילדה סקרנית ותמיד רצתה לדעת הכול. הייתה זריזה, תלמידה טובה וכמוני ספורטאית מעולה. סבא ואני לימדנו אותן לדאוג אחת לשנייה, ובכלל לעזור לזולת. אני חושבת שגם היום חשוב להעניק לילדים את הערך של עזרה, תמיכה ועידוד לזולת.

מלחמות

כשהייתי בת 7 פרצה מלחמת ששת הימים. כמה שנים אחר כך רצו מדינות האויב סוריה ומצרים למחוק את חרפת הכישלון שלהם ממלחמת ששת הימים, ולהחזיר לעצמם את כבודם האבוד ולצבאם את יוקרתו. וכך בשנת 1973 פרצה מלחמת יום הכיפורים. הייתי אז בת 13. כולנו צמנו ובשעת צהריים היינו בבית. הלכתי לישון וכאשר התעוררתי, אמרה לי אחותי נדין שפרצה מלחמה. מאז לא הרגשנו את יום כיפור. אני זוכרת שבעיצומו של היום הקדוש נכנסו למושב שלנו רכבים צבאיים כדי לאסוף חיילים ואנשי מילואים, ביניהם את אחי פרדי שגויס לסיירת שקד. אימי שפכה אחריו מים כשיצא מן הבית. כך תמיד נהגה כשמישהו מבני המשפחה יצא לצבא או לדרך ארוכה. המים הם סימן לברכה, והיו נוהגים כך כדי לייחל שמי שיצא מהבית יחזור חזרה בריא ושלם. גם את השכן הטוב שלנו גייסו באותו יום כיפור, ולצערנו, הוא לא שב משדה הקרב. גם מטוסי הקרב שהחלו להמריא מבסיס חיל האוויר שלידינו היוו סימן נוסף עבורנו שמשהו לא טוב קורה.

היות ורוב הגברים גויסו, והיות שגרנו במושב שבו יש גידולים חקלאיים, לולים ורפתות, נפל כל נטל העבודה על הנשים. הן הפשילו שרוולים ועשו את כל מלאכת הגברים כדי לתחזק את המשק.

בתקופה הזאת לא היו ממ"דים. היו מקלטים שהם מבנים יצוקים מתחת לאדמה. גם לא היו אזעקות. היינו כל הזמן צמודים למכשירי הרדיו, שדרכם הודיעו מתי יש לרדת למקלטים. וכך כמה משפחות התכנסנו במקלט, עד שקיבלנו הודעה נוספת ברדיו שאפשר לצאת ממנו. אז לא היו פלאפונים ולא היה לנו שום קשר עם החיילים. כל הזמן דאגנו והתפללנו לשלומם.

למרות הכול ניצחנו במלחמה הזו. שמחת הניצחון הייתה מעורבת בהמון המון עצב. היו לנו הרבה קורבנות. נהרגו כ-2,300 חיילים, ועד הפסקת האש עם סוריה עלה מספרם לכ-2,650. למעלה מ-7,000 חיילים נפצעו ועשרות נעדרו. בין הנופלים היה שכננו הטוב. כמה שמחנו כאשר אחי פרדי שב הביתה מן המלחמה, אימי לא הפסיקה לבכות מרוב אושר והתרגשות, ואנחנו לא הפסקנו לחבק אותו.

גם היום במלחמת "חרבות ברזל" ליבי מלא בעצב על כל החיילים שנהרגו ועל החטופים שנחטפו, ועל כל אחינו שחוו זוועות ונשארו ללא בית. שני אחיינים שלי ושלושה בני אחיינים נלחמים כעת בקרבות בעזה. וכולי תפילה שהמלחמה תסתיים במהרה ללא קורבנות נוספים, שכל חיילינו יחזרו לביתם ולבני משפחותיהם בריאים ושלמים, שהחטופים ישתחררו מהשבי וישובו אלינו בריאים בנפש ובגוף, שכל הפצועים יחלימו במהרה ושכל משפחה ומשפחה תחזור לביתה.

לסיום

משאלות לבי ותפילותיי הן שיהיה טוב לעם ישראל, שנשאר מאוחדים, שנתמוך אחד בשני ברגעים הקשים וגם בשגרה, בריאות ואושר למשפחה הקרובה והרחוקה ולכל עם ישראל.

סבתא לאה בילדותה

הזוית האישית

סבתא לאה: למפגשים של הקשר הרב דורי הגעתי בהתרגשות רבה. היה מעניין להעלות בפני כולן את הסיפור המרגש על אבי, וכן היה מרגש לשמוע את הסיפורים של כל אחת מהסבתות. כל אחת סיפרה אנקדוטה מחייה באופן מיוחד ומרגש. נוכחתי שהסיפור האישי שלי מעיד על ההשקעה שלי בחיי ועל התוצאות שהן לא ברורות מאליהן, ברוך ה'. חשוב לנו המבוגרים שניתן דוגמה אישית חיובית לצעירים.

אודל: אהבתי את החיבור ביני לבין סבתא שלי, זה היה כיף, כי סבתא הרבה בעבודה ולא יוצא לה הרבה לבקר אותנו, ובתוכנית של הקשר הרב דורי היא הבינה שזה חשוב ופינתה מזמנה. היה מעניין מאוד לשמוע ולדעת מה עבר עליה כשהייתה צעירה.