מאגר סיפורי מורשת

בילדותי בווינה, היה לנו סבא שעבד במשרד תיירות גדול. הוא הרבה לספר לנו על ארצות רחוקות ופלאי עולם.

לעתים, הביא הביתה חוברות עם תמונות ממצרים, הודו וסין.

סיפוריו הציתו את דמיוננו, ותמיד חלמתי לבקר בארצות אלו.

עלינו ארצה בשנת 1936, לפני כיבוש אוסטריה על ידי הגרמנים. אבי היה אידיאליסט ורצה לבנות את הארץ.

הגענו לחדרה כי אבי התעקש על עבודה חקלאית. הייתה אבטלה באותו זמן ואבי התקשה למצוא עבודה.

תנאי החיים היו קשים ביותר והגענו למצב שבו לא הייתה פרוטה בבית. אימי יצאה לעבוד כטבחית דיאטה.

מידי ערב, בשובה הביתה ישבה ובכתה ואמרה שהיא רוצה לחזור הביתה לווינה למשפחתה ולחיים נורמליים.

אבא ניסה להרגיעה ולומר לה שהיא תתרגל, שהמצב ודאי השתפר ושכאן בארץ תיבנה מדינה של יהודים והם לא יאלצו להיות עוד אזרחים מסוג ב'.

כעבור זמן לא רב השתלטו הגרמנים על אוסטריה, ושמענו משם סיפורי זוועות על היחס ליהודים.

כל בני המשפחה שנותרו שם ביקשו לעלות לארץ ונתקלו בסירוב.

בשנת 1939 פרצה מלחמת העולם השנייה, ובני המשפחה התפזרו מוינה לחלקי עולם שונים.

אח של אימי הצליח לצאת לצרפת ולאחר מכן לאנגליה שם חי כל ימיו. אחות אחת וסבתא נלקחו לאושוויץ ולא שמענו מהן יותר. אח שני של אימא נלקח למחנה עבודה בפולין ומצא שם את מותו. בנו הבכור יצא עם קבוצת נוער שארגנה הנריטה סולד לשוודיה, ושם חי כל חיו. אחד מבני הדודים עוד הצליח לצאת לשנחאי.

רוב בני המשפחה האחרים נספו בשואה. הדברים האלה נודעו לנו אחרי המלחמה כשגרנו בארץ.

אחד מבני הדודים של אבי נשאר חי מן המחנות, וכתב לאבי מכתב עם רשימה מפורטת היכן ומתי נהרגו בני משפחתו.

בארץ הלכתי לבית הספר העממי בחדרה. המצב הכלכלי הוקל בזכות בסיסי הצבא הבריטי הרבים שהוקמו בארץ והמוני יהודים התחילו לעבוד באותם מחנות.

כשסיימתי את בית הספר, חלה אבי ולא יכול היה לעבוד במשך חודשים ארוכים.

לבסוף, חזר לעבוד כמנהל חשבונות והפך לגזבר לשכת העבודה בחדרה.

אני למדתי בבית ספר מקצועי של רשת עמל שנפתח אז. מנהלת בית הספר הייתה ציירת שנתנה לי ציורי ציור פרטיים ללא תשלום.

עם סיום בית הספר המקצועי עברתי לחיפה, נרשמתי לסטודיו לציור ועבדתי לפרנסתי. חלום הטיולים לארצות רחוקות הלך ונשכח. פרצה מלחמת העצמאות והתגייסתי לצבא כאלחוטאית.

עם השחרור נישאתי, והתחלנו בגידול משפחה ובניית בית .בנותיי גדלו והתבגרו, נישאו ועזבו את הבית.

כעת היה לי סוף סוף זמן לעצמי : ערכתי מספר תערוכות, ובכסף שקיבלתי עבור התמונות החלטתי שהגיע הזמן לנסוע לחו"ל. אחרי הטיול הראשון רציתי להמשיך ולנסוע אבל ההוצאה הכספית הייתה גדולה מידי אז החלטתי ללמוד הדרכת תיירים לחו"ל כדי שאוכל להמשיך ולטייל.

בגיל 52 התחלתי ללמוד. עם סיום הלימודים התקבלתי לעבודה בחברת קופל, ונסעתי מידי פעם לאירופה עם קבוצות. אז פרצה מלחמה נוספת שאחריה נחתם חוזה שלום עם מצרים וכעת היה אפשר לבקר גם שם.

עשיתי קורס השתלמות למדריכים למצרים, והתחלתי להדריך שם קבוצות.

כך הצלחתי להגשים חלק מחלום הילדות. הממצאים הארכיאולוגים שנמצאים במצרים מדהימים, ויש שם המון:

מבנים, פסלים ענקים, ציורי קיר בעמק המלכים בהם קבורים פרעוני מצרים העתיקה, וחפצים ותכשיטים וכלים שונים בני אלפי שנים. בכל ביקור גיליתי עוד ועוד ממצאים שלא ראיתי לפני כן.

הלכתי ללמוד אגיפטולוגיה באופן רציני. בינתיים, נרצח סעדת, ראש ממשלת מצרים וקצב הטיולים לשם הואט.

חלו תמורות רבות במצרים, ומסיבה זו כמעת וחדלו הטיולים לשם. האווירה לא הייתה נוחה עוד לביקור ישראלים. מאחר והצטבר אצלי חומר מצולם רב על מצרים, התחלתי להרצות בליווי שקופיות במעודני פנסיונרים ונוער במשך כשמונה שנים עד שיצאתי בעצמי לגמלאות.

כעת יכולתי להרשות לעצמי טיול ארוך לסין שהייתה חלום נוסף שזכיתי להגשים.

נסעתי גם לאוסטרליה, וביקרתי באירופה מספר פעמים נוספות עם בנותיי.

אני אסירת תודה על שניתנה לי הזכות לראות עולם מופלא, גם את פלאי הבריאה וגם מעשה ידי אדם, ואני מודה לבורא על כך.

יותר מכל, אני אסירת תודה על המשפחה הנפלאה שהתברכתי בה: על בנותיי, על החתנים שהם כבנים ועל הנכדים והנינים. בנוסף לכך התמזל מזלי לחיות בתקופה מעניינת ביותר. היינו הלכה למעשה דור אחרון לשעבוד וראשון לגאולה. הוקמה מדינת ישראל וסוף סוף היינו עצמאיים כשהתקווה הגדולה היא להפוך לעם ככל העמים, אחרי אלפיים שנות גלות.

החיים בארץ  לא היו קלים וידענו עליות ומורדות. אבל סך הכול היו חיי מסע ארוך ומרתק המתקרב לסיומו.